מרואין: Mikael Åkerfeldt, סולן \ גיטריסט להקת Opeth

בנובמבר הם חוזרים לישראל, אחרי הופעה מוצלחת במיוחד ב-2006, ואחרי (לא פחות מ) שני ביטולים במהלך השנים האחרונות. עד שהם יעלו לבמה ב (לא פחות מ) האנגר 11 בת"א, חברי Opeth עסוקים בסיבוב הופעות עמוס במיוחד, שאמור להסתיים קצת אחרי הביקור שלהם בישראל. בין הופעה אחת לשנייה, ומיד לאחר אירוע אלים וקשה לעיכול, תפסנו את סולן ומנהיג הלהקה, המוזיקאי המוערך Mikael Åkerfeldt לשיחה קצרה. קצת קשה לנסות לחשוב על שאלות ל-Mikael, בעיקר כשאין לך יותר מדי זמן לשוחח עם האיש. מדובר במוזיקאי ענק, כזה שהצליח להנהיג הרכב פרוג \ דת' מטאל אל תוך לב המיינסטרים המטאלי, תוך שהוא מקפיד לרענן את סגנון הלהקה שלו בכל כמה שנים, ליצור כמה שיתופי פעולה מעניינים במיוחד, ובעיקר – לצבור לעצמו מוניטין מוצדק בהחלט של יוצר עמוק, בעל אמירה, והמון הערכה. במהלך השיחה התברר Mikael כאיש שיחה מעניין במיוחד, מפתיע, משעשע ובעיקר – מסקרן. בדיוק כמו שאי אפשר לא להיות סקרן לגבי אלבום חדש של הלהקה שלו, כך גם קשה להישאר אדיש במהלך שיחה עם Mikael, בעיקר כשהוא מפתיע עם פרט טריוויה מעורר גאווה פטריוטית.

היי Mikael, מה שלומך בימים אלו?

עייף, האמת. אנחנו במהלך סיבוב הופעות ארוך במיוחד, אולי הארוך ביותר שעשינו עד היום, ואנחנו מותשים, אבל ממש רוצים להמשיך את הסיבוב עד הסוף. יש לנו עוד כמה הופעות שאנחנו ממש מחכים להם.

אני מקווה שאתה הולך להגיד שאתם מחכים להופיע בישראל.

בהחלט, אנחנו ממש רוצים לחזור לישראל כבר, בעיקר אחרי שנאלצנו לבטל לכם פעמיים בשנים האחרונות. אחריכם אנחנו ממשיכים ליפן, אוסטרליה, ואז סיימנו. אנחנו ממש עייפים, אבל מצד שני, ממש מרוצים. זה היה סיבוב מעולה, עם תגובות מעולות מצד הקהל והעיתונות, ואנחנו נהנים מכל רגע.

למרות שהיה לכם רגע לא קל בשבועות האחרונים, עם תאונת האוטובוס. אתה יכול לספר לנו מה קרה שם?

ובכן, אנחנו, כאמור, במהלך סיבוב הופעות די ארוך ומתיש. בדיוק הופענו באירלנד, בבלפסט, והיו לנו כמה ימי מרווח בין הופעות. חלק מאיתנו החליט שהוא חוזר הביתה קצת, לנוח (כמוני וכמו כמה מחברי הלהקה), וחלק מחברי הלהקה ואנשי הצוות של הטור החליטו שהם ממשיכים עם האוטובוס. בדרך לבלגיה, על כביש מהיר, נהג רכב כנראה ניסה להתאבד, ונכנס באוטובוס שלנו במהירות עצומה. לצערי הרב, הבחור הצליח במשימה שלו, ונהרג, שכן האוטובוס שלנו ריסק את הרכב הקטן שלו. לא היה להתאבדות שלו שום קשר אלינו כלהקה או כאנשים. זה בהחלט אירוע מעציב, קשה לעיכול. למזלנו, אף אחד מהצוות שלנו ומהלהקה לא נפגע.

ועד אותה נקודה עצובה בזמן, איך היה סיבוב ההופעות עד עכשיו? איך התגובות במדינות שונות לחומר מהאלבום האחרון, Watershed?

התגובות ממש טובות, גם מצד העיתונות וגם מצד הקהל. מה שמעניין, זה שאנחנו הרכב שעובד קרוב ל-20 שנה, ויש לנו הרבה חומר מאחורינו, אבל בהופעות, הקהל מתלהב לשמוע בעיקר את החומר החדש, ופחות את "הלהיטים מהעבר", מה שמבחינתי אומר שזה מעולה – אנחנו לא איזו להקת עבר, דינוזאורים שמתרפקים על חומר ישן, אלא הרכב שממשיך לצבור קהל בעזרת חומר חדש. העובדה שהקהל מעריך את היצירה הנוכחית שלנו מאד מחזקת אותנו כהרכב.

אולי הסיבה נעוצה גם ברעננות של ההרכב? אחרי הכל, במהלך השנים החלפתם לא מעט נגנים…

זה נכון שבמהלך השנים ההרכב לא היה יציב, ואני מצר מאד על כך, אבל אני שמח לומר שההרכב הנוכחי מרגיש לי כמו ההרכב הטוב ביותר שהיה לנו עד כה. הייתי שמח להצהיר שזה ההרכב שיישאר לנצח, אבל אני לא תמים – אנשים עוברים שינויים במהלך השנים, ואין לדעת מה יהיה בעתיד. אבל נכון לעכשיו, אני באמת חושב שזהו ההרכב הטוב ביותר שלנו עד כה.

הקהל מעריך את האלבום האחרון לפי מה שאתה מספר, אבל השאלה האמיתית היא האם אתם שלמים עם האלבום האחרון? אחרי הכל, מדובר באלבום שונה מאד ממש שעשיתם עד כה?

אנחנו מאד שלמים עם Watershed. אנחנו לא שומעים אותו ומחפשים טעויות שאולי עשינו במהלך הדרך. התהליך שעברנו בכדי להגיע לתוצאה הסופית היה תהליך מורכב, מעניין, ומהנה, ואני גאה לומר שכמו שאר האלבומים בהם הייתי מעורב ולקחתי בהם חלק, גם את האלבום הזה אני לא שומע במטרה למצוא את הטעויות שלי – אני חוזר לשמוע אלבומי עבר שלי אך ורק בשביל ליהנות מהם, או (מה שקורה בדרך כלל) בשביל להיזכר בשירים אותם אנחנו רוצים לנגן בהופעות.

יש לך אלבום מועדף מבין כל מה שעשית עד כה? אחרי הכל, כמעט כל אלבום נשמע שונה מקודמו.

גם פה אני גאה לומר, שאין לי אלבום מועדף במיוחד. אני באמת אוהב ושלם עם כל מה שעברנו עד היום. אחרי הכל, כל אלבום מייצג נקודה מסוימת בה היינו בחיים, והלך רוח מסוים בו היינו שרויים. אם הייתי צריך ממש לבחור, הייתי יכול לומר ש-Damnation, Ghost Reveries, BlackWater Park ו-Watershed הם אולי החביבים עליי ביותר, אבל אני באמת אוהב כל אלבום בצורה שווה.

אני אולי במיעוט פה, אבל פרט ל-Damnation, שאליו עוד נגיע, האלבום שאני הכי אוהב באופן אישי שלכם הוא Ghost Reveries, פשוט כי לדעתי הוא אוצר בתוכו את כל מה שמרכיב אתכם כלהקה.

תודה רבה, אני מסכים במידה מסוימת שהאלבום הזה באמת מכיל את כל מה שאנחנו כאנשים וכלהקה, והוא בהחלט חלק מהחבורה האהובה עליי, שוב – אם הייתי חייב לבחור בכוח את הבולטים מבין האלבומים שלנו.

כשאתם עובדים על אלבום, אתם לוקחים בחשבון את כל מה שעשיתם עד כה, ואולי את ציפיות הקהל מכם?

כמו שציינת, אנחנו לא נשארים באותו מקום יותר מדי זמן, לכן אנחנו משתדלים לא לחשוב בכיוון של לרצות את הקהל, אלא בכיוון של התפתחות וניסיוניות. אני תמיד מנסה להישמע רענן, ולחפש עוד כיוונים מעניינים לקחת את המוזיקה שלי כאמן, ואת המוזיקה של הלהקה כקבוצה. אני מודה, לפעמים יוצא לי איזה ריף ממש מגניב, ואני חושב "וואו – הקהל ממש יאהב את הריף הזה", אבל לרוב אנחנו נוטים להישאר נאמנים לעצמנו ולמה שאנחנו רוצים להשיג כאמנים. אני מאמין שככל שנישמע יותר כנים עם עצמנו ועם הרצונות שלנו, כך גם הקהל שלנו ייהנה הרבה יותר-– מכיוון שהקהל ישמע את ההנאה שלנו במוזיקה שאנחנו יוצרים. אני חושב שלנסות לרסן את עצמך ולמנוע את ההתפתחות הטבעית שלך כיוצר יוביל אותך לרגעים בהם אתה נשמע לא מקורי, והקהל יודע להבחין מתי זה קורה.

איך אתה מוצא את האנרגיה להמשיך ולחפש כיוונים חדשים אחרי כמעט 20 שנה במקצוע?

אני מניח שאני פשוט אוהב את מה שאני עושה. כשהתחלתי עם מוזיקה בצורה רצינית, לא האמנתי שמישהו באמת ירצה לשמוע את מה שיש לי לומר, אבל הנה – כמעט 20 שנה אחרי, ואני עדיין פה, אז כנראה שאני עושה משהו טוב [צוחק]…

במהלך השנים עבדת עם המון יוצרים אחרים, בכל מיני פרויקטים – Ayreon, או OSI (הרכב שאני מחבב באופן מיוחד) ו-Porcupine Tree. אתה עובד עם ההרכבים האלו מתוך רצון להתפתח כאמן? מתוך חברות עם היוצרים?

לרוב אני מקבל פניות מאנשים שאני מכיר, או חברים, ואז ברור שאני אעשה את מה שהם מבקשים. בחלק מהמקרים אני מקבל פניה מאמן שאני לא מכיר ואז אני מחליט אם לקחת חלק בפרויקט שלו אם אני מתחבר למה שהוא (או הם, או היא) עושים. במקרה של OSI, אני ממש אוהב ומעריך את האלבום הראשון שלהם, ואני מכיר את העבודות הקודמות של Kevin Moore ושל Jim Methoes, אבל אני לא מכיר אותם באופן אישי – מעולם לא נפגשנו ואנחנו לא חברים או משהו בסגנון. אבל לפני כמה חודשים Jim פנה אליי ושאל אם בא לי להתארח בשיר באלבום החדש של OSI, הוא שלח לי את החומר והשיר היה מגניב, אז לא ראיתי סיבה לא לעשות זאת. לא היה פה שיקול של "האם זה שווה לי כאמן?" אלא פשוט של האם השיר הזה טוב בעיני או לא. במקרה של Steven Wilson, השיקולים הם אחרים – סטיבן הוא מנטור בשבילי, יש לנו היסטוריה ארוכה ורצופת חוויות מדהימות, ואני מוכן לתרום את חלקי בכל פרויקט בו הוא יבקש ממני לעשות זאת.

שיתוף הפעולה שלכם עם סטיבן ווילסון הפך אתכם ללהקה מדהימה בעיני, אני חושב שהגעתם לרמות אמנותיות מדהימות במהלך ולאחר העבודה איתו כמפיק. אתה יכול לספר על ההבדל בתהליך העבודה איתו לעומת מפיקים אחרים?

זו לא שאלה פשוטה, מכיוון שמערכת היחסים שלי ושל סטיבן קודם כל מבוססת על הערכה הדדית עצומה למוזיקה אחד של השני, והעבודה איתו הייתה שונה מכל צורת עבודה אחרת שהייתה לי עם מפיק מוזיקלי עד היום. בדרך כלל, כשעבדנו עם מפיקים, התפקיד שלהם היה לכוון אותנו יותר טוב, לומר לנו להנמיך פה או להגביר שם, במטרה לעזור לנו לשמר את הסאונד שלנו ולכוונן אותנו בהתאם למה שרצינו. עם סטיבן העבודה הייתה אחרת, הרבה יותר אינטימית וחוקרת, וכתוצאה מכך גם היה טבעי שבשלב מסוים הוא יהיה מעין חבר בלהקה – ככה לא באמת עובדים עם מפיק. סמכתי על סטיבן בעיניים עצומות במהלך העבודה המשותפת שלנו, ולא היה מאושר ממני כשהוא היה בשלב מסוים ממש חלק מההרכב.

ציינת קודם את Damnation כאלבום אהוב עליך במיוחד, ואני חייב להתוודות שדרך האלבום הוא הגעתי אליכם כלהקה – כלומר, שמעתי קודם את הצד הרך ואז גיליתי את העולם הברוטאלי יותר שלכם. עם השנים גיליתי שאני לא היחיד שעובר את התהליך הזה, והאלבום ההוא מהווה ממש כניסה מעניינת לעולם שלכם. האם זו הייתה הכוונה? ויותר מכך, האם ציפיתם שהאלבום יתקבל בצורה כל כך טובה?

קודם כל, תודה על המחמאות. אני חייב לציין ש-Damnation לא היה ממש בתכנון כמו שאולי נהוג לחשוב. במהלך העבודה על Deliverance כתבתי המון שירים, וחלק היו שקטים יותר מאחרים, ולא ממש ידעתי מה לעשות איתם. את האמת, זה היה די מתסכל, מכיוון של-Deliverance היה כיוון מאד ברור, והשירים הנוספים הללו קצת סטו מהכיוון שאליו כיוונו. במהלך העבודה, שיתפתי חבר בתסכולים שלי והוא הציע את הרעיון של לפצל את השירים הללו לאלבום נפרד, שייצא סמוך ל-Deliverance. בתחילה היה לי קשה מאד עם הקונספט, אבל פתאום מצאתי את עצמי נלהב מהרעיון, אולי אפילו יותר מדי [צוחק]… תמיד קיוויתי שהמעריצים האדוקים שלנו יקבלו את Damnation בהבנה, ואפילו קצת חששתי מהתגובות עליו (כשהוא יצא התגובות היו מאד מעורבות אליו), אבל עם הזמן גיליתי שהוא עושה את מה שאתה מדבר עליו – הוא פותח את הדלת למאזינים חדשים שמגלים אותנו דרכו, ומגיעים לחומר הכבד יותר שלנו בידיעה שאנחנו להקה עם כמה פנים. לא תכננתי את האלבום כצעד שיווקי, אבל הוא התברר כדלת ופתח נפלא לחובבי פרוגרסיב רוק שלא היו מגיעים אלינו אלמלא האלבום ההוא. ודרך אגב, במשך תקופה לא קצרה, Damnation היה בהחלט האלבום הכי אהוב עליי.

ב-Damnation גילינו את הצד הרך שלך כזמר. מה אתה מעדיף יותר – גראולים או שירה מלודית?

אין ספק שגראולים באים לי יותר בקלות, מכיוון שזה מה שאני עושה כבר המון שנים, ורגיל לשיר ככה. עם זאת, אני חייב להודות ששירה נקייה ומלודית הרבה יותר מעניינת בשבילי, מכיוון שהיא הרבה יותר קשה – צריך להיות באיזון כל הזמן, כל גורם חיצוני יכול להשפיע על הביצועים שלך בקלות, לטובה או לרעה. בעוד שגראולים הפכו אצלי לטכניקה שאני עושה בלי להתאמץ יותר מדי, והחופש לטעות בגראול הוא גדול יותר, בשירה נקייה אני חייב להיות הרבה יותר מפוקס, תמיד לשמור על הסולם, ובעיקר להתאמץ בשביל לבטא את הרגש המסוים שהשירה הנקייה משרתת.

Damnation גם ביטא המון השפעות שלא היו קודם במוזיקה שלכם, מה שמוביל אותי לשאלה הקלאסית – מה אתה אוהב לשמוע בבית? על מה גדלת?

אני שומע הכל מהכל, מעצם היותי אספן של תקליטים ודיסקים. לצד פולק, ג'אז ומוזיקה קלאסית, אני מחזיק גם את כל מה שגדלתי עליו – דת' מטאל קלאסי וכבד כמו Bathory, Morbid Angel, Celtic Frost, Obituary, At The Gates ועוד הרבה טובים. בסופו של דבר, דת' מטאל הוא המרכיב הראשי באישיות המוזיקלית שלי, אבל הייתה תקופה ארוכה בה האספנות שבי השתלטה עליי ומצאתי את עצמי חוקר לעומק את הרוק והפרוג של שנות השישים והשבעים – לצד הרכבים ברורים וגדולים כמו Genesis, Crimson, Gentle Giant מצאתי כל מיני הרכבים נשכחים, שהיו לא פחות מדהימים ומשפיעים עלי באותה מידה.

ומה עם מוזיקה ישראלית? מכיר?

באופן טבעי, אני מכיר את אביב גפן ו-Blackfield, מעצם ההיכרות שלי עם סטיבן, אבל אני אוהב מאד את Orphand Land וזכורה לי להקה מעולה – Salem. אה, וכמובן, ג'ריקו.

ג'ריקו?

כן, ג'ריקו היה השם השלישי שלהם, הם היו קודם ג'ריקו ג'ונס, ואם אני לא טועה, לפני כן הם נקראו "הצ'רצ'ילים".

סחתיין!

אני מחפש כבר שנים את התקליט הראשון שלהם בויניל, כשהם היו "הצ'רצ'ילים", אני השניים האחרים יש לי בויניל.

בהצלחה עם זה. אי אפשר להשיג אותו בשום מקום.

כן, זה די מבעס. היה להם גיטריסט מעולה.

פה אני ממש חייב להסכים איתך. קלפטר הוא בהחלט אחד הגיטריסטים הגדולים בישראל. תגיד, אתם מגיעים לישראל בקרוב. יש תכנון להישאר פה כמה ימים, לטייל?

לצערי לא נוכל להישאר מעבר להופעה. בפעם הקודמת נשארנו קצת יותר וטיילנו באזור, אני זוכר את החוף היפיפה שלכם בתל אביב, ואת האוכל המעולה, ובכלל – הייתה הופעה נפלאה, הקהל היה חם וממש קהל טוב, תומך ונלהב. הפעם אנחנו נקצר את השהות שלנו מכיוון שאנחנו בסיבוב הופעות כבר המון זמן והגיע הזמן לראות את המשפחות שלנו, ואני ממש מקווה תהיה היענות להופעה – אל תנטרו לנו טינה על שני הביטולים הקודמים…

איך אתם באמת מצליחים לאזן את חיי המשפחה ושגרת חיי הלהקה – סיבובי הופעות ארוכים, הקלטות?

זה לא קל, ובעבר זה היה ממש קשה, כי היינו נעדרים מהבית לאורך זמן, ולא היה לנו אמצעים טכנולוגיים כמו שיש לנו היום על מנת שנוכל לשמור על קשר עם הבית. היום זה הרבה יותר קל, תודות לסקייפ. שתי הבנות שלי שומרות איתי על קשר כל הזמן, ובעוד בעבר הן היו כועסות עליי לאחר שלא הייתי בבית המון זמן, כיום אני חוזר הביתה מסיבוב הופעות והן לא מרגישות שלא הייתי שם בכלל, מכיוון שאנחנו כל הזמן שומרים על קשר ממוחשב.

לסיום, יש לך איזו הפתעה בשבילנו לקראת ההופעה? אולי תספר לנו מה אנחנו הולכים לשמוע? שירים חדשים?

לצערי לא יהיו שירים חדשים, מכיוון שאין כאלו – רק בנובמבר אנחנו אמורים להתחיל לעבוד על אלבום חדש, וזה תהליך שייקח לנו לזמן, אנחנו עדיין לא יודעים על כיוון לאלבום, או חושבים על קונספט מסוים. אני מניח שההפתעה הגדולה תהיה בחירת השירים להופעה, שזה משהו שעדיין לא החלטנו עליו. בכל מקרה, אנחנו ממש מקווים שלא תכעסו עלינו בגלל שביטלנו, ושתהיה לנו הופעה לא פחות טובה מזו שהייתה לנו ב-2006, שבאמת זכורה לנו כאחת ההופעות הטובות שלנו בקריירה.

משהו אומר לי שאתה לא צריך לדאוג. תודה רבה על זמנך!

תודה לך ולכם – נתראה בקרוב!