Grave – מוציאים את הדת' מהקבר

מרואיין: Ola Lindgren, סולן \ גיטריסט להקת Grave

להקת הדת' מטאל השבדית Grave היא אחת מאבות המזון של ז'אנר הדת' מטאל. את שמה הלהקה קנתה בלמעלה מ-20 שנה של עשייה בלתי פוסקת, החל מהאלבום הקלאסי Into The Grave שיצא ב-1991, ועד אלבומה החדש והתשיעי, Burial Ground. במרכז ההרכב נמצא הסולן והגיטריסט Ola Lindgren, הוא שכותב את החומרים של הלהקה, והוא האדם שבעצם נושא את השם על גבו הצר, כשמסביבו מתחלפים נגנים שונים במהלך השנים. האלבום החדש של הלהקה לוקח את הדת' השבדי שלה עוד צעד אחורה, הפעם ישירות לשנת 1990 בז'אנר הדת' מטאל – כלומר, דת' כבד, מהיר, לא מלוטש, מחוסר אפקטים, כמו זה שעשו פעם. למי שאוהב את המטאל שלו עם טעם של Entombed, Dismember ו-Unleashed מוקדמים – האלבום מהווה נוסטלגיה קסומה, וגם הרבה יותר מזה. לאחר יותר מ-20 שנה בתחום, הייתה זו הפעם הראשונה שבה יצא לי לדבר עם Ola, והוא התגלה כבחור חביב, שבהחלט עושה את המוזיקה שהוא באמת אוהב, ונהנה לדבר על דת' מטאל, וכל מה שקשור בו.

אהלן Ola, הדבר הראשון שאני רוצה לדבר עליו הוא Burial Ground, זה אולי אלבום האולד-סקול דת' מטאל הכי אותנטי שיצא לי לשמוע בשנים האחרונות, עם הסאונד והריפים הכי קרובים לדת' מטאל שנהגתי לשמוע בגילאים 16-17 בתחילת שנות התשעים, מאיפה הבאת את זה?

תודה לך! זה בדיוק מה שהלכנו עליו כאן באלבום, זה התחיל עם האלבום הקודם שלנו – Dominion VIII, שיצא לפני כשנתיים. אהבנו את הכיוון שאליו פנינו עם האלבום ההוא והחלטנו לקחת את זה כמה צעדים קדימה (או אחורה), משהו יותר קיצוני, יותר ישיר, וככה הגענו ל Burial Ground. את הסאונד וההפקה עשינו בעצמנו, כולל המסטרינג והמיקס – הכול, ואני מאמין שהגענו בדיוק לסאונד שרצינו שיהיה.

משהו שמאד בולט באלבום הוא ההשפעה הPאנקית שלו, תופים מאד בסיסים ולא מופקים, והצליל חרישה הזה שיש לריפים המהירים באלבומים קלאסים כמו Left Hand Path, היה קשה להפיק סאונד כל כך… לא מופק?

לא במיוחד, כן היה צריך למצוא את האיזון בין להישמע אורגני, לא מלוטש ואמיתי ובין להישמע סתם מלוכלך ולא ברור, ואני חושב שהגענו לאיזון הזה. התופים לא כוללים שום טריגר, שום אפקט, הכול טבעי כמו שנוגן באולפן, הגיטרות פשוט נוגנו עם הציוד הנכון, חלקו הוא כזה שהשתמשנו בו לפני הרבה מאד שנים, אני מניח שכול השילוב הזה הוא שעשה את הסאונד למה שהוא.

שמתי לב שיש לכם הופעת אורח באלבום של Karl Sanders מ-Nile, שמנגן ליד ב-Bloodtrail, איך הגעתם לחיבור איתו?

עשינו כבר שני סיבובי הופעות אירופאים לצד Nile, הם חברים טובים שלנו. עוד בזמן שהופענו ביחד דיברתי עם Karl והוא אמר שהוא ישמח להקליט איתנו איזה משהו. כשהקלטנו את האלבום שלחתי את השיר אליו והוא החזיר את הליד ממש תוך יום. אני מאד מרוצה ממנו – יש לו סאונד כזה של שיר Scorpions או משהו, לא סטנדרטי ועם סאונד דת' מטאל ייחודי.

אתה עושה דת' מטאל שונה מאד משל Nile, הם מרוכזים מאד במורכבות ויכולת טכנית, ואתה עושה דת' הרבה יותר בסיסי, מה אתה חושב על המוזיקה שלהם?

אני בדרך כלל ממש לא מעריץ של דת' טכני, יותר מידי טכניקה ופחות מידי נשמה, אבל ספציפית את Nile אני אוהב. נכון שיש להם הרבה מאד טכניקה, והמתופף שלהם זה חיה שלא יאומן, אבל יש בהם גם נשמה, והם יודעים לכתוב שירים – מה שהרבה להקות אחרות לא יודעות בכלל איך לעשות. האלבום Annihilation Of The Wicked הוא אלבום דת' מטאל ענק לדעתי, פשוט שיר שיר הוא יצירת מופת, וזה שהם יודעים לנגן פשוט מוסיף לזה – לא גורע.

לעומת מה שאתה אומר על דת' טכני, יש לא מעט כאלו שמגיעים מהמטאל המלודי יותר, או המטאל העכשווי הרך יותר, וחושבים שמה שאתה עושה זה סתם רעש – מה הגישה שלך לזה?

אני חושב שאנחנו ספציפית פחות סובלים מהגישה הזו. לא שאנחנו מלודים במיוחד אבל כן יש איזה גרוב במוזיקה הזו, בדת' השבדי המקורי, יש לנו ריפים בנוים בצורה די פשוטה שלא קשה לקלוט. אני כן חושב שהבעיה העיקרית של מי שאוהב מטאל מלודי הוא השירה, הגראול הוא לא בדיוק סגנון השירה הכי קל לעיכול.

אם נחזור לאלבום הבכורה שלכם – Into The Grave, מדובר באלבום שבהחלט לא יעשה חיים קלים למי שאוהב דת' מלודי או מטאל מלודי בכלל, זה אלבום מאד קשה לשמיעה גם מבחינת השירים וגם מבחינת הסאונד.

נכון, היינו בראש אחר לגמרי אז, היינו פשוט אוספים מלא ריפים שחשבנו שעובדים, ונשמעים ברוטלים וכבדים – ועושים מהם שיר אחד, וכמובן שגם מבחינת הסאונד לא הבנו יותר מידי, רצינו אותו כבד ומלוכלך וזה בטח לא עשה חיים קלים לכל מי שניסה להבין מה אנחנו מנגנים. אני חייב לספר שבאלבום הקודם הקלטנו מחדש דמו ישן שלנו, לשיר "Annihilated Gods", שבמקור שוחרר כדמו ב 1988, ולא הבנו מה לעזאזל הולך שם: ריף מונח על ריף, מקצבי תופים לא ברורים, לא הכתיבה הכי טובה שאי פעם נעשתה. היום אנחנו גם הולכים על ברוטאליות וכבדות, אבל בהחלט מאזנים את זה עם סאונד שניתן להבין, שילוב של ריפים שעובד ויש בו הגיון כשיר, זה לא מה שהיה בראש העדיפויות שלנו אז…

האלבום שלכם שזכור לי במיוחד הוא Souless, שהוא גם שמו של האולפן הביתי שלכם כיום. אני זוכר כשהוקרן הקליפ לראשונה ב Headbanger's Ball הייתי בשוק, כבר לא סתם בלגן אלה דת' מטאל עם סאונד טוב, ריפים ברורים. זה היה האלבום ששינה לכם את הגישה למוזיקה?

בהחלט, אני חושב שזה אלבום חשוב מאד ללהקה. החלטנו לעשות סדר במוזיקה שלנו, לכתוב אחרת לגמרי ולחפש איך לעשות שיר דת' מטאל טוב ולא סתם לנגן מהר ועם הרבה ריפים כבדים. רצינו לעשות פזמון אמיתי, מבנה ברור, וזה יצא לא רע. זה גם האלבום שאיתו בילינו הכי הרבה זמן באולפן, את Into The Grave עשינו ב 12 יום בלבד. ברור ששומעים את ההבדל בסאונד ובשירים כששומעים היום את האלבום הזה לעומת כל מה שעשינו לפני זה.

בסביבות 97' אתם סגרתם את הבסטה לכמה שנים, ואז חזרתם ב 2002 עם אלבום חדש, למה ההפסקה?

עד 99 הדת' מטאל נחלש כמעט לגמרי. הדבר הגדול היה המטאל המלודי שבדיוק חזר בשבדיה, ואיתו הדת' מטאל המלודי, וגם הבלאק שהצליח מאד באותה תקופה. נראה היה שאנשים איבדו עניין בדת' מטאל וזה סוג של גרם לי לעשות הפסקה מעסקי המוזיקה.

היית מעורב במשהו אחר בתקופה ההיא?

לא, חברים אחרים בהרכב עשו מוזיקה עם הרכבים אחרים אבל אני פשוט התנתקתי, לא עשיתי שום דבר. ב 2000 היינו רעבים לחזור, היינו לנו מלא ריפים ומלא רעיונות ורצינו כבר לחזור ולעשות שוב מטאל – ומאז פחות או יותר לא הפסקנו.

מרבית הקריירה שלכם עברה בחברת התקליטים Century Media

נכון, הם היו איתנו מההתחלה ותמיד תמכו בנו מאד, הייתי גם חבר טוב של מחלקת הפרומו שלהם, אנשים כמו Gerrit שניהל אותה כמה שנים טובות, וח'ברה כמו Leif Jensen

הסולן של Dew Scented.

בדיוק, הוא האמת חבר טוב גם כיום, Gerrit כבר לא בחברה אבל הוא עדיין בקשר טוב איתנו וגם עוזר לנו בניהול העסקי של הלהקה.

למה עזבתם אותם והוצאתם את האלבום האחרון בחברת התקליטים Regain?

פשוט כי נגמר לנו החוזה. כשחזרנו אל החברה ב 2002 עוד היה לנו חוזה אולד-סקול אמיתי ששרד מההתחלה שלנו, והוא היה טוב לנו, אבל כשנגמר החוזה ארוך השנים שלנו עם הלהקה החלטנו לנסות את מזלנו קצת בחוץ ולבדוק מה חברת תקליטים אחרת יכולה לעשות בשבילנו, ובסופו של מתוך כמה הצעות טובות החלטנו ללכת על Regain.

ואתם מרוצים מאד?

בינתיים בהחלט כן. זה שונה מאד, Century הייתה חברה גדולה עם מח' פרומו גדולה, ו Regain זה פחות או יותר שני אנשים שעושים הכול. אבל הם עושים עבודה טובה מבחינת הפרומו, לדעתי היו לי השנה יותר ראיונות ממה שהיה לי בכל הקריירה שלי, והדיסקים נמכרים בכל מקום, ואנחנו גם מופיעים יותר וביותר מקומות ממה שעשינו בכל התקופה שקדמה לכך, אז אני מניח שהם עושים עבודה טובה מאד.

מה לגבי מוטב הגיל? זה בטח קשה יותר היום לצאת לסיבובי הופעות ממה שזה היה כשהיית בן 20.

לי סצפיפית לא, כי אני לא בעל משפחה, אבל בהחלט לשאר חברי ההרכב כי הם בעלי משפחות ומחזיקים בעבודות רגילות. אצלי הלהקה זה החיים, אני לא עובד בשום דבר אחר ופחות או יותר כל הזמן שלי מוקדש ללהקה. בסופו של דבר אנחנו כן מצליחים לתאם את הכול בצורה כזו שאנחנו יוצאים להרבה סיבובי הופעות וחורשים לא מעט מדינות.

למשל?

אנחנו יוצאים לכמה פסטיבלים בקיץ הקרוב, ואז דרום אמריקה, וחוזרים לסיבוב הופעות אירופאי די נרחב, ואז הפסקה קצרה לחג המולד וכו' – וחוזרים להופיע. לדעתי זה די הרבה.

בוא נסכם עם שאלה חשובה, מטאליסטים צעירים היום שומעים בעיקר מטאלקור, מאת'קור וסגנונות דומים, למה להמשיך לעשות דת' מטאל אחרי כל כך הרבה שנים? יש לזה עדיין קהל?

אני לא יודע ממש להגיד לך, אני פעיל גם עם הרכב בלאק אבל Grave זה החיים שלי. אני חי דת' מטאל מאז גיל 16 וזו המוזיקה היחידה שבאמת מרגשת אותי, היא מעצימה אותי ואני לא מרגיש חי בצורה דומה כשאני עושה כל דבר אחר. לגבי מה מטאליסטים צעירים מאזינים? שיקשיבו למה שעושה להם טוב, אבל אני בתוך הדת' מטאל יותר מידי שנים מכדי להשתנות וללכת לכל מיני ז'אנרים אחרים – אופנתיים ככל שיהיו.