Nevermore – הנוסעים בדרך לישראל

מרואין: Jeff Loomis, גיטריסט להקת Nevermore

Nevermore עושים דרכם לישראל, להרביץ בנו תורה והופעה שאמורה להיות ערב שכולו רעש והד בנגינג, כשמעריצי הלהקה נושאים בליבם זיכרון כואב על ביטול ההופעה שהייתה אמורה להיות חלק מפסטיבל אנת'ם, שבוטל בשנה שעברה. שנים לא קלות עברו על הלהקה, עם סיבוב הופעות ארוך, בסופו הלהקה נעלמה לתקופה, ואז חזרה לעניינים, עם הופעה שבוטלה בישראל. בזמן הזה, הספיקו הסולן Warrel Dane וגיטריסט הלהקה, Jeff Loomis, לשחרר אלבומי סולו, ולהעלות סימני שאלה בנוגע להמשך קיום הלהקה. בנוסף, לפני כמה חודשים יצא ללהקה אלבום אוסף, המסכם את הקריירה עד כה. אז השאלה נשאלה, כמתבקש – האם Nevermore החליטו ש Never היא מילה חזקה מדי? בשיחה טלפונית, ג'ף מכחיש ואפילו מעלה כמה הצהרות מעניינות, השמות קץ לדיון על הפירוק. את הראיון פתח ג'ף בצורה מעוררת הערכה כשניסה לברר אם אני בחיים אחרי תאונת דרכים מטופשת שהייתי מעורב בה. אחרי שהצלחתי להרגיע אותו (והאיש ממש דאג) החלטנו שהגיע הזמן להכין אתכם לקראת ההופעה המצופה.

בסולם של 1 עד 10, עד כמה אתם מרגשים להגיע לישראל?

וואו בנאדם, אנחנו עמוק ב 10. הבנו שיש לנו בסיס מעריצים חזק בישראל, ואף פעם לא היינו בישראל, אז אני מניח שאתם תיהנו בדיוק כמונו. אנחנו ממש מחכים לזה, להסתובב בארץ, ולהרביץ הופעה מעולה.

אתה יודע שהמעריצים שלכם ממש מחכים להופעה, בעיקר אחרי שבשנה שעברה הייתם אמורים להופיע בפסטיבל שהתבטל

כן, ואנחנו מבועסים מזה לא פחות מהם, אבל אני מניח שככל שהציפייה יותר גדולה, כך גם ההנאה תהיה גדולה יותר. כמו שאמרתי, זו הפעם הראשונה שאנחנו מגיעים אליכם, ואנחנו מתכננים לתת לכם הופעה עמוסה, עם כמה מהשירים היותר טובים שלנו.

בשנה שעברה, לפני ההופעה, לא הצלחתי לדלות מ Warrel, הסולן שלכם, מידע לגבי ההופעה המתוכננת, כי הוא רצה לשמור את פרטי ההופעה בסוד. יש סיכוי להוציא ממך קצת מידע לגבי מה אנחנו הולכים לקבל בהופעה?

הפעם אנחנו מגיעים כהרכב של ארבעה נגנים, ללא גיטריסט ליווי, אז אתה יכול להסיק מזה חלק מהשירים שלא ינוגנו בהופעה, ויש סיכוי טוב שננגן כמה שירים מהאלבום החדש שלנו, לפחות אחד. בגדול, אנחנו הולכים לנגן כמה מהשירים היותר כבדים שלנו. הולך להיות רועש.

אתם פוחדים להגיע לישראל? יש חששות מהמצב הביטחוני פה?

לא ממש, בכל מקום בעולם יש סכנה שיקרה משהו. אני לא מפחד להגיע אליכם, כי תמיד יש פעם ראשונה לכל דבר, ומכיוון שלא היינו בישראל אף פעם, הרצון להגיע חזק יותר מהחששות שאולי יש לנו, וכמו שאמרתי – סכנה יש בכל מקום בעולם, לא רק בת"א. אז התשובה היא בהחלט לא.

אתם לא להקה שמפחדת לגעת בנושאים פוליטיים וחברתיים, ונראה שאתם מבינים בנושאים האלה קצת יותר מהרכבי מטאל אחרים, או לפחות שמים על זה יותר דגש. אתם מודעים למתרחש בישראל, מבחינה פוליטית וחברתית (קונפליקטים של המזרח התיכון וכיו"ב)?

את האמת, אני לא ממש מתעסק בזה, זה יותר התחום של Warrel והמחשבות שלו על המצב בארה"ב. אני מתעסק בעיקר בלכתוב מוזיקה, ולא כל כך מעניין אותי פוליטיקה…

אתה יכול לספר לנו קצת על האלבום החדש?

בשמחה – המפיק שלנו הוא המפיק שעבד על Warrel על האלבום שלו, Peter Wichers (שהוא גם גיטריסט להקת Soilwork), והמיקס יגובש תחת ידיו הנאמנות של Andy Sneap, איתו כבר עבדנו בעבר. אנחנו הולכים להקליט בערך 13 שירים, והאלבום הולך להיות הרבה יותר עמוס מצד אחד, אבל מצד שני הרבה יותר פשוט, על מנת שנוכל להדגיש את Warrel. אל תשכח שאנחנו להקה שעובדת ביחד כבר 15 שנה, ולאחר סיבוב ההופעות האחרון שלנו, החלטנו לקחת הפסקה אחד מהשני, כל אחד הלך ועשה את הקטע שלו – אלבומי סולו ופרויקטים מעניינים. לא התפרקנו או משהו, פשוט היינו צריכים קצת פסק זמן, וכשהחלטנו להתחיל לעבוד על אלבום חדש, חזרנו לעבודה עם המון רעב ליצירה.

בתור זה שכותב את כל תפקידי הגיטרה ללהקה, איך היה לעבוד לבד על אלבום סולו, בלי להתחשב בדעות של עוד שלושה או ארבעה חברי להקה?

שמע, זה לא היה קל בכלל, כי אני כל כך רגיל לעבוד עם להקה, ופתאום אני מוצא את עצמי יושב לבד באולפן, רק אני והמפיק, וכל ההחלטות הן שלי. בגלל זה אני חושב שיותר כיף וקל (לי, באופן אישי) לעבוד עם להקה, כי אתה מקבל עוד דעות, ותהליך הכתיבה הופך ליותר קל, ויותר פורה. זה היה אמנם אתגר ששמחתי לקחת על עצמי – לכתוב אלבום אינסטרומנטאלי לבד- וגם תמיד חלמתי לעשות אחד כזה, אבל זה בהחלט היה תהליך יצירתי קשה. והכי מצחיק זה שאנשים אומרים "היי, זה נשמע כמו Nevermore" – אבל אני הרי הכותב הראשי בלהקה, אז ברור שזה יישמע קצת כמו Nevermore…

זה היה מאד מפתיע לגלות שאלבום הסולו שלך, Zero Order Phase, הוא אלבום אינסטרומנטאלי. הייתי בטוח שתביא איזה זמר אורח, או שתשיר בעצמך

לא רק אתה… חברת התקליטים בעצמה לא הבינה למה אני מתעקש על אלבום אינסטרומנטאלי, והסברתי להם שזה חלום חיים, לעשות אלבום כזה, והם החליטו לתת לי את הצ'אנס הזה. אני מניח שבאלבום הבא כבר יהיו סולנים, אולי באמת כמה שונים, בשביל הגיוון.

אז הולך להיות אלבום סולו נוסף?

את האמת, יהיו שניים לפחות, כי אני חתום על שלושה אלבומים, ולדעתי גם Warrel הולך להוציא אלבום סולו נוסף.

הופה!! ראיתם? יש לנו סקופ… אחד הדברים שהיו כיפיים במיוחד באלבום שלך הוא האהבה הגדולה שיש בו לאלבומי הסולו של הגיטריסטים הגדולים של שנות שמונים – Friedman, Satriani, Vai, Malmsteen.

בהחלט! אני מת על האלבומים הללו, ועל הנגנים האלו. גדלתי על הגיטריסטים שציינת, והאלבום שגרם לי לרצות להרים גיטרה היה אלבום הבכורה של Val Halen, ויותר מאוחר האלבום המופתי של Jason Becker, Perpetual Burn. אני גם מכיר את מרטי פרידמן, והוא השפיע המון על הנגינה שלי, ובכלל, כמו שאמרתי – זה תמיד היה חלום חיי להקליט אלבום כזה, שמשקף את האהבה והכבוד שיש לי כלפי המוזיקה שגדלתי עליה.

אני יכול להעיד, בתור ילד שנות השמונים בעצמי, שזה היה חתיכת שינוי ופאן לשמוע אלבום כזה, ב 2009.

מעולה, לשם כיוונתי! לא רק שמעריצים ותיקים כמונו ייהנו, אבל בתקווה שגם מעריצים צעירים יותר שמאזינים להרכבים שקצת מזניחים את עניין הגיטרות והסולואים, יגלו מחדש את הגיטרה ואת הפלאים שהיא יכולה לחולל.

מדבריך אני מסיק שכשצפית בסרט Some Kind Of Monster, צידדת בקירק האמט כשהתנהל הדיון על הכבוד האבוד של סולו הגיטרה במטאל עכשווי…

(צוחק) שמע, Metallica עושים את הבחירות שלהם, ומי אני שאתווכח איתם (בעיקר כשיש לי כל כך הרבה כבוד אליהם), אבל אני בהחלט לוקח את הצד של האמט בעניין. סולואים ועבודת גיטרה זה מה שאני אוהב ועושה, ומטאל בלי המרכיבים הללו פשוט נשמע… לא יודע, מוזר?

המון הרכבי מטאל אמריקאיים מצליחים יותר באירופה מאשר במולדת, ואני מניח שזה די מתסכל. יש לך הסבר לתופעה?

לא ממש, אבל אני רואה אותה, ומבין את התסכול שאתה מדבר עליו. לשמחתי, האינטרנט פותר לנו המון בעיות, מכיוון שלא כמו בימים עברו, בהן קיווית להצליח במדינה שלך, כי לא תדע אם האלבום שלך מגיע למקומות אחרים בעולם, כיום אתה יכול בטוח שהמוזיקה שלך תחצה את הגבול ותגיע לאנשים נוספים, ולכן אני מניח שההצלחה שאתה מדבר עליה הגיונית. קשה להצליח היום בזוק המוזיקה, בעיקר כשהרדיו מאבד רלוונטיות, והגיון בקיום שלו, וקשה להצליח כיום כשהמיינסטרים הנוכחי אינו סובלני למוזיקה שאנחנו עושים, אבל זו החכמה- להמשיך ליצור, ולעשות את מה שאתה אוהב.

אם כבר מדברים תסכול – מתסכלת אותך הביקורת על "טכניות יתר" במוזיקה שלכם?

לא כל כך מתסכלת כמו שהיא לא רלוונטית, כי אם מישהו נותן לנו האזנה אחת ומחליט שזה לא בשבילו, הוא מפספס את כל המטרה: Nevermore היא לא להקה שכותבת שיר שנקלט אצלך בפעם הראשונה ואתה יכול לזמזם את הפזמון שלו. אנחנו פשוט לא עושים כזו מוזיקה, אלא מחפשים לעשות מוזיקה יותר מורכבת, ולכן הביקורת הזו לרוב מגיעה מאנשים שבכלל לא נותנים לנו את הצ'אנס לגעת בהם. מי שניסה ועדיין לא התחבר, ומעלה את הביקורת הזו, יכול להמשיך הלאה מבחינתי, ולא בקטע רע, אלא בכל ההערכה, כי לפחות הוא ניסה להתחבר ולהבין אותנו. אין מה לעשות, אנחנו לא להקה שקולעת לטעם רחב, ואנחנו שלמים עם זה.

איך אתם מצליחים לאזן את הבלטת התפקידים בשירים של הלהקה – מצד אחד הווקאליות המרשימה של Warrel, מצד שני התיפוף הפסיכופטי של Van Williams, ומצד שלישי – הגיטרות שלך? (בסיסטים, כהרגלם, הם בסיסטים)

זה לא קל בכלל, בנאדם… (צוחק). שמע, לכל אחד יש את האגו שלו, ואת הרצון להתבלט כמה שיותר, וצריך המון ניסיון והבנה בין כל חברי הלהקה על מנת ליצור את המיקס הזה, ואת האיזון הזה. למזלנו, אנחנו מכירים הרבה שנים, אוהבים אחד את השני, ומתסדרים ממש טוב אחד עם השני בכדי להמשיך ליצור את המוזיקה שלנו, וכל אחד יודע מתי הוא מנסה לדחוף קדימה יותר מדי. זה גם קשור להחלטות שאנחנו לוקחים לפני שאנחנו מתחילים לעבוד על אלבום, כמו שהפעם החלטנו לתת יותר במה ל Warrel, ולנצל את העובדה שאנחנו מופיעים בהרכב של ארבעה אנשים.

למה זה באמת? להופיע ללא גיטריסט ליווי, ז"א?

תמיד היינו בבסיס להקה של ארבעה אנשים, ואיכשהו יצא במרוצת השנים שלא הצלחנו למצוא גיטריסט נוסף קבוע (מסיבות שונות ומשונות), אז החלטנו לפני כמה שנים לתת ניסיון ולהופיע בהרכב ללא גיטרה נוספת. כמובן שזה גרר תלונות מסוימות, כי יש אנשים שרוצים לשמוע את הליווי בזמן שאני יוצא לסולו, והיעדר גיטרה נוספת מונע מאיתנו לנגן כמה שירים, אבל בסופו של דבר אנחנו אוהבים את צורת העבודה הזו. אנחנו עוד לא בטוחים, אבל כנראה שבאלבום הבא ננסה להביא גיטריסט ליווי חדש.

בהמשך לשאלת האיזון – לפני כמה שבועות שוחחתי עם Jordan Rudess מ Dream Theater, והוא אמר משהו שמאד אהבתי: "כל עוד המעריצים שלנו ישמעו שאנחנו נהנים לנגן את המוזיקה שלנו ואת האלבום החדש, הם כנראה יאהבו את האלבום יותר, כי אם אתה לא נהנה ליצור, שומעים את זה".

וואו, כמה שהמשפט הזה נכון! אני לגמרי מכבד ומסכים עם כל מילה, ואני גם מבין לחלוטין למה מישהו כמו רודס אומר את זה. אנחנו דוגלים בדיוק באותה מחשבה, ולכן אנחנו לא מתפשרים ותמיד מחפשים כיוונים חדשים ואתגרים חדשים לעצמנו.

איך זה היה, לפרוץ החוצה מסיאטל, שהיא עיר שלא ידועה בזכות סצנת המטאל שלה, כמו שהיא ידועה בזכות סצנת הגראנג'?

זה היה מצחיק, ואפילו די קל, כי לא היו הרבה הרכבי מטאל בסיאטל – כולם רצו לנגן גראנג', אז זה עשה לנו חיים קלים יותר… (צוחק). את האמת, לחצו עלינו לא מעט באותן שנים להתמתן קצת ולנסות לנגן מוזיקה שיותר נוטה לגראנג', אבל מה לעשות שאנחנו מגיעים ממטאל, ורוצים לנגן מטאל.

לא הייתה מתיחות או יריבות בין ההרכבים הרבים שהסתובבו בעיר?

ממש לא, את האמת, Soundgarden אפילו הופיעו לפנינו באיזה מועדון פעם, כמעין הופעת חימום. בסופו של דבר, סיאטל היא לא מקום גדול במיוחד, ורוב הלהקות חלקו את חדרי החזרות, וחלק מאיתנו אפילו בקשר עד היום. Jerry Cantrell (גיטריסט Alice in Chains) היה ונשאר חבר טוב שלי, והייתה אווירה מאד משפחתית בין כולנו, עם המון כבוד והערכה. כל אחד עושה את מה שהוא אוהב, ומשתדלים לפרגן כמה שיותר אחד לשני.

אם כבר הזכרת את Soundgarden, אתה יודע ש Chris Cornell הופיע בישראל לפני כמה שבועות, והאלבום האחרון שלו גרר לא מעט דיונים…

אני יכול לתאר לעצמי… אני לא מתיימר להבין למה הוא בחר לצאת לז'אנר מוזיקלי חדש ושונה כל כך ממה שהוא היה רגיל לעשות. אולי נמאסצ לו מרוק, אולי הוא חיפש אתגרים חדשים, ואולי הוא סתם רצה להרוויח יותר כסף. אני בכל מקרה לא רואה את עצמי משנה סגנון בצורה כל כך קיצונית, אלא אם כן יש לי סיבה ממש ממש ממש טובה לעשות זאת.

חברת התקליטים לא לוחצת לפעמים לעשות מוזיקה "פשוטה יותר"?

ממש לא, תומכים בנו ועומדים מאחורינו במאה אחוז.

אלבום האוסף שיצא לפני כארבעה חודשים היה יוזמה שלכם?

את האמת, לא ממש. פשוט הודיעו לנו שהולך לצאת לנו אלבום אוסף, מכיוון שהמון זמן לא הקלטנו חומר חדש, וזה נראה לנו כמו רעיון הגיוני. הרעיון לא הגיע מהלהקה עצמה, או מסיבה אחרת (כמו פירוק או סיכום הפעילות).

אתם כבר לא צעירים. איך אתם מתמודדים עם ביקורת שטוענת שמטאל זה ז'אנר לילדים, לצעירים, ולא לאנשים בני 40?

אנחנו לא מתמודדים עם ביקורת כזאת, כי היא פשוט לא נכונה. מטאל זה לא ז'אנר שמוגדר לפי גילאים. ברור שיש נטייה חזקה יותר לצעירים לאהוב את המוזיקה, אבל אני רואה בהופעות שלנו קהל שהולך איתנו עוד מתחילת הדרך, וזה כזכור – לפני 15 שנה. היום הקהל הזה מגיע עם הילדים שלו להופעות, ואנחנו רואים קהל מכל הגילאים בהופעות שלנו. ושוב – כל עוד אתה אוהב את מה שאתה עושה, למי אכפת בכלל מה המוסכמה החברתית, אם יש בכלל כזו. מה שאני אומר תופס גם ללהקות ותיקות יותר מאיתנו, וגדולות יותר – תראה מה קורה בהופעות של Iron Maiden, Metallica. זה פשוט לא נכון.

השאלה המסורתית – לאיזה מוזיקה אתה מאזין כיום? על מה גדלת?

טוב, כמובן שגדלתי על Black Sabath, כמו כולם. על המון אלבומי גיטרות, כמו שדיברנו קודם. על Maiden, Judas Priest. היום אני מאד אוהב לשמוע Meshugah ומטאל טכני, כזה שלא מפסיק להפתיע אותך: מקצבים שבורים, משקלים מעניינים. אני לא מכיר מספיק מטאל ישראלי, ואני מקווה לנצל את ההזדמנות בישראל להשיג קצת דיסקים של להקות מקומיות.

אם לא היית גיטריסט מטאל, איפה היינו מוצאים אותך היום?

בטח שוכב מוכה באיזו תעלה… (צוחק). את האמת, כנראה שהייתי טבח. הלהקה בעצם הוקמה במטבח של מסעדה בסיאטל, וגם אני וגם Warrel מאד אוהבים לבשבל, אז רוב הסיכויים שהייתי גומר בתור שף. אולי זה עוד יקרה.

לסיכום, שאלה מוזרה, אבל מתבקשת – יש אמרה ישנה שגורסת ש"מוזיקאים לא מגדירים את המוזיקה שלהם, עיתונאים עושים את זה". בוא נניח והיית עיתונאי – איך היית מגדיר את Nevermore?

(צוחק) אני חושב שהייתי מגדיר את Nevermore כ"להקה שלא מפסיקה להשתנות" ("An ever-changing band"), כי אנחנו תמיד מנסים למצוא רעיונות חדשים ושונים מכל מה שעשינו קודם.

בוא ננסה לדמות מצב בו אתה מוכר בחנות תקליטים, ואתה מקבל אלבום של Nevermore לפיזור בחנות. איפה היית שם אותו – ב Death, ב Progressive, ב Thrash?

היי – אל תשכח Power Metal!!! המון אנשים ניסו לקטלג אותנו כפאוור מטאל, אבל אני ממש לא רואה אותנו ככה… (צוחק. ממש בקול). אני פשוט הייתי שם אותנו ב "מטאל". לא יותר ולא פחות.

מסר לאומה, לסיום?

בשם כל הלהקה, אנחנו ממש מתרגשים להגיע, ממש מתרגשים לפגוש אתכם, וממש מתרגשים לתת לכם בראש!