Mastodon – מנפצים את השמיים

מרואין: Brann Dailor, מתופף \ סולן להקת Mastodon

לא עבר הרבה זמן והעולם גילה הרכב מטאל חדש ואימץ אותו אל חיקו, כהרכב הבא. לא ידיעה מרעישה, אחרי הכל – כל יומיים בערך צץ לו איזה הרכב חביב ביקורות חדש ומכניס את כולם להיסטריה ש"הנה הדבר הבא". אבל במקרה של Mastodon, המציאות הייתה שונה במקצת: חביבי הביקורות היו גם חביבי הקהל, בעיקר הקהל האמריקאי, שנראה כי היה צמא להרכב מטאל אלטרנטיבי איכותי – הרכב שלא מדיף ניחוחות של ראפ מטאל או ניסיונות למצוא חן בכוח (עיינו ערך Disturbed שמאבדים נקודות כנות מרגע לרגע). אולי זה הסאונד הגולמי, אולי האומץ של חברי הלהקה (מערבבים כל כך הרבה סגנונות והשפעות עד שלא באמת ניתן להגדיר את מה שהם עושים, וטוב שכך), ואולי העובדה שהם משדרים משהו בסגנון "עזבו אותנו באמא שלכם. תנו לנו לנגן".

מצד אחד, הם עושים מוזיקה מורכבת, קשה לעיכול, מלאה הניואנסים של פרוגרסיב רוק, דום, סלאדג', ת'ראש, ולפרקים אפילו ג'אז. מצד שני, שירים שלהם מעטרים פסי קול של משחקי וידאו. מצד שלישי, הם היו מועמדים ל-"גראמי". מצד רביעי, הם חברים טובים של Dave Grohl ו-Queens Of The Stone Age. להקה מוזרה. לפני כמה חודשים יצא אלבומם האחרון, Crack The Skye. אין טעות כתיב בשם האלבום, הוא קרוי על שם אחותו של המתופף, Bran Daylor, שנפטרה בגיל צעיר. האלבום עצמו זכה כמעט לכל סופרלטיב אפשרי – החל מ"נפלא" ועד "יצירת מופת" (כך גם אני מכנה אותו). בניגוד לאלבום הקודם, שהיה חביב הקהל הישראלי (והיה בעיני מבולגן מדי), Crack The Skye מציג להקה מגובשת, מהודקת, ועמוקה.

כשהתבשרתי על הראיון עם Daylor, לא כל כך ידעתי למה לצפוארבעת הצדדים השונים הנ"ל יכולים לגרום למראיין ללכת לאיבוד. מי הוא Brann Dailor? היפי מבושם מניחוחות ירוקים, או חנון מחושב היטב עם תשובות קוהרנטיות. על מנת לעזור לי בהתחבטות, Brann פתח את הראיון בסערה: "נו, בנאדם, אז איך בישראל עכשיו?", כשאני אמרתי "וואלה, חם" באדישות אופיינית לקיץ ישראלי. ואחרי שבירת הקרח המופלאה הזו (ועם ההבנה שכל מילה שנייה של דיילור תהיה "Dude" ו-"You Know"), התחלנו בראיון.

קודם כל, אני חייב לציין שלדעתי, האלבום האחרון שלכם הוא יצירת מופת. פשוט מדהים.

תודה רבה. אני גם די אוהב אותו.

איך התגובות מסביב עד עכשיו? בעולם, בחברת התקליטים?

עד עכשיו קיבלנו ביקורות די חיוביות, אני מניח שאנשים לא יגיעו מולי ויאמרו שהם לא אהבו אותו. אבל העיתונות מפרגנת, החברים והמעגל הקרוב – כולם מפרגנים.

רוב העיתונות, כולל אותי, טוענת שמדובר באלבום הכי טוב שלכם עד היום. אתה מסכים?

את האמת כן. אני בהחלט חושב שזה האלבום השלם ביותר שלנו עד היום.

אתה יכול לספר קצת על תהליך העבודה על האלבום, לעומת אלבומים קודמים?

התהליך עצמו די דומה – ברגע שגילינו את צורת העבודה הנוחה ביותר לעבוד, כלהקה, די נצמדנו אליו, והוא נשאר זהה מאלבום לאלבום.

ומהו התהליך הזה, ללהקה כמו Mastodon?

אנחנו נכנסים לאולפן, וכל אחד מתחיל לזרוק את הרעיונות שעלו לו במהלך החודשים האחרונים (בין אם זה במסע הופעות או בבית), אני המתחיל לעבוד על תהליך הסיפור (כי האלבום הזה היה אלבום קונספט) ועל הטקסטים שאני כותב ועל תפקידי התופים שלי בשלב מאוחר יותר, כשכבר יש לנו שירים מוצקים. זה לא תהליך קל במיוחד, כי בשנים האחרונות אנחנו בשגרה של סיבוב הופעות-הקלטות-סיבוב הופעות-הקלטות, אז די קשה לנו להתנתק מאווירת הסיבוב בהתחלה, אבל אחרי כמה זמן אתה מתחיל להיכנס לשגרה החדשה, ומתפקס. האלבום האחרון לקח לנו משהו כמו 8 חודשים, שכללו שבוע חופש פה ושבוע חופש שם, כי זה לא קל לכתוב אלבום כזה באינטנסיביות שכזו.

מבחינה לירית או מוזיקלית?

שתיהן – אתה עובד על שיר טעון במיוחד, גם בטקטס, גם בלחן, ופתאום יש לך איזושהי פריצה, אז אתה חייב איזה כמה ימים להתאוורר ולחשוב על מה שעשית. ופתאום יש לך את הימים הללו שאתה לא מצליח למצוא שום דבר, ושום ריף לא מתחבר, אז אפשר להגיד שזה היה תהליך די ארוך, מתיש, אבל מספק.

כשהתחלתם לעבוד על האלבום, ידעתם שאתם הולכים לעשות אלבום קונספט?

בהחלט. ידענו שאנחנו רוצים לעשות אלבום על אלמנטים רוחניים יותר, וכל נושא החוויות החוץ גופניות והעיסוק בתאוריות של זמן-חלל (ועוד מונחי סטיבן הוקינג כאלו) פשוט זלג משם. התהליך הסיפורי נבנה בדיוק כמו שיר, בהדרגה, עם שכבות – לפחות מבחינתי. הייתי בחופשה ברוסיה לכמה שבועות וקראתי ספר על רספוטין, ומשם הגיע העיסוק בו, וקצת מהאמנות שמעטרת את האלבום. אז כל האלמנטים הללו היו די ברורים לנו עוד לפני שנכנסנו לאולפן, ידענו שאנחנו רוצים להתעסק בנושאים כאלו.

אבל מעבר לכל האלמנטים הללו, מדובר באלבום אישי במיוחד, לפחות מבחינתך…

טוב, זה ברור מאליו… כל האלמנטים הללו הם בסופו של דבר מטאפורות, כי זה פחות מעניין לדבר על דברים בצורה ברורה וגלויה, ולמרות זאת יש כמה רגעים בטקסטים שנוגעים ברגעים מאד חושפניים וברורים, מהניסיון האישי שלי. רגעים שהחזירו אותי למצבים לא קלים במיוחד, בכל הנוגע לטרגדיה שפקדה אותי עם אחותי (Skye).

אני לא יודע עד כמה נוח לך לדבר על אחותך בראיונות… שאנסה?

אולי עדיף שלא, זה גם לא הכי קל בשבילי, וזה גם משהו שכדאי להבין מהטקסטים עצמם, והמוזיקה.

לא היה קשה לחשוף את עצמך מול העולם בצורה כזו? נכון, הטקסטים הם מטאפורות אבל אחרי הכל, האלבום קרוי על שמה של Skye, ומכל היחצ"נות, די ברור שהטקסטים הללו אישיים במיוחד.

זו לא הייתה החלטה קלה, אבל זה הגיע לנקודה שכבר לא היה טעם לנסות להסתיר את הנושא עם אחותי. החלטתי שאני רוצה לכתוב על הנושא הזה, ולקחנו החלטה משותפת לאיית את המילה Sky עם E, כשמה של אחותי. ואז כולם התחילו לשאול "למה הם מאייתים את זה עם E", ונראה לי שאין טעם לנסות להסתיר את העניין, גם ככה יבינו את זה מתישהו. אז כן, החלטתי להודות שהאלבום מתעסק במותה של אחותי בגיל צעיר מאד, זה משהו שהשפיע עליי בצורה עמוקה במיוחד. האלבום הזה חשוב לי וללהקה כל כך, מכל כך הרבה בחינות, שהחלטנו ללכת עם זה עד הסוף.

לא שאני משווה, אבל חוץ מג'נסיס, מטאליקה, ראש, דרים תי'אטר והאיגלס, אני לא זוכר הרכבי רוק בהם המתפוף לוקח על עצמו תפקידים חשובים כמו כתיבה, שירה והפקה. לרוב המתופפים נשארים מאחורי התופים ועושים רעש. אתה משייך את עצמך לחבורה מאד מצוצמת ומכובדת של מתופפים \ מנהיגים. זה משהו שהחלטתם באופן מודע בתחילת הדרך?

לא ממש, תמיד הרגשתי שיש לי יותר מה לומר מאשר מקצבים, ותמיד חשבתי שמתפוף יכול לתרום יותר מאשר רק קצב ואווירה של טירוף ובלגאן. מאז שאני ילד תמיד הייתי זה שמארגן חזרות ומוביל הרכבים. אפילו ניסיתי לכתוב מוזיקה ותפקידי גיטרות. למזלי, ב-Mastodon אין לנו מנהיג מוצהר או היררכיה כזו או אחרת, שבה יש מישהו אחד שמכתיב לכולם מה לעשות. למי שיש רעיון, יש גם את החופש לזרוק אותו לשולחן – אנחנו משתדלים לחלוק כמה שיותר, ומתחלקים בקרדיטים של כתיבת השירים. אחרי הכל, זו אמנות, זו מוזיקה, אנחנו לא רוצים להגיע למצב כמו הפוליס, שהם הלכו מכות ורבו על קרדיטים של שירים – "זה השיר שלך ואתה תקבל כסף עפ"י השיר הזה וההצלחה שלו". זה מגוחך בעינינו, ויוצר חיכוכים מיותרים ובעיות אגו.

בתור מתופף, אני יכול להעיד כמה זה קשה לפעמים לרסן את עצמך ולא לנסות להתבלט מעבר למה שהשיר דורש. אצלכם, לתפקידי התופים המופרעים שלך יש משקל גדול, ודגש רב, ויש לכם איזון מדויק אחד עם השני. איך מגיעים לאיזון כזה?

אולי זה המאפיין אותנו כלהקה, ומייחד אותנו – הכל מתנקז לטעם והרגשה, ולרגע בו אתה מבין מהי הנקודה הנכונה שבה השיר הגיע למקסימום פוטנציאל שלו. אנחנו מחוברים אחד לשני מוזיקלית בצורה די טובה, שגורמת לכולנו סיפוק, ואנחנו פשוט עובדים טוב אחד עם השני, וכשמגיע הרגע הזה, בו השיר מתנקז למהות השלמה שלו, והשערות על העורף סומרות, וכל התפקידים השונים יושבים במקום (תופים, גיטרות) – אנחנו יודעים להביט אחד בשני ולדפוק את החיוך הזה. כנראה זו המהות שלנו כלהקה: להבין אחד את השני בצורה טובה, לבטוח אחד בשני וליהנות אחד מהשני מספיק כדי שזה יישמע טוב.

אני מניח שאתם לא מהלהקות הללו שהחליטו "אנחנו ננגן סלאדג' מטאל" או "אנחנו ננגן פרוגרסיב מטאל". נשמע שאתם פשוט זורקים את כל מה שאתם אוהבים ללהקה…

ממש לא. אנחנו מנגנים מה שנשמע לנו נכון באותו הרגע, ומה שמרגיש נכון.

אתם לא עושים לחברת התקליטים עבודה קלה – די קשה לשווק אתכם…

הם ידעו למה הם נכנסו… "וורנר" הם אמנם חבורה של מנהלים, אבל מדובר בחנונים של מוזיקה (בדיוק כמונו). הם בהחלט מבינים מוזיקה, והם מחזיקים בקטלוג עשיר, ככה שיש להם מקום גם בשבילנו, לצד Avenged Sevenfold וכיו"ב – הם פשוט רוצים להחזיק כמה שיותר הרכבים שהם אוהבים, והם יודעים בדיוק מה לצפות מכל הרכב, והכי חשוב, הם ממש מחוברים להרכבים שלהם. וזה לא שאנחנו צריכים לדאוג להם ולמחלקת השיווק שלהם, Green Day מחזיקים כרגע את האורות דולקים במשרדים של "וורנר" [צוחק]…

מעולה, הזכרת את Green Day לפניי, אז תרשה לי להציע את התיאוריה הבאה: המון הרכבי רוק (כדוגמת Green Day) מגיעות למצב בו הן מצליחות מאד, ופתאום הן רוצות "להגיד משהו". פתאום יש להן את הצורך להוציא "אמירה" לעולם. אתם במצב בו אתם בהחלט יכולים להחליט שבא לכם "להגיד משהו", ולו רק מהעובדה שאתם להקה ממש גדולה כרגע. אבל אחרי האזנה לאלבום האחרון, נראה לי שלא ממש מעניין אתכם להיכנס לנישות אחרות, כאילו ממש טוב לכם במקום שלכם. כאילו לא בא לכם לנסות להיות משהו שאתם לא, כדוגמת Green Day.

אנחנו פשוט לא להקה שמונעת ע"י אידיאולוגיה פוליטית. אני מניח שיש מספיק הרכבים שמתעסקים בזה (וזה ממש בסדר), ואנחנו באים ממקום אחר, אולי רוחני יותר. המקום של הלהקה הוא בנושאים אישיים יותר, רוחניים יותר. כמובן שלכל אחד מאיתנו יש השקפת עולם משלו, אבל אנחנו פה בשביל מוזיקה ואמנות, ולא בשביל פוליטיקה. אנחנו מעדיפים להתעסק ב"ביגפוט" ולא בנשיא. אפשר לעשות מהנושאים הללו חולצות הרבה יותר מגניבות.

לא הלחיץ אתכם קצת, המעבר החד מלהקה אלמונית, ללהקה שמועמדת ל"גראמי", מופיעה עם מטאליקה, מוכרת מיליונים?

לא ממש, קצת מפתיע. די נשארנו אותם אנשים, אנחנו לא מחשיבים את עצמנו כרוקסטארים. אני בחור רגיל, ממוצע, אוהב לנגן עם החברים שלי ולהסתובב בעולם, ובמקרה אני מנגן בלהקה שנקראת Mastodon. אני לא חושב שהפכנו למשהו שאנחנו לא. בסופו של יום אני מתעורר כמו כולם, שותה קפה כמו כולם, מחליף את החול של החתול ואוסף דואר – כמו כולם. השינוי היחידי הוא שאנחנו המון זמן בסיבובי הופעות, וזה גובה מחיר נפשי די כבד. אחרי איזה חודש בסיבוב אתה אומר "היי זה מגניב", ואחרי שבעה חודשים אתה פשוט רוצה לחזור הביתה, להיות רגיל שוב.

אז הנה – אתם חיים את החלום, מופיעים עם Tool ,Metallica ו-Queens Of The Stone Age. אתם מגשימים את החלום של כל מוזיקאי רוק צעיר. אבל בטוח יש לזה שני צדדים.

זה ממש מחמיא להופיע ולהסתובב עם הכוכבים הללו, וזה ממש מרגש שהם מעריכים אותנו. זה די מרגש שהגיבורים שלך הופכים להיות העמיתים שלך. בזה אין ספק. וכן, זה קצת מוזר ולפעמים נראה לנו לא נורמאלי שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, אבל שוב – בסופו של דבר אנחנו אנשים רגילים, ארבעה חברים מהבית שפשוט נהנים להיות אחד עם השני. זה לא שאני יושב במלון ומתבכיין שאני רוצה לחזור הביתה, אל תבין אותי לא נכון – אני נהנה מכל רגע, ועדיין לא מאמין שזה קורה לנו, אבל אנחנו עדיין אותם אנשים.

יש תכנון לצאת לסיבוב הופעות בו אתם הלהקה המרכזית? ואולי להגיע לישראל?

בנאדם, אני מת להגיע לישראל. אני ממש אוהב לטייל בעולם, וישראל נראית כמו מקום שאני ממש צריך להיות בו מתישהו. מעניין איך תראה הופעה בישראל, שמעתי שיש המון מעריצי מטאל אצלכם.

אתה בעיקר תזיע המון.

בנאדם, אנחנו מאטלנטה. אנחנו רגילים לזה – אתה לא מפחיד אותי.

מה שמוביל אותי לשאלה הבאה: אטלנטה. מה הקשר של אטלנטה ללהקת רוק מצליחה? בדרך כלל הרכבי רוק מצליחים מגיעים מלוס אנג'לס, ניו יורק, בשנים עברו סיאטל. אבל אטלנטה? זה כמו סצנה מסרט הוליוודי טיפוסי, כאילו ההצלחה נפלה עליכם בלי שהתכוונתם.

אתה כל כך צודק, אין לי מושג איך זה קרה. כאילו הכוכבים הסתדרו והתארגנו במיוחד בשבילנו. לא תכננו שום דבר שקרה לנו. אני וביל (הגיטריסט) פשוט החלטנו יום אחד לעבור לאטלנטה, כי חברה שלו עברה לגור שם (היא עובדת במרכז המחקר למחלות), וחשבנו שיהיה ממש מגניב לגור ביחד, ותוך איזה חודש פגשנו את שאר חברי הלהקה, פתאום היה לנו ללהקה, ובום – שמונה שירים. תוך זמן קצר כבר התחלנו להקליט, ולהופיע, ופתאום אנחנו קולטים שבחודש הבא אנחנו חוגגים עשור ללהקה. אני לא יודע להסביר את זה, אבל איכשהו דברים תמיד הסתדרו לנו.

יש לכם תכניות לעתיד? לעבוד על אלבום חדש, לחגוג עשור ללהקה?

כן, בטח. נעשה את כל אלו – זה נשמע מגניב. את האמת, אין לי מושג, בנאדם. אנחנו משתדלים ליהנות מהכאן ועכשיו, לפני שאנחנו ממשיכים את סיבוב ההופעות שלנו. אנחנו אמורים להגיע בחזרה לארה"ב, ואז לאוסטרליה, ומתשיהו לנסות לשמור על הנישואים שלנו… [צוחק]. מה שיבוא יבוא, אנחנו בטוח ננסה להוציא מזה את המיטב וליהנות מכל רגע.