Orphaned Land – מחשיכת המטאל אל האור I
מרואיינים: קובי, מתי ויוסי מלהקת Orphaned Land
אם הגעתם לפה סימן שאתם באמת אוהבים את Orphaned Land, אחרי כל הידיעות, התמונות, השירים, החשיפות, כמעט ולא היה לאן להימלט מלהקת "הפולק מטאל הפרוגרסיבי" הישראלית בחודשים האחרונים, ולא רק פה, אלא ברחבי העולם – מגזינים רבים כבר הכתירו את האלבום החדש של הלהקה, ORwarriOR, לטוב ביותר שלה, אפילו בהשוואה ל-Mabool, שהיה יצירה מיוחדת לא פחות. ואכן, בעקבות ההצלחה של Mabool, הלהקה לא הפסיקה להופיע ברחבי העולם, ואף יצרה קשרים עם כמה אנשי מפתח – אחד מהם, Steven Wilson, איש Porcupine Tree ומפיק בחסד, עבד עם הלהקה על הכותר החדש. אז למה לקח ל-Orphaned Land כ-6 שנים לשחרר עוד יצירה? זו אחת מהשאלות הרבות שעלו לנו בראש עם יציאתו של האלבום הרביעי של הלהקה, שהוא כנראה גם הכי שאפתני שלה. מכיוון ש-6 שנים זה גם לא מעט זמן, היינו צריכים לחפור בזכרונות שלנו ושל חברי הלהקה, ולתחקר אותם על כל הפעילות שלהם מסביב לאלבום החדש ובכלל, סביב עצמם… לשם כך, תפסנו את הסולן קובי, ואת הגיטריסטים מתי ויוסי, לשיחה מאד, אבל מאד ממושכת, על כל מה שיכולנו לעלות על הדעת, ואף יותר מזה. המלצה שלנו, הכינו מזון ושתייה, זה הולך להיות מסע ארוך…
חלק I – ליידתו של "לוחם האור"
שלום חברים. סופסוף הגיע הרגע, השבוע יוצא לאור האלבום החדש! איך התחושה במחנה הלהקה? קולטים שזה בכלל קורה?
מתי סוטיצקי: אני עוד לא מעכל שהאלבום פה. הוא יושב איפה שהוא בארץ ועוד לא ראינו אותו, חוץ מבתמונות. יש התרגשות גדולה, אני מקווה שכבר בימים הקרובים נוכל לראות \ לשמוע \ להריח \ לגעת בו.
קובי פרחי: לפני כמה ימים שלחו לנו מחברת התקליטים תמונות של האלבום על השולחן שלהם, צילמו לנו אותו בשלל פוזות סקסיות. זה פשוט עולם לא פייר! אבל איך אומרים, תמיד הרופא רואה את התינוק לפני האמא. ועכשיו ברצינות, אנחנו עסוקים כמו שלא היינו בחיים, אני אישית עובד 14-15 שעות ביום רק על האלבום, ראיונות, זיליון מיילים, עדכונים, הופעות, וידאו קליפ – הכל דברים טובים. לא כל יום יוצא לנו אלבום חדש וזו תמיד סיבה טובה למסיבה. התחושה היא של התרגשות, כל פעם מחדש, אפילו היום אחרי 18 שנה של Orphaned Land, אנחנו מתרגשים כאילו זה האלבום הראשון.
יוסי סהרון: מבחינתי כל שניה באלבום הזה מחוברת אסוציאטיבית לרגעים שונים, מההלחנה דרך העיבודים, עבודה עם אומנים אורחים, פרה-פרודקשן בסלון אצלי בבית, לילות חסרי שינה ועוד חוויות אינספור. זה דיי קרוב ללידה, בתכל'ס – עד עכשיו שלטנו בדיוק מה הוא יאכל ומה הוא יקבל, בקרוב הוא יתחיל לזחול ולרוץ בקצב משלו ויתנתק מאיתנו לחיים משל עצמו.
האלבום מסתובב אצל עיתונאים ממזרים כבר כמעט חודשיים, ולפי מה שהבנתי זה נעשה במטרה שהם יוכלו ללמוד ולהכיר את האלבום עד תאריך היציאה… אילו תגובות קיבלתם עליו עד כה?
מתי: הרוב המוחץ של התגובות היו מעולות. קיבלנו 5 מתוך 5 בהמון מגזינים, הרבה מהם גם בחרו בנו ללהקת החודש ואת ORwarriOR לאלבום החודש, שמו אותנו על שערים וכו', אז אני מניח שהכתבים חשבו שעשינו עבודה טובה.
קובי: 99% מהתגובות מדהימות – נבחרנו לאלבום החודש ב-Legacy הגרמני ו-Rock Hard הצרפתי, קיבלנו כתבות שער ב-Kerang הספרדי, EMP מצרפת ואפילו ב-Metal Hammer האנגלי. רוב המבקרים נופלים מהאלבום, טוענים שהוא הכי טוב שלנו, חלק מהמבקרים אוהבים מאד אבל הם מכורי Mabool, ועדיין צריכים זמן לעכל אותו כי כמו שהבטחנו, האלבום הזה הוא לא Mabool 2. השערים שקיבלנו הם ממש תקדים, ומראים על היחס של המדיה אלינו.
אתם חושבים שאלו שמיהרו לפרסם סקירות לא קלעו למטרה של האלבום כמו הסקירות המאוחרות יותר? מה דעתם על כל הקטע הזה של "מי ראשון" מבין המסקרים?
קובי: זה כנראה עניין של יוקרה של עיתונאים, אני אישית חושב שכשזה מגיע למוזיקה שלנו כדאי וראוי לשמוע את האלבום 30 פעם, עם אוזניות והמילים על הברכיים שלך. כי גם המוזיקה שלנו מאד מורכבת, וגם הטקסטים שלנו ושל אלון [מיאסניקוב] מאד עמוקים, אבל אולי זה רק אני. אני לא יכול לומר למבקר איך לבקר, ואני מצפה שהמבקר לא יאמר לי איך לעשות מוזיקה. כשאני שומע שיש למישהו את האלבום חודשיים לפני שהוא יצא עוטפת אותי מעין הרגשה כזו – כאילו המבקר הזה מחזיק לי את הביצים. אני לא אוהב את זה.
יוסי: לכל סוקר דעה אישית שלו, ובדומה להרבה ענפים, משופט בבית משפט ועד לרופא שמאבחן אותך, לכל אחד יש את הטעם שלו שנבנה לאורך שנים בהתאם להיסטוריה שהוא צבר. הביקורות עד כה לשמחתי מעולות, למרות האתגר של לקלוע לטעם של כולם. בסה"כ כולם אהבו מאוד את ההצלחה שלנו באתגר שהצבנו לעצמנו, שזה להרים אלבום קונספט ייחודי לנוכח הצלחת Mabool.
מתי: האלבום הזה הוא אלבום מאוד קשה לעיכול. הוא אלבום ארוך, כמעט 78 דקות של מוזיקה. כשאני מדבר עם אנשים, ההמלצה שלי אליהם היא לתת לאלבום כמה שמיעות לפני שהם מגיעים להחלטה לגביו. אפילו כשאנשים אומרים לי שהם אהבו, אני ממליץ להם לשמוע אותו עוד כמה פעמים כדי לעכל. גם משמיעה של השירים ששחררנו ב-MySpace, אי אפשר ממש להבין את הכיוון של האלבום הזה. הוא אלבום מאוד מורכב, צריך פשוט לשמוע את כולו והרבה.
טוב מספיק דיבורי סרק! ORwarriOR הוא שמו של האלבום, ודיברתם עליו לא מעט, אך בכל זאת, מדובר באלבום קונספט. תוכלו לספר לנו עליו בקצרה, ובכלליות, איך המאזין אמור לתפוס את הקונספט הזה בלי שיקרא את מה שרשמתם פה?
קובי: בפשטות אני רוצה לומר למאזין ש"לוחם האור" זה עצם הוא עצמו. אנחנו לא שרים כאן על איזה גיבור משיחי והרואי, המסע שעובר על הלוחם הוא דיי המסע שעובר עלינו בחיים. העיסוק שלנו באור, ובחושך ברמה קונספטואלית בא ממקום של רוח. אני אתן לך דוגמא אלגורית – השאלה די קשורה ל"חושך" והתשובה די קשורה ל"אור". אם אני אשים אותך בחדר חשוך שאתה לא מכיר, יצוצו לך בראש מיליון שאלות "איפה אני?", "איפה הדלת?", "איפה מדליקים פה את האור?" ועוד, אם אני אשים לך גפרור קטנטן דולק ביד, הלהבה הקטנה שלו תתן לך כל כך הרבה מידע, ואתה תוכל לראות את הדלת, את הרצפה, ואולי אפילו את המתג של האור. האור הוא מעין מידע ש"שופך אור" על הדברים, אתה רואה יותר בבהירות שאתה באור, והמטרה שלנו באלבום הזה היא להדליק אצל אנשים את האור הפנימי שלהם. איך אמרו Sepultura? את ה-"Inner Self" שלהם. ברגע שנדלק האור הזה, קל יותר להצליח בחיים, להבין את העולם המוזר הזה שלנו. ברגע שהמאזין ידע שהוא הגיבור, הוא רק צריך לשבת עם המילים, לשים אוזניות ולטוס לאנשהו.
מתי: למרות שקובי הוא המאסטר בכל מה שקשור בהגייה של קונספטים וגם בהגייה של הקונספט הזה, אני אגיד מה שאני חושב שהמושג "לוחם אור" מתאר, בקצרה: לוחם אור זה אחד שמבין מה הבחירות הנכונות בחיים ועושה הכל כדי לעשות אותן. אמרו חז"ל: "איזהו הגיבור, הכובש את ייצרו", אז לזאת בדיוק הכוונה. לוחם האור הוא זה הכובש את ייצרו. הוא זה שכאשר הוא מחליט משהו, למרות כל ההסחות שיכולות להיות בדרך, הוא עומד בהחלטה הראשונית… טוב ורע הם מושגים מאוד מופשטים, ורע בשביל אחד זה טוב בשביל אחר. אבל כשאדם רואה מולו את הטוב, כלומר את מה שטוב בשבילו, את הבחירה הנכונה ברגע, הוא עושה הכל כדי לבחור בזה, וזה לוחם אור לדעתי.
קובי: לסיום עוד אמרת חז"ל: "מעט מן האור דוחה הרבה מהחושך" – וזה בדיוק העניין.
בניגוד ל-Mabool, שלקח כמעט 8 שנים לשמוע מאז ההוצאה הקודמת שלכם (כי לקחתם הפסקה בין השאר), ORwarriOR נעשה בזמן שהלהקה הייתה פעילה ועסוקה לא מעט. השאלה המתבקשת היא, למה 6 שנים הפעם? מישהו נכנס לכלא? זה לא פייר…
קובי: אני אגיד לך, חברת התקליטים וגם המעריצים (וגם מנהל הבנק שלנו) שונאים אותנו על זה אבל אנחנו אנשים שלוקחים את המוזיקה שלהם מאד ברצינות. אמנם זה לקח 6 שנים, אבל בדוק רגע את כמות המידע שיש באלבום – 15 שירים ו-78:22 דקות (מתוך 78:30 אפשריים, כלומר, לא ניצלנו 8 שניות מתוך כל הזמן שיכולנו למלא את האלבום). אני מכיר אלבומים של 40 דקות, וזה כמעט אלבום כפול מכל בחינה. שמע את השירים שלנו – אין פה כמעט בית-פזמון אלא כל פעם זה הולך למקום אחר, עוד ריף ועוד ריף, ועוד, ועוד, יש באלבום שלנו כמות ריפים ל-3 אלבומים וגם בשמיעה ה-50 שלו אתה עדיין תגלה עוד דברים.
יוסי: העבודה על אלבום קונספט מורכב תמיד לוקחת יותר ממה שאנו מתכננים. כמו כן השגרה מזמנת לנו אירועים לא צפויים, כמו שבירת הכתף שלי, משברים אישיים בחיי אנשים בלהקה וכיו"ב. אנו נאמנים לאומנות שלנו. הכי היינו רוצים להוציא אלבום כל שנה, גג שנתיים, אך לא נתפשר באיכות התוצר בשביל יעד של תאריך כזה או אחר.
מתי: התשובה נמצאת בתוך השאלה באופן חלקי… והיא שהיינו עסוקים מאוד. אחרי Mabool הופענו המון, היינו בסיבוב הופעות עם Paradise Lost ב-2005, הופענו על חצי גלובוס. הדברים האלה לוקחים זמן וגם קשים לעיכול. היו פעמים שתכננו להתקדם עם האלבום, אבל אז צץ משהו, איזו הופעה בארץ או בחו"ל, ולהתחיל להיכנס לחזרות החזיר אותנו לפעמים חודשים אחורה בעבודה על חומר חדש שעבדנו עליו. היו תקופות שפשוט אמרנו שמפסיקים לעשות הופעות עד להודעה חדשה, ופשוט עובדים על האלבום כי אחרת לא נתקדם ככה, וזה מה שעשינו. זאת היתה הדרך היחידה לקחת לעצמנו את הזמן ובאמת להתקדם עם חומר חדש.
קובי: יחד עם כל האמור – דיברנו על זה בלהקה והחלטנו שננסה הפעם (לא מבטיח, אבל ממש ננסה) להביא את האלבום הבא בחצי מהזמן.
שאלה מפרכת אך הכרחית, איך עבר הליך ההקלטות? כמה זמן עבדתם באולפן ומחוצה לו על האלבום? מתי בעצם התחלתם "ממש לעבוד" ברגע שהיה לכם את המוזיקה והמילים?
קובי: שיטת העבודה שלנו היא שיטה מאד משונה, אני אוהב לקרוא לה שיטת "הפאזל", אנחנו לא ממש כותבי שירים, אנחנו בוחרים קונספט, ואז ניגשים ל"בנק" הריפים שלנו ומתחילים לבנות פאזל. ברגע שזה מסתיים, מתחילות ההקלטות שהן בד"כ אחד הדברים הכי קשים ביקום. שעות על גבי שעות, ימים, סשנים של 20 שעות, הפרפקציוניזם שלנו לפעמים עלה לנו בבריאות.
מתי: התחלנו ממש לעבוד על האלבום ברגע שהרמנו את הגיטרות והתחלנו לכתוב ריפים, וזה היה קצת אחרי היציאה של Mabool. ההקלטות עצמן היו מאוד קשות, היו סשנים שנגמרו ב-7 בבוקר, אבל זה מה יש כשאתה רוצה לשבת על כל שטות כדי שה"אוברול" יישמע כמה שיותר מושלם.
יוסי: חוויית האולפן היא עוצמתית ומנקזת את שיא היצירה, אך היא גם חוויה מתישה ולא פשוטה כלל. תפרנו 600 שעות אולפן רק בפרודקשן עצמו, שלא לדבר על שעות אינספור בבית שלי על פרה-פרודקשן, חזרות להושבת החומר וכו'.
קובי: הקלטות השירה שלי למשל זה תהליך ארוך, אני שר בכל כך הרבה סגנונות – אני יכול לשיר נמוך כמו "דארק אייטיז", גבוה כמו סולן פרוג, גראוולים, שירה בסגנון ערבי, פלצטים, דקלום של מספר, כל פעם לחבר את עצמי לוויב הנכון ולהיות סולן שמשחק כל כך הרבה תפקידים – שזה לפעמים סיוט ברמה ביצועית. אבל בשורה התחתונה כסולן אני ממצה את עצמי עם Orphaned Land כמו שלא הייתי עושה עם אף להקה אחרת, אני סובל בדרך, אבל אני שמח בסופו של דבר. זה כמו הריון, אף פעם לא הייתי בהריון או משהו, אבל זה תהליך שדי מזכיר לי את זה.
מבחינת הנגינה, איזו ציפור לחשה לי ואף שמעתי, שהרבה מהקטעים האוריינטליים באלבום נשמעו עוד איי שם ב-2006 בפסטיבל "העוד" בירושלים, האם ידעתם אז שהם יכנסו לאלבום? איך, באופן כללי, הרכבתם את המוזיקה והחלטתם באילו כלים להשתמש?
יוסי: ההלחנה שלי אקוסטית ברובה ורק אח"כ אני מעביר את החומר לחשמלית, ולכן באופן טבעי, ההלחנה שהחלה שנים אחורה נלקחה בחלקה לפסטיבל העוד דאז – חלק כשירים שלמים, וחלק כריפים. למשל, עיבוד פתיחה שעשיתי ל-"The Evil Urge" בלייב עשה את דרכו כפתיח של אחד השירים באלבום, "The Path Part 1". ההלחנה עצמה נטו של ריפים ופראזות אורכת מספר שבועות, אפילו מספר ימים בנטו. אני מלחין בעיקר על כלים אקוסטיים ואח"כ מבצע אדפטציה לעולם החשמלי. רוב העבודה אח"כ היא על עיבודים, תפקידי שירה, אומנים אורחים וכו'.
קובי: זה נכון, הרבה מהקטעים באלבום נכתבים מוקדם בדרך ונשמרים, את הקטעים שניגנו בפסטיבל העוד ידענו כבר איפה נמקם באלבום ממזמן. בד"כ האלבומים שלנו נכתבים על גיטרות קלאסיות, ב-80% מהמקרים אנחנו מחליטים על הכלים רק בסוף, אלא אם כן קטע מסויים נכתב על כלי מסויים במקור, למשל אם יוסי כתב משהו בכוונה תחילה על הבוזוקי או הסאז…
מתי: פסטיבל העוד היה לפני משהו כמו מיליון שנה, אני כבר לא זוכר מה בדיוק ניגנו שם ומה לא. נדמה לי שהיה קטע אחד שכיום נמצא בשיר "Disciples Of The Sacred Oath II", אבל חוץ מזה אני לא זוכר אם היו עוד קטעים. בכל מקרה, אם כבר הזכרת את פסטיבל העוד, זאת היתה אחלה חוויה ובכיף הייתי חוזר עליה Anytime שוב.
קובי: אני אגיד לך מה ניגנו שם, עשינו את "New Jerusalem", את "In Thy Never Ending Way" (סגרנו איתו את ההופעה), ואפילו את "The Warrior". כולם היו אינסטרומנטליים עם הרבה "נה נה נה"…
מתי: אני זוכר רק שהיה אחלה פסטיבל!
קובי: זו הייתה הופעה יוצאת דופן – ירושלים, אולם כיסאות, בקהל מטאליסטים ואנשים בני 50, 60. על הבמה איתנו היה אבא של יוסי, אח של אבא של יוסי, ואברהם סלמן שהוא נגן הקנון הגדול בעולם, עיוור בשנות ה-70 לחייו. הופעה כזו לא מתרחשת כל יום, והקהל שם בהחלט זכה להיות זה שקיבל את השמעת הבכורה העולמית.
מתי: היו גם איזה 2 או 3 מטאליסטים בקהל שבהתחלה חשבו לצעוק אבל מהר מאוד הבינו שהם לא במקום הנכון…
קובי: הכי גדול זה לראות את התוכניה של פסטיבל העוד, יש שם מחווה לפאריד אל עטראש, טריו של מוזיקה ערבית ו-Orphaned Land, אבל זה הקסם שלנו לדעתי. הדבר הכי מדהים הוא הסיפור הבא, איך בכלל מנהל פסטיבל העוד שמע עלינו? הילד שלו, אז, מטאליסט בן 16, בא אליו ואמר לו – "אבא עזוב אותך שטויות, קח שמע את הלהקה הזאת ותביא אותה לנגן בפסטיבל!"… הכל התחיל ממטאליסט בן 16, וזה גאוני בעיני! יצא מזה משהו בלתי נשכח. אני זוכר שהיו המון חברים שלנו מהארץ ומחו"ל בהופעה – בשורה הראשונה חברים מהולנד, גרמניה, אוסטריה, צרפת, היה שם רגעים שראיתי אותם עם דמעות בעיניים. הופעה לפנתיאון!
מתי: המשפחות שלנו היו שם ומאוד נהנו, פעם ראשונה שהם שומעים משהו דומה למה שהם קוראים תרבות מאיתנו. אבא שלי עד היום שואל אותי למה אנחנו לא עושים יותר הופעות כאלה, אז אני אומר לו שלא ידאג ושעוד נעשה.
קובי: אני מניח שגם הסבתות שלי היו חותמות על עצומה כזו!
נשמע טוב, זה איום או הבטחה?
מתי: תלוי במי שמאזין לזה אני מניח.
קובי: זה כיף לעשות את זה פעם ב… כשזה אקסקלוסיבי, שובר שגרה, כמו ההופעה בשוני או האקוסטית הראשונה ב"מכבי מיוזיק פאקטורי" (זו שהוקלטה לבונוס ב-Mabool).
מתי: אני בכיף מצטרף לסבתות של קובי וחותם גם על עצומה כזאת. אבל כן, כמו שקובי אמר, כשזה אקט של שבירת שיגרה – זה הרבה יותר מיוחד, במיוחד ללהקה כסאחיסטית כמונו.
קובי: ובוא לא נשכח שכבר בשנת 1994, כשהיינו בני 17, הבאנו את סבתא של יוסי לאולפן שתקליט "קולולולולולו".
[את השאלה הבאה הכריחו אותי לשאול באיומי סכין]… מי האדם המוכשר שאחראי על המילים האלבום? … וקצת ברצינות, הליריקה ב-Mabool, לטענתכם, הגיעה בין השאר בעקבות סיאנסים וסיפורי אלף לילה ולילה שקרו לכם או לחברים שלכם. האם עברתם תהליך דומה גם הפעם? האם היה סיפור או נושא לכל שיר שממנו הגיעו המילים או שהיה זה להפך?
קובי: את הסיאנסים חוו 3 חברי ילדות שלנו, אנחנו שאבנו השראה מהסיפור שלהם ליצירת הגיבורים ב-Mabool. הפעם הנושא היה מאד ברור, לוחם האור על פי תפיסתנו. אלון מיאסניקוב הוא כותב הטקסטים הגאון של דורינו, אנגלית היא שפת האם שלו ואני זוכר עוד כשהייתי ילד היינו עובדים ביחד על טקסטים, זה התחיל מזה שהיינו משתמשים בטקסטים שהוא כתב בכלל בבית ולא יועדו לנו, ובשנים האחרונות אני נותן את הרעיונות והוא תמיד מוציא אותם לפועל בצורה מושלמת. בבית תמיד היה לו ספרים משונים – "הקוראן" מתורגם לאנגלית, כל מיני "שייקספירים" כאלה ואחרים, הבחור ייצור מהחלל, והטקסטים שהוא כותב איתנו הם מתנה לעולם. בד"כ כשאנחנו עובדים על אלבום, התהליך מתחיל מבחירת קונספט, אז מוזיקלית אנחנו מתחילים להלביש את הפאזל על הכרונולוגיה של הסיפור, ורק בסוף מגיעים הטקסטים.
מתי: אל תתן לקובי להצטנע. אלון הוא אמנם זה ששם את הטקסט על הנייר, אבל היד המכוונת באלבום הזה היא של קובי לגמרי. קובי הוא הרוח שמאחורי הטקסטים, כשאלון הוא הכישרון שמוריד את זה למטה. הם סוג של משה ואהרון המטאליסטים כשאתה חושב על זה.
קובי: אתה מתכוון להגיד שאני גמגמן?
מתי: לא, שאתה "גיי"…
קובי: אבל נכון, אתה צודק מתי, אף פעם לא חשבתי על זה ככה … אני באמת "גיי" [צוחק]…
שאלה שהרגע עלתה במוחי (וניסיתי לברר באופן פרטי לא מזמן), איך באמת אתם מצליחים לעבוד עם אלון? הוא קרציה לא נורמאלי, סנילי… והוא גם הכריח אתכם לשלב את קולו-הלא-ערב באחד השירים, איך הסכמתם?
קובי: קודם כל, בכל פעם שקבעתי איתו לעבוד הוא הבריז. תמיד היינו נפגשים רק בפעם השלישית כשאני כבר אומר לו בקול מאד נמוך, שמזכיר את לאונרד כהן על הבוקר: "מיאס, אי אפשר לדחות שוב פעם, האלבום הזה חייב לצאת."
עכשיו אני מבין למה לקח 6 שנים…
קובי: לפעמים הוא היה מגיע, מקבל טלפון מהאישה והולך אחרי רבע שעה. הבן אדם פשוט עסוק, ואני מבין אותו – הוא חוזר מיום עבודה מתיש ועוד אחרי זה צריך לשבת איתי ולכתוב סיפורים. אני חושב שבגלל זה הוא החליט להעניש אותנו… הוא התקשר אליי יום אחד ואמר "שמע, אני חייב לשיר פעם אחת בדיסק שלכם", עניתי "מזת'ומרת לשיר בדיסק שלנו מיאס? מה זה פה, תוכנית לבקשתך? זה אלבום, אני לא יכול לעשות פה קומבינות…", הוא החזיר "שמע אותי שר מה אכפת לך"… הבן אדם חפר את "ראבי"!
מתי: אבל הבן אדם הזה הוא כזה נכס צאן ברזל ללהקה, שלכתוב ליריקס באופן אחר פשוט לא בא בחשבון. זה או עבודה עם מיאס או לעשות אלבום אינסטרומנטלי, שזה אגב רעיון לא רע.
קובי: מה אינסטרומנטלי? מה אתה מפטר אותי?
מתי: לא מפטר, חס ושלום, תפקיד המשולש תמיד שמור לך בחום ואתה יודע את זה.
קובי: בקיצור, הזמן עבר, ועם העבודה מצאתי קטע שיתאים לו פרפקט, אחרי הכל, שמיאס מבקש, צריך למצוא פתרון, הבן אדם איתנו 18 שנה. הבנתי שלשיר אני ממש לא צריך מישהו שיחליף אותי, ואורי לחש לי באוזן שאלון היה פעם במגמת תיאטרון, מה שמהר מאד הביא אותי למסקנה שנעשה ממנו את "התליין"… עד לרגע זה שאני שומע את השיר ("Disciples Of The Scared Oath II"), אני מדמיין אותו על כסא גבוה בבית משפט בריטי, עם התלתלים הלבנים האלה של השופטים של פעעעעם (אגב, לא היה מזיק לו איזה תלתל) ואומר "Sentenced to Death!"
מתי: יש את השיר הזה של Pink Floyd באלבום החומה, שיש את השופט שעושה ללהקה משפט, אז כזה!
קובי: כן, בסוף האלבום. זה בדיוק הדמות, מתי!
מתי: איזה אלבום… אחד החזקים, שמעתי אותו אתמול וכבר שכחתי כמה הלהקה הזאת גדולה!
גם הצד הויזואלי של האלבום הוא נושא חשוב, ראשית נתחיל מתמונות הפרומו שהפצתם בחודשים האחרונים. מה הביא אתכם לרעיון לשלב בין כל הדתות בתמונה הראשונה? כמו כן, מה היה המניע מאחורי סט התמונות האחרון שמציג "טנגו בין אלוהים לשטן" ואותך, קובי, עם קורפס-פיינט? האם Immortal צריכים לחשוש?
קובי: זה מתחיל מדבר מאד פשוט… "מה? עוד פעם נשים משקפי שמש ונצטלם עם חולצות של Napalm Death?"… וזה ממשיך לעובדה שיום אחד קיבלתי טלפון מלא-פחות ולא-יותר מהבעלים של Century Media! זה היה ביום שישי שכבר הייתי לבוש ליציאה, מנודנד קלות מהג'ק דניאלס שלי… Oliver, בקו השני התחיל איתי בשיחה וסיפר לי שהוא חושב עלינו המון, כי אנחנו להקה שונה ומשונה, והוא חושב שהמוזיקה שלנו, והקונספט שלנו, צריכים גם לקבל ביטוי ויזואלי בתמונות הלהקה – כבר למחרת ישבו אצלי כל חברי הלהקה. בהתחלה זה היה נראה קצת מוזר, כי אנחנו צריכים להתחפש, לשים בגדים חסידיים, בגדים של מוסלמים וכו' – לא משהו שהמטאליסט הטריוויאלי היה עושה – אבל הבנו את הכח שיכול להיות לתמונה כזו והחלטנו ליצור סדרה שלמה של תמונות (חברת התקליטים כמובן גיבתה את זה בתקצוב) שיעבירו מסר של אוטופיה, הכל מתחבר לאחד, וטנגו בין אלוהים לשטן. הרעיון היה ליצור את זה בעיקר סביב 3 הדתות המונותאיסטיות ולשלב גם את ההפכים כשאפשר. כלומר, שלומית בתמונה אחת היא כוסית-על וסקסית, ובתמונה השניה היא נזירה קתולית, כאילו הוציאו אותה הרגע מסרט אימה. אם אני הייתי הקרייסט, בתמונה הבאה אני האנטי-קרייסט וכו'… התוצאות מדהימות – זוהי בדיוק המוזיקה שלנו בויזואלי.
מתי: כולנו התחברנו מאוד לרעיון של התמונות, הנושא הרוחני הוא מאוד בקונספט שלנו וחלק מאיתנו. בהתחלה זה היה נשמע מוזר, חשבתי "להתלבש כמו דתי? No fucking way! זה ממש לא אני", אבל לאט לאט התחלתי להבין שזה פשוט הרעיון הכי טוב שהיה לנו עד עכשיו, וששווה לתת לזה צ'אנס. אחרי התמונה הראשונה, תמונת ה"בפומת" היתה כבר Piece of Cake. נראה לי שפרצנו איזה מחסום פסיכולוגי עם התמונה הזאת, יש לי הרגשה שאחרי התמונות האלה נפתחנו לכיוונים שלא היו פתוחים בפנינו קודם.
קובי: התמונות יצרו המון דיונים בעולם, בפורומים, חלק ממש שנאו את מה שעשינו, אבל ככה זה עם אתגרים, ככה זה שאתה לא הולך על הצפוי והידוע מראש – הרי Orphaned Land והידוע מראש אף פעם לא מסתדרים. אני חושב שהתוצאה שהשגנו מעוררת השראה, בא לי כל הזמן להמשיך עם זה עוד ועוד, אבל באיזשהו שלב היינו חייבים לעצור…
החוברת באלבום, אחת המושקעות שראיתי מבחינת עבודה ייחודית. מה תוכל ולספר על האמן הירדני שעבד עליה ואיך נוצר החיבור ביניכם? האם כיוונתם את העבודה או שזה הגיע ממנו?
קובי: בהתחלה פנו אלי כל מיני מעצבים מוכשרים, סיפרתי להם על הקונספט וביקשתי סקיצות. כל מה קיבלתי היה יפה כביכול, פשוט זה היה נראה שוב… צפוי מדי, מובן מאליו, מלא בפוטושופ – לוחם אור מחזיק חרב – היינו צריכים משהו אחר. שוטטתי לילות ב-MySpace בחיפושים ומצאתי בסוף אמן שהפיל אותי. העבודות שלו היו עבודות של קליגרפיה, משיכת מכחול על נייר, בערבית, אבל היה לו משהו מאד "Dark" בעבודות שלו, כאילו איזה משהו מטאליסטי כזה בנשמה. כתבתי לו, סיפרתי לו שאני מישראל ואני יודע שהוא ערבי ודווקא בגלל זה נשמח לעבוד איתו. הצעתי לו את הרעיון שלי, למצוא מספר מילים (כי למילה יש המון כח, החיים והמוות ביד הלשון, הבורא ברא את העולם בדיבור "ויאמר יהי אור – ויהי אור", או – "ברוך אתה, שהכל נהיה בדברו" וכו') ולרשום אותן בקליגרפיה, שתשלב עברית וערבית ביחד – מעין סינרגיה והרמוניה בין השפות עם הכח של המילה. קונספטואלית זה מאד חזק, לא צפוי, ומתאים יותר מכל דבר אחר. מה גם שקליגרפיה, שמקורה בסין, תמיד הופיעה במקדשים ובמקומות בהם התאמנו לוחמים. הבחור התחיל לשלוח תוצאות ופשוט נפלנו מכל עבודה שהוא עשה. כאן אורי [זילכה, באס] התחיל להיכנס לפעולה ותפס פיקוד על כל ה-Layout, עיצוב החוברת, והדיסק ביחד עם העבודות שלו. השילוב בין הרעיון, לתוצאה, למה שאורי עשה עם זה, יצר מוצר מושלם – האלבום הזה מבחינתי הוא אלבום מושלם, מוזיקלית וגם ויזואלית.
מתי: כל האומנות שעל החוברת באלבום מורכבת מדברים שנעשו ידנית. העולם של היום נהיה מאוד מכאני, דברים כבר בקושי נעשים ביד. היה איזשהו קסם באומנות הקליגרפיה שפשוט תפס אותנו. קליגרפיה זה סגנון מאוד פשוט, מאוד מינימליסטי, ובמשיכת מכחול קטנה יש שם המון הבעה, משהו כמו ציור של פיקאסו. על העטיפה של Mabool, למשל, יש ציור מאוד מורכב, מאוד עשיר, מלא בפרטים עד כדי כך שהוא נראה קצת עמוס. כאן הכיוון הוא שונה לגמרי, יש כמה משיכות מכחול בודדות, אבל הן חזקות מאוד ומעבירות מסר לא פחות חזק משל ציור עמוס בפרטים. אהבנו מאוד את הכיוון הזה. יש שם משהו מאוד ישיר, מאוד מכוון מטרה וקולע.
בחזרה לקונספט של האלבום, למה חילקם אותו לפרקים? מה הפירוש של שמותיהם? איך הכל מתקשר לסיפור?
קובי: החלוקה לפרקים היא קונספטואלית והיא גם באה לעזור למאזין להתמודד עם המאסה של המידע שנזרק עליו. Godfrey's Cordial היה שם של שיקוי שהיו נותנים ליתומים, על מנת שיפסיקו לבכות (!!) [ע"פ אלון, היה בו גם אופיום – א.מ.] ולכן זה מתאים להיות שמו של הפרק הראשון, שמדבר על החיים הנורמאלים של כל אדם, לידה, אובדן תמימות והבנתך שאתה בעצם יתום (רוחנית, מהאור). Lips Acquire Stains הוא חלק מהמנטרה של המנטנטים בסרט "חולית" של דויד לינץ', שכשהם שותים ממיץ ה"סאפו", מה שגורם לסוג של התעוררות מנטלית – הפרק מדבר על הפיכתו של היתום ללוחם אור. כמו שאומר האינטרו של הפרק: "ובדבקות אמונתו, נשבע הוא כי לא יהיה עוד ליתום, ומעתה יהא הוא לברכה (מעין רמיזה לברקה, שיהיה שמו בפרק השלישי), אור לעולם.", הוא מתעסק בהגשמה עצמית, הארה, בניית ירושלים החדשה והכנה לבאות. Enlighten The Cimmerian אומר להביא אור לחושך מוחלט – כשהלוחם מוכן לקרב הוא מקבל את השם ברקה, והופך ל-"טרוריסט של אור" ובכך מאיר את העולם ומעיר את העולם. הטרוריסט של האור לא הורג אף אחד, הוא פשוט, להבדיל מטרוריסט, מתפוצץ לרסיסים של אור ואז מאיר את כל מה שמסביבו.
אילו שירים, לדעתכם, בולטים בעלילה של ORwarriOR ולמה?
קובי: שירים בולטים זה משהו שאני לא יכול לציין – זה כמו לומר איזה ילד הוא הכי מועדף עליך… הכל משלים את עצמו להיות אחד ושלם. אנחנו להקה תובענית, אני דורש מהמאזין לשבת להקשיב לכל שיר ולקרוא את הטקסט שלו כאילו הוא השיר הכי חשוב באלבום.
מתי: לי די קשה להפריד את המילים מהמוזיקה. אם יש שיר שהוא בולט לדעתי זה תמיד גם מבחינת המוזיקה וגם המילים. אבל אני מאוד אוהב את הקונספט של "New Jerusalem", באופן כללי. עיר כמו ירושלים שכ"כ הרבה דם נשפך בה, זקוקה לרוח חדשה שתשוב בה. הרעיון הקונספטואלי של ירושלים חדשה, ששייכת לכולם ולאף אחד, הוא אדיר מבחינתי, ומאוד הייתי רוצה שבתקופת חיי העיר הזאת תזכה לראות ימים כאלה.
אם כבר הזכרת את "New Jerusalem", בכלל יש באלבום הרבה איזכורים של העיר ירושלים. רציתי לדעת, מה היחס שלכם, אנשי המרכז (יפו, בת-ים וכו') לעיר הזאת? מה דעתכם עליה כמבקרים באופן כללי?
קובי: דיברנו מקודם על העובדה שרצינו לתת פורמט ויזואלי למוזיקה שלנו – ירושלים היא כזאת. המוזיקה של Orphaned Land בעיני היא סוג של ירושלים במוזיקה, ערבוב הדתות, העתיקות, המתח והלחץ שיש כל הזמן באוויר. בשום מקום לא הרגשתי כמו בירושלים, גם שזה טוב וגם שזה רע, זה משהו אחר, ואני עם מתי כאן – הלוואי ונזכה לראות ירושלים חדשה בימינו. מאד שמחתי שראיינו אותי בסרט Global Metal בירושלים, Sam Dunn [הבמאי] דיי קלט שהעיר הזו זה ממש אנחנו… ואגב, גם את הקליפ החדש שלנו צילמנו בירושלים (חלק ממנו).
מתי: לי באופן אישי יש יחסי אהבה-שנאה עם העיר הזאת. כל כמה חודשים אני דואג לרענן את עצמי ולטייל קצת ברחובות ירושלים. לא מזמן טיילתי עם המשפחה בשדרות ממילה, שזה מקום ממש מדהים, והגענו עד מגדל דוד בעיר העתיקה, ובאמת הנשימה נעתקת כשרואים כאלה מראות. אבל עדיין, יש משהו מאוד מתוח בירושלים, אנשים לחוצים אפילו יותר מבת"א, ויש איזו הרגשה של "פצצת זמן מתקתקת", של איזו אלימות שמתחבאת שם איפה שהוא ושמחכה לפרוץ. לירושלים יש את הקסם שלה, היא עיר יותר יפה מת"א פי אלף, אבל לא הייתי מחליף את ירושלים בת"א בחיים. אני איש של ת"א, ואני כנראה גם אמות כזה.
האמת לי זה היה מעט מוזר, כי אני יודע שאתה, קובי, יפואי בנשמה, ופתאום אתה פולש אלינו [לירושלים] ומדבר…
קובי: אז בוא אני אגיד לך משהו שפעם כתבתי באיזה טור שלי שהתקשר למכבי יפו, אני אצטט: "ככל שאני חושב יותר ויותר על יפו וירושלים, אני מופתע לגלות עוד ועוד דברים מעניינים – כיפואי שמתי לב שלמרות שיפו היא חלק מתל אביב, במהות של העיר הזו יש משהו שהוא דווקא יותר 'ירושלמי', זה מתחיל בעובדה שהרחוב הראשי ביפו נקרא שדרות ירושלים, ובירושלים זה רחוב יפו. זה ממשיך לכך ששתי הערים הן עתיקות והיו קיימות עוד מימי המקרא. בדומה לאופיין הטראגי של קבוצות הכדורגל שלנו, מסתבר שגם שתי הערים נחרבו לא פעם במהלך ההיסטוריה. כיום, בשתי הערים ישנו סוג של דו קיום מתוח בין אוכלוסייה מעורבת ובכלל, משהו באווירה הכללית, בהרגשה, בריחות, במראה, די דומה. אין בליבי ספק, שתי הערים הללו מחוברות, כערים שחוברו להן יחדיו, בקשר עתיק יומין, קשר שנמשך עד עצם היום הזה." זה מתוך טור שכתבתי פעם על מכבי יפו ששיחקה נגד קטמון.
אני קורא ליפו "ירושלים בלאי", ברוח טובה, אבל כן, אני חושב שהן דומות באיזושהי צורה…
מתי: בעיקר בנוף לים…
אה כן… זה… אה… יש לנו נוף לבית קברות!
מתי: גם זה משהו!
קובי: רציתי להמחיש לך שהיפואיות היא דווקא יותר ירושלמית מתל אביבית. בכל אופן, אני לא אענה לך בקונטרה על זה, יש כבוד לירושלים!
השירים שלכם בעבר הכילו לא מעט קריצות, איזכורים ואלמנטים מאלבומים קודמים, כולל קטעי טקסט, מוטיבים ואפילו ריפים. אתם יכולים לגלות כמה כאלו שמתחבאים באלבום הנוכחי?
קובי: מממ… למה לגלות ולהרוס את כל הכיף?
מתי: קובי, אל תייבש אותו! יש איזה כמה קריצות פה ושם לכל מיני דברים, אני לא יכול לגלות אם לדברים בעבר או בעתיד…
קובי: אני אגלה ברמזים. משפטי הסיום של האלבום לקוחים מאלבום קודם, ויש בדיסק הזה וגם ב-Mabool מה שנקרא "אקרוסטיכון" שיוצר מסר מרכזי של הלהקה – חפשו ותיכנו. כמובן שגם צמד השירים "The Path" מתקשר ל-"The Path Ahead" מהאלבום El Norra Alila שאחריו מגיע "A Never Ending Way" שדיי מזכיר את שמו של האלבום החדש. בשיר "Sapari" יש את "Ornaments Of Gold". הייתי איתך נדיב! אנחנו אוהבים לקרוץ לאלבומי העבר שלנו…
יוסי: יש רמיזות מכוונות ובנייה של ההלחנה המקשרת בין חלקים מסוימים בין השירים באותו אלבום, ואף בין שירים באלבום הזה לאלבומים אחרים. יש עשרות כאלה. עדיף לגלות לבד, כבונוס. אם לא שמים לב זה גם בסדר, עדיין החוויה הכללית לא נפגמת לדעתי…
מתי: כמובן יש את השיר "Disciples Of The Sacred Oath II", שאני לא יכול לגלות המשך של איזה שיר הוא…
למה באמת המשכתם שיר שלא הרבה שמעו אותו במקור? הוא יצא אז כבונוס לא?
מתי: "Disciples Of The Sacred Oath" הוא אחד השירים האהובים עלינו מאז ומעולם. הוא אמנם לא יצא באף אלבום, למרות שהוא הוקלט ביחד עם El Norra Alila. היינו צריכים לתרום שיר אחד לאוסף, והחלטנו בגלל כל מיני סיבות, בעיקר בגלל שהוא הוקלט קצת פחות טוב משאר השירים, לנדב אותו. אבל בדיעבד למדנו שזה אחד השירים שמבחינת איך שהוא בנוי והתוכן שלו, הוא מהיותר טובים שלנו.
קובי: "Disciples" הראשון הוא השיר שאורי למשל הכי אוהב של Orphaned Land, ולא רק הוא, אני מכיר כמה מעריצים "הארדקור" שבשבילם זה ה-שיר. עד היום כתבנו יותר מ-50 שירים, ורק בשני ה-"Disciples" שרנו בערבית סחה פסוקים מהקוראן. "Disciples" השני הוא אחד מהשירים האהובים עלי בכל הזמנים, גם מוזיקלית וגם ברמת הטקסט, השירה שלי שם בערבית היא שיא מבחינתי ברמה של איכות שירה. הראשון עדיין לא בוצע בהופעה עד היום.
מתי: זה גם קטע שעד ההופעה בטורקיה ב-2001 לא ניגנו שירים מ- El Norra Alila בהופעה אף פעם.
קובי: אגב, בגלל "Disciples" הראשון מעריץ שלנו ישב בכלא חצי שנה כי יש שם פסוקים מהקוראן. השימוש בקוראן בשירים אסור (משהו שאני אישית לא מסכים איתו) ויש לי הרבה וויכוחים עם מוסלמים על זה. אני לא מסכים איתם כי לטענתם הקוראן זה דברי אלוהים חיים, לטענתי מוזיקה היא דבר קדוש ואחת ממתנותיו של אלוהים, לכן – מה רע לשלב את מילות הבורא יחד עם אחת ממתנותיו?
מה תוכלו לספר לנו על העבודה עם Steven Wilson? איך הקשר נוצר מלכתחילה ומה למעשה הייתה המעורבות שלו בעשיית האלבום?
קובי: את Steven הכרתי בשנת 2000 שהוא בא לכאן עם Porcupine Tree, עבדתי אז בחברה שהפיצה את האלבומים שלהם, ונקבעה לנו ארוחת ערב עם חברי הלהקה שלו. הגעתי לארוחה מצוייד ב-Sahara וב-El Norra Alila ומסרתי אותם ל-Steven בסוף הערב. הוא כתב לי כמה ימים לאחר מכן שזה נשמע לו מאד מקורי וייחודי. כשיצא Mabool העברתי לו שוב עותק והפעם ממש הצקתי לו כל יומיים… בגלל Blackfield הוא היה מגיע המון לישראל ואפילו שכר דירה בתל אביב, הוא מאד אהב את Mabool ומה שעשינו שם, והוא הביע עניין לעבוד איתנו. ב-2006 ישבנו בדיזינגוף ושתינו יין, אני עדיין מנסה להבין אם זה היין או המוזיקה שלנו אבל באותו הערב קבענו שנעבוד ביחד. מאז לקח לנו עוד מאה שנה לסיים את האלבום ו-Steven מצא את עצמו לא פעם מתבאס עלינו רצח… "כמה זמן?!"… בסופו של יום, הוא בחור עסוק ומצליח, רק אחרי שהוא שמע את החומרים לאלבום הוא הבין למה לקח לנו כל כך הרבה זמן. עד היום הוא טוען שזה האלבום הכי מורכב שהוא מיקסס, והוא גם טוען, שאם Opeth היו נולדים בישראל – הם היו Orphaned Land, ולהיפך. העבודה איתו הייתה תענוג, בהתחלה לקח קצת זמן עד שהוא התאקלם, התוצאות הראשונות שקיבלתי ממנו היו נוראיות, אבל הוא התאפס על עצמו. מה שהוא עושה על הקלידים, על הסאונד הכללי, האפקטים שהוא שם, השירות – זה פשוט גאונות.
מתי: לא הייתי אומר נוראיות… פשוט אנחנו כאלה פרפקציוניסטים, שאם הכל לא נשמע בדיוק כמו שאנחנו רוצים אז זה לא עובר. העובדה ש-Steven נמצא הרבה בארץ משחקת מאוד לטובתנו. הוא ממש מבלה הרבה מזמנו כאן. בהתחלה היה מדובר שהוא יפיק את כל האלבום, אבל היו קצת מגבלות תכנון וזמן ובסוף יצא שהוא רק מיקסס, אבל היד עוד נטויה ואנחנו בהחלט מקווים שהוא יפיק אלבום מלא בעתיד.
קובי: אני זוכר שהמיקסים הראשונים נשמעו לי נורא אבל בסדר, זה תהליך… אצל Opeth הוא היה יותר דומיננטי. אצלנו יש הרבה בשר "אורפנדי" מכדי שהוא ישתלט על העניין, אז ככה הוא במינון המושלם של Added Value. אני שמח שעבדנו איתו, אני מעריץ שלו עד לרגע זה. העובדה שישבתי אצלו בבית באולפן שבו הוא הוציא את כל האלבומים של Porcupine, הייתה רגע ששווה להיוולד בגללו. כבוד ענק שהוא בחר לעבוד איתנו, שהוא מנגן איתנו… רגע לפנתיאון בספר הגשמת החלומות שלנו!
מתי: תשוויץ למה לא!
למרות שמעט דיברתם בנושא, תהיתי לעצמי איך אדם אנגלי וקריר כמו Steven Wilson, ידע למקסס את האלבום שלכם (שמשלב הרבה כלים אתניים ומרכיבים שהבחור לא התעסק איתם עד כה), ונתן לו את הנופח המתאים ללהקה מהמזרח התיכון. האם העברתם אותו כמה שיעורים או שישבתם ביחד על הנושא והחלטתם מה צריך לבלוט יותר או פחות?
קובי: קודם כל, הבחור האנגלי הזה מוריד צלחות של חומוס פול כמו בת-ימי אסלי! מוזיקה היא לא מדע מדויק… אם אתה מוכשר, אתה תעשה את הדבר הנכון. כלומר, הנקודה שלי היא אם היית נותן לג'ימי הנדריקס בוזוקי היה יוצא מזה משהו גאוני, מבלי שהוא יהיה סלוניקאי. הוא דיי הכיר את Mabool ברמת השיעור בוא נגיד, והחיים בישראל גם תרמו.
מתי: זה באמת היה משהו שבהתחלה החיבור שלו לא היה כ"כ טבעי. קובי היה צריך לנסוע ללונדון כדי לכוון את Steven איך בדיוק איך אנחנו רוצים שהאלבום יישמע. אבל בסוף האסימון נפל והכל בא על מקומו בשלום.
איך אתם חושבים שהתפתחתם מבחינה מוזיקלית במהלך השנים? איך שיפרתם את היכולות שלכם? האם התחלתם להאזין לדברים שונים או לנסות כלי נגינה שלא עבדתם עליהם בעבר?
מתי: אני יודע שמבחינה אישית, הדבר שהכי שיפר אותי זה הופעות. עד שהוצאנו את Mabool הופענו, אבל לא הופענו המון. אחרי Mabool בא גם מבול של הופעות, ואין מה לעשות, כזה מבול עושה את שלו מבחינת ההשפעה שלו על יכולות. בסיבוב ההופעות עם Paradise Lost היו לנו 30 הופעות במשך קצת יותר מחודש. כבר אחרי כמה שבועות אתה מגיע לאיזה מקום של שפשוף גם על הבמה וגם על הכלי… הגיטרה כן?
יוסי: הטעם המוזיקלי שלי מתהווה כל הזמן, למדתי לנגן על כלים חדשים כמו ג’ומבוש ושיפרתי משמעותית את הנגינה שלי בכלים אחרים, כמו הבוזוקי. על החשמלית הנגינה שלי כל הזמן עוברת אבולוציה, "אצבועים" חדשים, ניסוי ותהייה בכלים כמו eBow, סליידים וכד'. המוזיקה מרתקת אותי, וגם בשגרת חיי העמוסה אני מוצא זמן להתענג על הכלים שלי תמיד (16 גיטרות, אגב).
קובי: אנחנו כל הזמן משתפרים ומשפרים יכולות ואפשר לשמוע את זה לדעתי מאלבום לאלבום, שומעים שהנגינה באלבום החדש היא יותר טובה מב-Mabool, שגם הוא מנוגן בצורה מעולה.
מתי: חוץ מזה, ברור שגם מבחינת מה שאנחנו שומעים בבית, עברנו לא מעט מטמורפוזות עם השנים. אני באופן אישי שומע הכל. אני יודע שזה משהו קצת נדוש להגיד, אבל זה נכון. כל סגנון שתביא לי, אני יכול למצוא בו דברים יפים וגאוניים מוזיקלית, ואני חושב שזה משהו שנכון גם לשאר החברים בלהקה. פתיחות מוזיקאלית זה יתרון גדול לנגן, ומי שעושה את הצעד וחושב מעבר לגבולות ה"סגנון", עושה צעד חשוב בדרך להפוך למוזיקאי מיוחד ומקצועי.
איך באמת העבודה עם הגיטרות של PRS? האם זה השפיע בצורה כלשהי על הסאונד של האלבום או שזה היה Steven Wilson ששדרג זאת? או משהו אחר?
יוסי: אני אחראי על מאמצי החסויות שלנו מול גופים בעולם, ואני יכול לומר בביטחה שאנו מצליחים לייצר חברויות אמיתיות עם נותני החסות שלנו. מדובר בחסות מלאה, לא הנחות על ציודים וכד'. PRS הן גיטרות איכותיות ברמה אחרת מכל כלי שהכרתי לפני כן, אני מנגן על כמה דגמים באלבום, מ-Custom 22” דרך Modern Eagle וכיום על Tremonti Model. בביקור האחרון במפעל של PRS בבלטימור (מרילנד, ארה"ב) עשינו Factory Tour ונחשפנו לתהליך יצירת הגיטרות, מהעץ ועד ללכה של הפיניש. חוויה מדהימה לכל חובב מוזיקה. Steven בא אחרי כל העבודה הקשה, לתת את הטאץ’ האחרון של הסאונד, כמו שאומרים, והיו לו יציאות מבריקות שתרמו מאוד לחוויה ה"Sonic-ית" של האלבום.
מתי: ה-PRS שלנו מדהימות. יש את החיים שלנו לפני שקיבלנו את הגיטרות האלה ואחרי, פשוט ככה. הסאונד של האלבום היה קשור קודם כל לנחישות שלנו לעשות הכל בצורה מושלמת, ורק אח"כ לכל מיני גורמים כאלה ואחרים, למרות שגם הם השפיעו. Steven עשה עבודה מעולה במיקסים, אבל אם לא היינו שם עם האצבע על ההדק כדי לדאוג לזה שהדברים באמת יישמעו כמו שאנחנו רוצים, אני לא יודע אם זה בטוח היה קורה. אותו דבר לגבי הגיטרות. אני מאמין שאם ג'ימי הנדריקס היה מקליט אלבום כשהוא מנגן על מטאטא עם מיתרים, הוא עדיין היה נחשב אלוהים. אבל לא, לא הייתי מחליף את הגיטרות שלי בשום גיטרות אחרות בעולם, הן מדהימות ברמות על.
קובי, הגראוולים שלך נשמעים הרבה יותר עוצמתיים באלבום, חלק נוטים לדת' כבד במיוחד, ומצד שני שירת הקלין שלך הגיעה עד לרמות של דויד דאור (לא לטובה)… מאיפה זה התפתח?
קובי: אני דיי מתאים את עצמי למוזיקה שלנו ותוסיף על זה התפתחות טבעית. תשמע, שיר כמו "Codeword: Uprising" מחייב אותך לתת גראוולים שוברי שיאים. ברמת הקלין והגראוול אני מאד אוהב את התפקידים שיש לי באלבום וגם את המיקס ש-Steven עשה לי, הוא שם לי מעין פייזר כזה קל על השירה וזה העצים את זה. רק גאון יכול לחשוב על דבר כזה. הפלצטים שאני משתמש בהם ושירת הקלין בהחלט נובעים מהעובדה שאני מקשיב הרבה ל-Muse ול-Porcupine Tree, אבל זה לא משהו שלא עשיתי כבר ב-"Ocean Land" או בשיר "Mabool" למשל.
מזה שנה או יותר אתם לוקחים איתכם להופעות את מתן שמואלי, אחד המתופפים הבולטים בסצנה המקומית, אך ב-ORwarriOR בחרתם לעבוד עדיין עם אבי דיאמונד, שנפרד מכם לפני כמה שנים. מה ההבדלים ביניהם לדעתכם ולמה מתן לא עבד איתכם על האלבום החדש?
קובי: על האלבום התחלנו לעבוד עם אבי, הוא מתופף יחיד במינו, וכשהוא מנגן על הסט, אתה שומע שהסט משפריץ ניטים. למרות שאבי עזב את ההרכב, רצינו לסגור מעגל ולהקליט ביחד את האלבום. ביקשנו ממתן שיגלה הבנה והוא התנהג באצילות והבין. מתן, הוא גם כן מתופף סוס-על, ולדעתי הוא המתופף הכי וירטואוז בארץ – כל מי שרואה אותו בהופעה מתהפנט עליו…
מתי: זה לא סוד של-Orphaned Land יש סוג של בעיית מתופף. המתופף המקורי שעבדנו איתו היה סמי בכר, והוא אדם שמאוד השפיע עלינו ועל הסגנון שאנחנו מנגנים. מאז שדרכינו התפצלו, קשה לנו למצוא מתופף שאנחנו יכולים לומר עליו בלב שלם ובמאה אחוז שזה המתופף שלנו. גם כרגע אנחנו נמצאים במצב שבעצם ארבעתנו [קובי, מתי, יוסי, אורי] הם המייסדים של הלהקה. היינו שם לפני 18 שנה כשהלהקה התחילה, ולא תוכל להגיד את זה על נגנים חדשים שאנחנו מכניסים. תמיד יהיה איזה דיסוננס עם מתופף, וכרגע הוא בא בצורת מתופף שונה להקלטות ולהופעות.
המשיכו לחלק ה-II בראיון עם הלהקה…