Melechesh – מסע אפי של בלאק שומרי

מרואיין: Ashmedi, סולן \ גיטריסט להקת Melechesh

אחת הלהקות המצליחות שהגיעו מאזור המזרח-התיכון היא ללא ספק Melechesh, אשר הוקמה במקור בירושלים לפני 17 שנה, ובהמשך התפזרה מחוץ לארץ, עקב בעיות עם השלטונות המקומיים והרצון לפרוץ מעבר לים. כיום, לאחר 4 אלבומים מוצלחים שפיתחו את הסאונד הייחודי של הלהקה, מגיע השלב הבא באבולוציה של Melechesh, בדמות האלבום החמישי, The Epigenesis, המהווה סוג של מסע אפי, עם זיקה לעבר וכמובן, עם הרבה אלמנטים חדשים שנכנסו למיקס הבלאק \ ת'ראש המזרח-תיכוני של הלהקה. רגע לפני שהם מתחילים מסע משלהם ברחבי העולם לקידום האלבום, ישבתי עם סולן הלהקה, Ashmedi, לשיחה על כל מה שלא הספקנו לדבר עליו בפעמים הקודמות, וכמובן גם על נושאים חדשים, כמו הקלטות האלבום בטורקיה, הסרט הדוקומנטרי אודותיו ועוד פרטים הקשורים ביחס שלו למוזיקה, לישראל ולקומבינות…

ברכות! The Epigenesis נמצא בשטח כבר מספר שבועות, איך התגובות שקיבלתם עליו עד כה מהמדיה ומהמעריצים שלכם?

אתה לא יכול לבקש יותר מזה, קיבלנו תגובות מעולות. בכמה מגזינים The Epigenesis נבחר לאלבום החודש, ברבים אחרים הוא קיבל ביקורות מעולות, היו לנו 7 או 8 כתבות שער, וזה הישג גדול עבורנו. עם המעריצים, האלבום גודל עליהם, צריך לתת לו כמה האזנות, אבל אחרי זה, אנחנו מקבלים תגובות מדהימות מאנשים.

ספר לנו על השם The Epigenesis, מה זה אומר?

המשמעות של The Epigenesis זה צמיחה ואבולוציה, מנקודת מבט פילוסופית וגם מנקודת מבט רוחנית. זה כמו הצמיחה של הנפש, והשגת הארה רוחנית. הסוג הזה של הצמיחה והאבולוציה מבטא גם את הלהקה, אז חשבנו שזה שם שמתאים לאלבום, והשתמשנו בו.

החלטתם להקליט את האלבום בטורקיה, והסברתם שזה בגלל שלא רציתם להיות כמו כל הלהקות וללכת מערבה. למה בחרתם את המדינה הזו ולא, לדוגמא, את ישראל?

ישנן כמה סיבות מאחורי ההחלטה הזו. רצינו להקליט איפשהו במזרח, ומכיוון שיש לנו חברת תקליטים גדולה, ותקציב גדול, יכלנו להקליט איפה שנרצה, אם זה סקנדינביה או ארה"ב – והציעו לנו – אבל רצינו לנגן במקום חדש. אתה יודע, כל הלהקות במערב מקליטות במערב, וכל הלהקות במזרח חולמות להקליט במערב (אם הן יכולות להרשות זאת), אז אנחנו רצינו לעשות משהו שונה שיתאים למוזיקה שלנו, רצינו סביבה שתציע את המערב ואת המזרח בו-זמנית – רוקנ'רול והבי מטאל, עם מוזיקה ותרבות מזרחית. איסטנבול מציעה את זה, זה מקום גדול, מאד קל למצוא בו מוזיקאים ואנשים שיעזרו לך, אז החלטנו לעשות את זה שם. היינו רוצים להקליט בירושלים, בעצם, אבל אין אולפן בקליבר הזה שם, וגם היינו צריכים לעבור דרך הרבה בירוקרטיה כדי לעשות את זה. בטורקיה אין בירוקרטיה, פשוט הגענו למדינה, ועשינו את האלבום, וזה עשה את החיים שלנו ליותר קלים, מכיוון שגם נשארנו שם להרבה זמן. אלה הסיבות העיקריות. כמובן שלקחנו עם זה סיכון, כי לא ראינו את זה קורה בעבר, אבל זה השתלם. ההחלטה הזו הייתה יכולה להרוס את האלבום, אבל הסאונד יצא מדהים והאולפן היה מדהים.

האם תהליך ההקלטות היה שונה ממה שהתרגלתם אליו בעבר?

זה לא היה שונה עבורנו, רק האולפן היה שונה. לכל טכנאי יש דרך משלו להקליט, וזה היה מאד אינטנסיבי עבורנו. בדרך כלל באירופה היינו עובדים 8 שעות וזה הכל, אבל פה עבדנו עד 16 שעות ביום, עם 2 טכנאים שלקחו משמרות. אני לא לקחתי הפסקה, רוב הזמן הייתי באולפן. ההקלטות לקחו הרבה מאד זמן, כמעט 3 חודשים, וזה היה מאד קשה. לפחות האולפן עצמו היה כמו מלון 5 כוכבים, מאד נוח ורגוע, היה טרקלין פרטי לאמנים, מטבח, שירותים ואפילו מקלחת. כל מה שאתה צריך. לא גרנו שם אבל למעשה עם 16 שעות עבודה, בילינו שם רוב הזמן, אז זה עזר. רוב הציוד היה אנלוגי, כמו בימים הטובים, והאקוסטיקה הייתה מעולה. אם תטיס עכשיו לאולפן את Aerosmith או את Guns N' Roses, לא יהיה דבר שיחסר להם מבחינת ציוד, הכל שם, זה מושלם לעשיית אלבום מוצלח, וזה רק תלוי בלהקה מה היא רוצה לעשות. בסה"כ, מבחינה טכנית, האולפן היה מעולה, וגם הצוות היה מאד נגיש, לא יהיר ובלי אגו נפוח או כל הזבל הזה.

אני חושב שהאלבום החדש הוא אולי הכי אווירתי שלכם, בעיקר בגלל השילובים של הכלים המזרח-תיכוניים. האם הסביבה השפיעה עליכם או שהאלבום היה כתוב כך מלכתחילה?

האלבום נכתב להיות כזה. למעשה תחושת האווירה באלבום מגיעה גם מהמזרחיות, אבל גם מהחזרה לשורשי הרוק, הרוק הפסיכדלי, שהוא גם מאד אווירתי – וביחד הם השותפים המושלמים. הייתה לנו גישה להרבה כלי נגינה, מכלים פרסיים והודים שניגנו בהם, ועד לשימוש באורחים רבי-מעלה כמו Cahit Berkay מלהקת Moğollar ("מונגול" בטורקית). מדובר בלהקה משנות ה-60' והיא ממש טובה, הבחור עצמו בן 70 או משהו, והוא יכול לנגן בכלים ממש אקזוטיים. אתה חייב להבין שחלק מהכלים שבחרנו הם לא מהסוג השמח והמוכר שכולם משתמשים בו, בחרנו כמה כלים מסורתיים שנשמעים אפלים וקודרים. בסה"כ רצינו אלבום שישמע כמו מסע אפי. זה חסר טעם לחזור על כל אלבום, עשינו את Emissaries, הוא הושלם, נגמר, זה עדיין שם, כולם יכולים לקנות אותו, ותמיד ננגן אותו בהופעות, אבל עכשיו בוא נעשה משהו אחר. אני חושב שהאלבום מראה ש-Melechesh היא להקה רב-גונית, שיש לנו ביטחון מוזיקאלי ושאנחנו לא חייבים להישאר עם אותה נוסחה. כל שיר מייצג אלבום, או סיפור שונה, וזה בריא שהשירים לא נשמעים אותו הדבר.

ציינת בעבר שכמה מהשירים הם תוצאה של ג'אם באולפן. כמה מהשירים אתם מכינים מראש וכמה מהם אתם נותנים לעבודה באולפן לשנות בסופו של דבר?

זה תלוי בשיר, יש כאלו שגמורים לגמרי, וזה מה יש – אתה עושה להם דמו, ומסדר אותם בחזרות. עם זאת, אני לא אוהב לכתוב מראש את הלידים של הגיטרה וכל זה, אני אוהב לעשות אותם לפי מצב הרוח. זה נותן לך תחושה אותנטית, את הניצוץ של הרגע. למשל, יש שירים כמו "The Epigenesis", שהוא שיר ארוך ואפי, ואתה לא יכול להכין לו דמו, אתה צריך לג'מג'ם אותו, אז הרבה ממנו נוצר באולפן, הרבה ממנו נוצר בחדר החזרות. ישנם דברים שנוצרו מטעויות, כמו החלק האקוסטי בשיר "Grand Gathas Of Baal Sin", שם שיחקתי פשוט עם המגבר האקוסטי, ואהבתי את זה, אז שמרנו את התוצאה. כמו שאמרתי, יש אלמנט אותנטי, ויש מוזיקליות כנה – לא בניית לגו, או גזירה-העתקה וכו'. זה נדיר בימנו, וזה בסדר, אבל עבורנו התאים יותר לעשות אלבום בצורה הזו. בסופו של דבר זה אלבום עם הרבה סוגי אווירה, אתה יכול לשבור את הצוואר לצליליו, ואתה יכול להגיש אלכוהול לצליליו, אני אוהב את זה.

נראה גם שהכנסתם הרבה השפעות ישנות-חדשות, כמו מחוות להבי מטאל משנות ה-80', או הרוק הפסיכדלי שהזכרת מקודם. מה גרם לכם להוציא את זה לאור עם המוזיקה שלכם?

אני חושב שתמיד היה הבי מטאל ב-Melechesh – אנחנו להקת הבי מטאל אחרי הכל. אם אתה ממש מקשיב לאלבומים כמו Djinn ,Sphynx ו-Emissaries, יש קטעים של הבי מטאל. אנחנו אוהבים הארד רוק, הבי מטאל ות'ראש מטאל משנות ה-80', ואישית, זה מגדיר אותי כמוזיקאי. הטכניקה שלי כגיטריסט התפתחה כאילו אני בשנות ה-80' ואז קופץ לעתיד – אתה מסתכל קדימה ומסתכל אחורה, וזה איך שאני רואה את זה. אני בוחן את ההיסטוריה, אני בוחן את העתיד, ואז אני יוצר אלבום של Melechesh. התוספת היחידה לאלבום הזה היא בהחלט התחושה של שנות ה-70'. בסופו של דבר זה עדיין אנחנו, אבל עם סוג של הבדל.

מה תוכל לספר על העטיפה? זה נראה כמו המשך למה שעשיתם ב-Emissaries, עם כל הצורות הגאומטריות והדמויות העתיקות.

כן, עבדנו עם John Coulthart בעבר, הוא אמן Occult (מיסטי) והוא עשה בעיקר עטיפות ספרים, אבל הוא עבד גם על כמה עטיפות אלבומים, ואני מאד אוהב את מה שהוא עושה. ניסינו לכנס את המיסטיות ואת כל הקונספט של Melechesh בעטיפה, בלי שיהיה לנו עיצוב מרכזי… למעשה זה עוקב אחרי חוק "חתך הזהב" של דה-וינצ'י, שזה סוג של נוסחה מתמטית המציבה דברים במקומות מסוימים כדי לתת להם את הממד הנכון. אני חושב שאם אתה מסתכל על זה, זה המשך של המוזיקה שלנו, זה נראה טבעי במובן של "כן, זה איך שלהקת מטאל מסופוטמית צריכה לעשות עטיפה", אבל לא כקלישאה, ולא כמשהו ניסיוני, אלא משהו אמין וגם מאד מקורי. יש בעטיפה אלמנטים מהליריקה, אלמנטים מנושאים שונים שיש בשירים כמו "Mystics Of The Pillar" ו-"The Epigenesis"… הכל נמצא שם, ואני אוהב שזה נותן לצופה אפשרות לבחון את העטיפה לאורך זמן ולא רק לראות את ראש העז המוכר, שזה בסדר, אבל לא בשבילנו כרגע.

באלבום הקודם השתמשתם בטקסטים שומריים עתיקים כמו גם בתרגום מיוחד לכמה מילים. מה יש לכם באלבום הזה מבחינה לירית? אני רואה הרבה יותר משפטים בשפה ערבית למשל.

יש לי חבר בלשן, והוא עוסק בשפה האכדית ובשפה השומרית, אז קיבלתי כמה שורות ממנו. ישנם גם הרבה דברים אחרים, כמו למשל שימוש בערבית קלאסית, מכיוון שיש בשפה מעין צליל מיתולוגי עתיק. אתה חייב להבין, בסופו של דבר, Melechesh היא להקת מטאל – גיטרות, תופים, שירה, ודפיקות ראש מאד חשובים למוזיקה שלנו, אבל אנחנו מציגים את זה בדרך שלנו, מהזווית שלנו, וזה למה יש אלמנטים אחרים. אז אנחנו עומדים לבד – אפשר לקרוא לזה ההמצאה של הסגנון המזרחי של הבלאק מטאל.

Emissaries היה סוג של נקודת מפנה אצל הלהקה, התחלתם להופיע ואפילו לצאת ליותר סיבובי הופעות מאז שהאלבום שוחרר. מה גרם לכם לצאת מהמחבוא?

Emissaries פתח הרבה דלתות עבורנו, יכלנו לדרוש את מה שאנחנו רוצים וללכת למקומות. Sphynx כבר מכר טוב, אבל Emissaries התפוצץ, וזה היה מאד טוב עבורנו כלהקה, עכשיו עם The Epigenesis אנחנו פשוט נמשיך עם זה.

עד כה, מה התוכניות שלכם להופעות כתמיכה לאלבום החדש?

אנחנו הולכים לעשות הרבה יותר הופעות. אם אתה חושב שעשינו הרבה עם Emissaries, לא ראית את לוח הזמנים שיש לנו עכשיו. למזלנו, יש הרבה דרישה, אז אנחנו הולכים לצאת לסיבוב הופעות קצר באירופה, ואז אחד ארוך עם Nile, אחרי כן נגיע לאמריקה עם Rotting Christ, ואז נעשה כמה פסטיבלים. אני מאד בררני בכל הנוגע לאיך שאנחנו יוצאים לסיבובי הופעות, בגלל שהמחייה שלי מגיעה מהלהקה, ואני צריך לבחור את הסיבובים הנכונים, ולא לדחוף את הלהקה לכל מקום ולנגן בחינם, זה לא מקובל. למזלנו הכיוון שהתחיל עם Emissaries היה טוב, וזה הולך להיות אפילו יותר עסוק המשך.

יש סיכוי שתחזרו להופעה בישראל?

כשתהיה הצעה הולמת, בהחלט, אבל כרגע זה מצב מאד מוזר. מאז ש-Emissaries יצא הלהקה מכרה בעולם כמות נכבדת של אלבומים (בלי להשתחצן), אבל נראה שיש סוג של אווירת חרם בישראל. זה מאד ברור שאנחנו סוג של עובדה "לא נוחה" לחלק מהאנשים שם, ותאמין לי, אני אומר חלק מהאנשים, בגלל שיש הרבה אנשים נפלאים שם שתמיד עוזרים ותומכים בלהקה. אז אני לא יודע אם נחזור לישראל, זה תלוי בחזון של האדם שירצה להביא אותנו לשם. בסופו של דבר, אם יש הצעה הולמת ורצינית, אנחנו נגיע.

למרות שהלהקה לא ביקרה כאן מאז 2004, אתה בעצמך חזרת לפה מספר פעמים, כשבפעם האחרונה צילמת חלקים מסרט דוקומנטרי אודותיך. מה קורה עם זה?

הרבה ולא כלום… הרבה מהצילומים ניזוקו ולבמאי היו בעיות נפשיות אז הייתי צריך להתמודד עם זה. במאי אחר ממדינה אחרת התערב ולקח את הפרוייקט על עצמו, אבל לא רציתי להשתמש בחומר שכבר צולם. אתה חייב להבין את היחס שלי לסרט הזה, זה היה מצב מאד מוזר עבורי, שמישהו רצה לצלם סרט דוקומנטרי עלי – בלהקה אני היוצר, לא הנושא, ובסרט אתה פתאום הופך להיות הנושא, ועבורי זה היה מאד לא נוח. חלק מהאנשים מוצאים את סיפור החיים שלי כמעניין, בגלל שאני לא אדם שגרתי ממקום כזה או אחר, ומה שעשיתי גם לא שגרתי, אז יש עניין. הבחור הזה רצה לעשות סרט דוקומנטרי אודותי, וחשבתי שהוא משוגע, אז זה היה המצב, נזהרתי מאד לגבי זה, לא הייתי בטוח שאני רוצה ללכת בכיוון הזה, אבל בסופו של דבר הלכתי לשם, הגענו לישראל, הבמאי נכנס עמוק לחיים הפרטיים שלי, אני חושב שהוא התקרב קצת יותר מדי, ודבר אחרון שאני שומע ממנו זה שיש לו בעיות נפשיות. בהתבסס על זה, לא רציתי להיות מעורב יותר, אז הכרזתי מאחורי הקלעים שהסרט לא הולך לקרות, אבל אז זה עורר ניצוץ, ואנשים אמרו "לא, אנחנו אוהבים את הרעיון, אבל הוא השיג אותנו", אז עכשיו יש מישהו אחר שלקח על עצמו את הפרוייקט, ונראה לאן זה ילך.

בשנים האחרונות, הגעתם להרבה מקומות מעניינים, היה איזה מקום שהפתיע אותך ביחס של האנשים אליכם?

התגובות היו פחות או יותר זהות בכל מקום, לא משנה איפה ניגנו, אבל מאד שמחתי לנגן בארמניה (ירוואן), זה היה מאד מיוחד. היה מטורף, הרבה רוקרים הגיעו מאירן, וזה היה לא נורמאלי לראות עד כמה הם אוהבים הבי מטאל. הייתה לנו גם הופעה מגניבה בדובאי. כל השאר היו אותו דבר, אמריקה, אירופה, סקנדינביה – כל הלהקות יודעות על מה אני מדבר. היו תגובות מעולות, פסטיבלים גדולים וקטנים, מועדונים גדולים וקטנים, עשינו את הכל, אבל אם אתה מדבר על מקומות אקזוטיים או לא שגרתיים, אז בשבילי זה היה דובאי וארמניה.

האם המוצא שלכם השפיע על ההופעות במקומות האלה?

לא, להגיע לדובאי לא הייתה בעיה. אני מתכוון, מעולם לא היה לי דרכון ישראלי, רק הייתה לי תעודת תושב ירושלים (שכרגע בעצם מוחרמת), אז זו לא הייתה בעיה עבורי. המדינה שהכי קשה להיכנס אליה זו בעצם ישראל, עם כל החקירות וכו'. עם מדינות אחרות אין לי בעיה – בדובאי פשוט הציגו אותי כבחור ארמני שנולד בירושלים, לא פחות, לא יותר. כמובן כמה מטאליסטים ערביים חשבו שאנחנו ישראלים ושאלו "איך אתם יכולים להגיע לפה? איך מרשים לכם?" אבל פשוט אמרנו "אנחנו מירושלים, אני ארמני, אבל מעולם לא הייתי אזרח ישראלי, הייתי תושב". בארמניה לא אמורה להיות בעיה עם ישראל, אז זה לא היה אפילו על השולחן, גם אם היה לי דרכון ישראלי. רוב הארמנים בירושלים מגיעים לשם, אבל דובאי יותר נוקשה – אנחנו העמדנו את זה למבחן, וזה הלך בסדר. פגשתי הרבה אנשים מירושלים שהם לא ישראלים עם עבודות או חברות בדובאי, הם באים והולכים כל הזמן, רק שהם צריכים לעשות את זה דרך ירדן ולא דרך תל-אביב.

אם מסתכלים אחורה, Melechesh נמצאת בשטח כ-17 שנים. מה אתה חושב על ההתקדמות או על המורשת של הלהקה מאז ימיה המוקדמים?

אני לא יודע. תרמנו משהו, זה בטוח, אבל לפעמים אתה מוצא בחור בן 18 שאומר שהוא עושה בלאק מטאל מזרח תיכוני בפעם הראשונה – בחייך, אתה בן 18! אז כן, חלק מכחישים את המורשת שלנו, וחלק מוקירים אותה. לא מזמן איזו להקה טענה שהיא להקת המטאל הראשונה שחתומה [בחברת תקליטים] במזרח התיכון, והאלבום הראשון שלה יצא ב-2009 – אוקיי, מעניין, אבל הלהקה החתומה הראשונה במזרח התיכון היא Salem, ואז Orphaned Land ועוד כמה להקות אחרות שלא הצליחו, ואלו היו הלהקות הראשונות אז זה לא אתם… אבל אם אתה אומר, נגיד בגלל שהם ערבים והם חושבים שישראל היא חלק מאירופה ולא חלק מהמזרח התיכון, אז בסדר, אבל במקרה הזה אנחנו הלהקה הראשונה שחתמה במזרח התיכון [צוחק]… והאלבום הראשון שלנו יצא ב-1996. זה דיון מצחיק אבל האמת היא האמת. בכל הנוגע למורשת שלנו, יש הרבה להקות שעושות בלאק מטאל עם דפוסי תיפוף מזרח-תיכוניים \ ערביים, ועם ליריקה שעוסקת בשומריה, אני אוהב את זה, זה מעולה ומאד מחמיא. בסופו של דבר, הן צריכות להיות גם להקות טובות. יכולה להיות לך מורשת, אבל אתה גם צריך לנגן באופן אמין, בגלל שיש הרבה להקות "קומבינה", או להקות שנוצרו בחדר, על המחשב – לא שאני נגד זה, ואם כבר אתה עושה מוזיקה, אז עדיף הבי מטאל מאשר ראפ – אבל להקה שבאמת תוכל לעשות קריירה מהמוזיקה שלה, אין הרבה מאלו במזרח התיכון. אני חי מהמוזיקה שלי, זו המחייה שלי, זה לא שאני עושה את זה כתחביב – וזה מאד נדיר בימינו, וגם מאד קשה.

בעבר ציינת שאתם רוצים להקליט מחדש את האלבום הראשון שלכם, As Jerusalem Burns. איפה זה עומד?

לוח הזמנים שלנו מאד עמוס. הסיבה שבגללה רציתי להקליט מחדש את האלבום זה בגלל שאני מאד אוהב את הריפים שם. הריפים של הגיטרה מאד טובים, אבל הסאונד פשוט מאד גלמי, בגלל ההגבלה של האולפן דאז. כמובן שהסאונד משרת את המטרה והוא טוב עבור להקת בלאק מטאל גלמית, אבל אם נקליט את האלבום מחדש באולפן טוב עם ציוד טוב, זה יהיה אלבום ת'ראש \ בלאק. המצב הוא שהאלבום לא זמין יותר, אז כנראה שנוציא אותו מחדש לפני שנקליט אותו מחדש. יש לנו הרבה תוכניות מענייניות, וזה רק עניין של זמן, אז כרגע זה נמצא בהמתנה.

בין כל הפרומושן שעשיתם בחודשים האחרונים לקראת צאת האלבום, ציינת סוג של סיסמה שאומרת "Sonic Magick". מה זה בדיוק?

אנשים חושבים שקסם זה משהו מזויף, שזה לא קיים – אנשים ריאליסטים חושבים כך, אבל אני חושב שהמציאות היא בעצם האשליה. Sonic Magick (או "קסם סוני") זו הוכחה שיש קסם אמיתי במובן של… תן לי להסביר לך למה אני מתכוון, יש לך רעיון מהמוח \ לב, והוא הופך לסוג של תמונה שהמוח שלך מתרגם לאצבעות, ואז אתה משתמש בכלי כדי להפוך את זה למוזיקה, בסוף זה הופך לתזמורת שלמה, כשאלפי אנשים רואים את אותה תמונה שאתה רואה – בלי לקחת שום סם, המוזיקה לבד משפיעה על הגוף, על התאים, על המצב המנטאלי, על הבריאות… אז במובן הזה, זה קסם, זה הופך לקסם של הצלילים, או Sonic Magick. זה פשוט מושג שאני משתמש בו כדי להסביר עד כמה המוזיקה חשובה – מוזיקה מיסטית, או כל סוג אחר של מוזיקה, יכולה לקחת אותך לכל מיני מקומות. זה מתחיל ממשהו לא קיים, למשהו מאד ממשי. למשל, אנשים יכולים לנעול את עצמם בבית, בלי שום דבר חוץ ממערכת סטריאו, ועדיין להגיע ליקום אחר בעקבות המוזיקה והמילים… עם אומנות באופן כללי, אתה יכול לברוח ולהגיע למקומות, אבל עם מוזיקה וגלי הקול, זו פיזיקה טהורה, זה מעביר את האות אל המוח שלך, וזה מאד ייחודי, גלי הקול הם אספקטים מאד חשובים בחיים שלנו. עם זאת, אני בטוח שיש עוד דרכים לקבל טריפ מאומנות, אם זה מחומר כתוב או כל דבר אחר.

אתם מתכננים אולי לצלם קליפ?

כן, אנחנו נצלם וידאו קליפ. אנחנו מדברים עם הבמאי וזה עניין של איפה ומתי, אבל אני חושב שזה יקרה בחודשים הקרובים. אנחנו מנסים להמנע ממסך ירוק, ויש לנו כמה מיקומים שחשבנו עליהם כמו איסטנבול, ישראל, או קנדה, שם נמצאת חברת ההפקה. אני לא יכול להבטיח כלום, אבל מקווה שנוכל לעשות את זה כמו שצריך.

בזמן שאתה, המתופף Xul והבסיסט החדש Rahm שוכנים בהולנד, הגיטריסט הנוסף Moloch גר בארה"ב. זה הופך את העניינים ליותר קשים בכל הנוגע לחזרות והופעות?

זה מעט קשה כמובן, אבל זה תמיד היה ככה עם Melechesh, לא התקיימנו במדינה אחת אחרי שעזבנו את ירושלים. סיבובי הופעות למעשה הרבה יותר קלים מהופעה בודדה, בגלל שבסיבוב אתה מגיע לחזרה ואז אתה באוטובוס, ואתה יודע שזה בשביל 20 עד 30 הופעות, אבל כשאתה עושה פסטיבל בודד, זה אתגר. יש לנו גיבוי למקרה ש-Moloch לא יכול להגיע.

אם נחזור לאלבום שלכם, הבחנתי שבשיר האחרון, שהוא גם שיר הנושא, המילים מורכבות משמות כל האלבומים שלכם, כשירושלים מוזכרת תחת השם "Uru Salim"… האם זה סוג של מחווה לחומרים הקודמים שלכם?

Uru Salim זו מילה אכדית שמציינת את אחד השמות המוקדמים של ירושלים, אם לא הכי קדום. סוף האלבום מסכם את כל העבודה שלנו, ומכיוון שהאלבום והשיר מייצגים סוג של אבולוציה והארה רוחנית, אז איכשהו כל שמות האלבומים מתחברים ביחד, אישית עבורי… חוץ מזה, יש עוד הרבה נושאים תת-הכרתיים שאני מתעסק בהם במילים, משמעויות כפולות, ואפילו משחקי מילים. למשל "Baal Sin" לא מדבר על האל Ba'al, אלא יותר על המילה בעל, או אדון, אז זה יותר Lord Sin, והמילה Sin בעצם מציינת את אל הירח ממסופוטמיה. וזה משחק המילים, מכיוון שהרבה אנשים חושבים שהמילה Sin אומרת חטא, אבל זו לא הכוונה.

ב-Emissaries היה לך שיר אישי בשם "Leper Jerusalem"… האם יש משהו דומה באלבום הזה או נושאים אישיים אחרים?

כן למעשה הרבה מהשירים פה מאד אישיים. Moloch אמר שיש פה הרבה הזיות ופירושים שונים, לא במובן של "במסופוטמיה הם עשו את זה או את זה", יותר במובן הפילוסופי והמטאפורי, הרבה מהנושאים שלנו הם מטאפורות – אז יש הרבה דברים אישיים כאן.

Melechesh תמיד עמדה על התפתחות, אם זה מבחינה מוזיקאלית או מבחינה לירית. האם יש לכם כבר רעיון לשלב הבא? אולי אורחים מסויימים ושיתופי פעולה?

כן, יש לנו שאיפה אחת ממשית שאני עוד לא יכול לדבר עליה. זה משהו שאני מאד רוצה לעשות, וזה יהיה מאד מספק ברמה מוזיקאלית. אני מניח שנדבר על זה כשזו תהיה אפשרות… מלבד זאת, הציעו לנו לנגן בברזיל, אבל לא עשינו את זה כי לא אהבנו את ההצעה, למרות שאני בהחלט רוצה להגיע לדרום אמריקה, בגלל שסצנת המטאל שלהם מאד גדולה. אנחנו גם מאד רוצים להגיע ליפן, וכמובן לנגן בעוד מדינות במזרח התיכון, שזה מאד אפשרי עבורנו. אנחנו יכולים לנגן בהרבה מדינות, אנחנו רק צריכים לקבל את ההצעה הנכונה.

אתה עוד מתעדכן על סצנת המטאל בישראל?

למען האמת, עברו כמעט 13 שנים מאז שאני בחוץ, אז אני מאד מנותק, לפעמים אני קולט שכמה להקות שהכרתי שחררו משהו חדש, לפעמים יוצא לי להקשיב להן, לפעמים לא, לפעמים אני מנסה לקרוא באתר מטאליסט כמה כתבות (בגלל שזה המקום היחידי בו אני יכול להתאמן על העברית שלי, שמאד חלודה), ולפעמים להקות כותבות לי ומעדכנות אותי. תמיד נחמד לדעת מה קורה.

יש עוד משהו שתרצה למסור לתומכים שלכם בישראל?

אני רק רוצה לומר, תנסו להקשיב לאלבום, הוא מאד מורכב… בעידן של צרכנות מסיבית, וצרכנות מהירה, אולי זה סוג של אלטרנטיבה, כך שאם תקשיבו לאלבום היום, לא תשכחו אותו עד הלילה או עד מחר, האלבום הזה הוא משהו שחי. תשמרו על ראש פתוח, אתם יודעים איפה למצוא אותנו.