מרואיין: דורי Chee, סולן להקת Guidance

בסוף הפגישה עם דורי Chee, סולן להקת Guidance, התברר כי יש לנו חבר משותף, ולא סתם "שלום שלום", אלא חבר אמיתי. קצת הפתיע אותי שמעולם לא שמעתי על הלהקה המשובחת הזו, בעיקר לאור העובדה שיש להם כמה נתוני פתיחה וטריווייות מעניינות, אבל לאחר הפגישה עם דורי, אפשר להגיד שזה די מובן מדוע לא שמעתי עליהם עד היום. הם פשוט לא היו בישראל בשנים האחרונות, והיו עסוקים בלהתחיל קריירה בחו"ל. להקה ישראלית שעבדה בקנדה וביפן, ומשחררת בימים אלו אלבום שני, זה לא דבר שאפשר לקחת בקלות ראש. במיוחד בהתחשב בעובדה שמדובר בלהקת רוק כבד, ששרה באנגלית, ומפיצה מוצר משובח למדי. יודעי דבר מספרים שגם ההופעות של Guidance הן חוויה בפני עצמה. בקיצור, הגיע הזמן שנברר מי, מה, איפה, למה וכיצד. קבלו את דורי Chee. סולן הלהקה.

יאללה דורי, תתחיל מההתחלה. מי אתם ומאיפה הגעתם?

ללהקה יש היסטוריה ארוכה. באופן רשמי, אנחנו קיימים משנת 2001 בערך. היו לנו הקלטות של חומרים מאד מגוונים ולא סגורים בכיוון מסוים. עבדנו המון זמן כהרכב של שלושה חברים (אנוכי, אופיר אייב וספי בראון), והגענו לקנדה עם ההקלטות הללו בשביל להתפקס כלהקה. שם, מצאנו כל מיני גיטריסטים, הופענו בכל מיני מקומות, מצאנו את הסגנון שלנו, ואז חזרנו לארץ עם רפרטואר שלם. בשלב מסוים היינו להקה שכירה של זמרת מקומית.

מישהי שאנחנו מכירים?

אלאניס מוריסט, מכיר? סתם סתם. לא מישהי מוכרת, אבל זה עזר לנו המון כלהקה, מכיוון שיכולנו לעבוד כלהקה ולהתחבר יותר כנגנים.

ואז? חזרתם לארץ?

חזרנו לארץ ב 2002, והמשכנו לעבוד חזק. מצאנו את גב דקטור שהולך איתנו עד היום, ושחררנו את האלבום הראשון שלנו, Trust. יצאו כ 2000 עותקים שנמכרו. Trust היה אלבום שונה ויותר גולמי מהאלבום החדש שלנו. הוא הכיל שירים שנכתבו בארץ לפני קנדה, ובמהלך השהות שלנו בקנדה, אבל בהחלט היה בו קסם.

והאלבום החדש?

את האלבום החדש, Dare, הקלטנו במהלך 2005. עם הזמן הוצאנו גם EP שנכלל כחלק מ Dare. אחרי כל המיקסים וענייני הפוסט (שחלקם התבצעו באמסטרדם) הגענו ליפן, ושם שחררנו את האלבום באופן רשמי.

איך לעזאזל הגעתם ליפן?

אני עבדתי ביפן ארבע שנים, ובמהלך התקופה הזו התארגן לנו מסע הופעות ביפן, הצטרף אלינו גיטריסט מקומי, ועברו עלינו שלושה חודשים אינטנסיביים, מלאים בהופעות.

איזה קהל עדיף יותר? ישראלי? יפני? קנדי?

אין עדיף, לכל קהל יש אופי משלו. הקהל היפני מקסים, מאד חם ואוהב. הוא לא הגיע מנקודה שבה הוא מכיר אותנו, כי היינו להקה חדשה בשבילם. אבל הם מאד מפרגנים. קהל קנדי הוא בעיקר קהל שיכור… הקהל הישראלי הוא קהל חם ומפרגן. לוקח קצת זמן להביא אותו להופעות ,אבל כשהוא מגיע ונהנה, הפרגון והתמיכה עצומים. הקהל הישראלי "לא פראייר", בניגוד לקהל היפני שנכנס למוזיקה שלך ישר, ומתלהב בהופעה כאילו הוא עוקב אחריך כבר עשר שנים.

את האלבום ביפן הוצאת דרך חברה מסוימת?

מתחילת הדרך, אנחנו עושים הכל לבד, ללא חברת תקליטים והפצה. אין פה שיקול אידיאולוגי, להיפך, תמיד נשמח לקבל הצעות ורעיונות. הפצה היא גם בעיה קטנה יותר, מכיוון שהעניין הזה הוא רחב יותר מהפצה של הדיסק לחנויות, צריך יח"צ, בוקינג וכיו"ב. כאן אנחנו בהחלט פתוחים להצעות.

אז האלבום נמכר דרך הופעות?

הופעות, אינטרנט, עותקים דיגיטאליים דרך Itunes ואתרים כאלו.

והכיוון הוא ישראל או חו"ל?

שמע, אנחנו בישראל וזה בסיס הבית שלנו, אבל הראייה היא לחו"ל. זה נראה שבתקופה האחרונה יש יותר פתיחות בישראל לחומרים מהסוג שלנו, גם מבחינת השפה וגם מבחינת החומר המוזיקלי עצמו. לכן, אנחנו ממש לא פוסלים עבודה בישראל – להיפך. אנחנו ממשיכים לכתוב שירים חדשים, יש לנו הופעה בקרוב בת"א, אנחנו רוצים לעשות כמה קליפים, ולהתחיל להקליט חומרים חדשים. אנחנו רוצים לבנות לעצמנו שגרת הופעות בארץ. יש תכנון לעוד כמה חודשים להופעה חגיגית שמסמנת את יציאת האלבום והמשך העבודה שלנו בישראל. מה שאנחנו אוהבים זה לא להתקבע על משהו מסוים, כלומר אנחנו מוכנים להופיע במקומות לא שגרתיים, כל עוד זה יהיה מגניב וכיף. הייתה לנו הופעה כזו, שבה הופענו בסטודיו די גדול, והופענו מול כ 50 איש, וראו הופעה לכל דבר, הכוללת סט מלא, שבה הקהל עמד לידנו וקיבל וייב טוב.

איך התגובות לאלבום החדש?

עדיין אין ביקורות בעיתונות, מכיוון שרק עכשיו חזרנו עם האלבום לארץ. ביפן היו קצת ביקורות חיוביות ומפרגנות. מעבר לזה, הביקורות מהסביבה חיוביות.

אז למה לא נשארתם ביפן בעצם. יש מספיק אנשים שהיו חותמים על קריירה שם…

ביפן, הרבה יותר קל להתחיל את הדרך עם תמיכה מבחוץ, כאמן בילנאומי. אנחנו הופענו שם ועשינו שם דרך יפה, אבל כלהקה מקומית. באנו מבפנים. אני חושב שהיה לנו שם פוטנציאל עצום, אבל מכיוון שהגענו מישראל הייתה לנו בעיות לוגיסטיות כגון אשרות ומחייה יקרה, אז חזרנו.

הז'אנר שאתם מנגנים הוא ז'אנר מאד אמריקאי במהות שלו. איך הגעתם לז'אנר כזה? רוב ההרכבים בארץ הולכים לכיוונים יותר "אירופאים" (דת', דום, ת'ראש), אם עושים הכללה גסה. אין המון הרכבים בישראל שעושים מוזיקה בסגנון שלכם.

שמע, כמה שלא דיברנו על זה, וכמה שלא ניסינו לקטלג את עצמנו, לא באמת מצאנו הגדרה לסגנון המוזיקלי שלנו. אני לא מחפש להגדיר את הלהקה.

אני מגיע מרקע של עבודה בחנויות דיסקים וסיקור דיסקים. המשפט הידוע טוען ש"מוזיקאים לא מגדירים את מה שהם עושים, עיתונאים עושים זאת", ואני מסכים עם הראייה הזו, דווקא מנקודת מבט של מוזיקאי. אבל (!!), דווקא בעולם המטאל, ההגדרות לעיתים נוטות מההרכבים עצמם, שכן קהל המטאל מאד קנאי לז'אנר שהוא אוהב, ולכן תוכל למצוא המון להקות שמראש מגדירות לעצמן כיוון. ולכן אני שואל שוב…

אני מבין ומסכים, אבל באמת שלא ניסינו להגדיר לעצמנו ז'אנר. כל אחד מגיע ממקום אחר, מגוון המוזיקה וההשפעות שלנו הוא עצום. זה לא מסתכם רק ברוק כבד, וזה גם מתבטא במוזיקה עצמה. לכן, בהופעות שלנו לא תוכל למצוא רק מטאליסטים או רק אנשים מזן כזה או אחר. גם אני בעצמי לא מתחבר רק למטאל, אלא למגוון רחב יותר של ז'אנרים.

מה אתה כן אוהב במטאל?

קודם כל, את אורפנד לנד, תמיד אהבתי אותם. Fear Factory, Metaliica, Megadeth, Slayer, Pantera, Sepultura, Biohazard – דברים קלאסיים כאלו. אני תכל'ס גדלתי על מטאל, אבל מגוון ההשפעות הוא גדול יותר – דברים כמו Tool, Radiohead. בחומרים החדשים שלנו יש גם נגיעות מסורתיות יותר, כמו מוזיקה אוריינטאלית (יפן, מזרח תיכון). אני כן מסכים שהכיוון שלנו אמריקאי יותר, למרות שגם זה לא אומר הרבה, פשוט מכיוון שזו הגדרה רחבה מדי.

לא חשבתם פעם לנסות לעשות חומר יותר "נגיש" לקהל הישראלי? הרי, אתם נשמעים טוב כהרכב, יושבים טוב אחד עם השני, ואני מניח שאם הייתם שרים בעברית או קולעים יותר לטעם הקהל הרחב, אז גם התוצאות היו בהתאם…

שמע, כשמפשיטים את השירים מכל הדיסטורשן והקרחנה, מגלים שהם נכתבו על גיטרה אקוסטית. מעבר לכך, אני לא צעקן גדול, אני שר במלודיה, והשירים עצמם מלודיים. אתה צודק בשאלה הזו, כי באמת כל מוזיקאי עובר בטח את הרגע שבו הוא חושב שאולי אם הוא יעשה ככה אז אולי זה יגיע ליותר אנשים… אבל מה אני אעשה, אנחנו אוהבים את העצמה, את הווליום הגבוה. טכנאים באולפנים אומרים לנו שאנחנו מנגנים בווליום מפגר, אבל אנחנו פשוט אוהבים את זה. זו בעצם התשובה ל"למה לא לעשות חומר נגיש יותר", אנחנו פשוט אוהבים את זה.

אני לא שואל את השאלה הזו ממקום של הצעה או ביקורת. אני מניח שגם מוזיקאים גדולים ומכובדים כמו ברי ופורטיס עושים החלטות כאלו, פשוט כי אתה מגיע להופעות שלהם ושומע הרבה יותר אנרגיה ואגרסיה מאשר באלבומים עצמם, וזה נובע ממקום של רדיו ושיווק וכיו"ב. וזה הגיוני, וזה בסדר. באלבום שלכם אני חושב לעצמי, מעניין איך תשמע ההופעה, מכיוון שהאלבום עצמו מופק טוב ונשמע טוב.

אני יכול להבטיח לך שבהופעה זה נשמע הרבה יותר טוב… הרי השירים עצמם מגיעים ממקום אמוציונאלי, ובהופעה המוזיקה מעצימה את הרגשות והאווירה. אנחנו בהחלט מעלים הילוך בהופעה, אבל לא בקטע של רעש ו-ווליום, אלא מבחינת העיבודים והביצוע, יש בזה הרבה יותר רגש ואנרגיה.

מי כותב את החומר? מילים, לחנים?

אני כותב את המילים, ואת רוב הלחנים, באלבום החדש יש כמה שירים שלא אני כתבתי. אבל מה שחשוב הוא צורת העבודה – לכולם יש מילה שווה, ואנחנו לא להקה שבה איש אחד מחליט. למעשה, כולנו כותבים את השירים, כי מבחינתי, העיבודים לא פחות חשובים מהריף המקורי.

לא מפתה להתעסק בחומרים יותר פוליטיים? שהרי בתור להקה ישראלית, זה יהיה סיפור די מעניין. קח לדוגמא את "הדג נחש", הרכב מורכב מבחינה מוזיקלית, שחלק מהסינגלים שלו הם לא חומרי רדיו טיפוסיים, אבל יש בטקסטים משהו שמבליט אותם והופך אותם ללהיט. לא חשבתם להתעסק בזה קצת?

שמע, חשבנו על זה, ולא רק מהכיוון הפוליטי. לדוגמא, שירי אהבה מתוקים יותר. אבל מה לעשות שזה לא אנחנו. זה פשוט לא בא לנו טבעי, החומר המתקתק. לגבי חומר פוליטי, יש לנו כמה שירים עם אופי פוליטי יותר. אני לא שולל את הכיוון הזה, אבל בינתיים הטקסטים שיוצאים הם אלו שהכי נוח וטבעי לנו עם המוזיקה, עם מה שהיא מרגישה. אנחנו לא בוחרים בכיוון פוליטי/חברתי מובהק כמו "הדג נחש" (שאני מעריך אותם מאד), אנחנו פשוט מגיעים ממקום אחר. אנחנו לא רוצים לאלץ את זה. כשזה יבוא, זה יבוא.