Orphaned Land – מחשיכת המטאל אל האור II
מרואיינים: קובי, מתי ויוסי מלהקת Orphaned Land
אם הגעתם לפה סימן שאתם באמת אוהבים את Orphaned Land, אחרי כל הידיעות, התמונות, השירים, החשיפות, כמעט ולא היה לאן להימלט מלהקת "הפולק מטאל הפרוגרסיבי" הישראלית בחודשים האחרונים, ולא רק פה, אלא ברחבי העולם – מגזינים רבים כבר הכתירו את האלבום החדש של הלהקה, ORwarriOR, לטוב ביותר שלה, אפילו בהשוואה ל-Mabool, שהיה יצירה מיוחדת לא פחות. ואכן, בעקבות ההצלחה של Mabool, הלהקה לא הפסיקה להופיע ברחבי העולם, ואף יצרה קשרים עם כמה אנשי מפתח – אחד מהם, Steven Wilson, איש Porcupine Tree ומפיק בחסד, עבד עם הלהקה על הכותר החדש. אז למה לקח ל-Orphaned Land כ-6 שנים לשחרר עוד יצירה? זו אחת מהשאלות הרבות שעלו לנו בראש עם יציאתו של האלבום הרביעי של הלהקה, שהוא כנראה גם הכי שאפתני שלה. מכיוון ש-6 שנים זה גם לא מעט זמן, היינו צריכים לחפור בזכרונות שלנו ושל חברי הלהקה, ולתחקר אותם על כל הפעילות שלהם מסביב לאלבום החדש ובכלל, סביב עצמם… לשם כך, תפסנו את הסולן קובי, ואת הגיטריסטים מתי ויוסי, לשיחה מאד, אבל מאד ממושכת, על כל מה שיכולנו לעלות על הדעת, ואף יותר מזה. המלצה שלנו, הכינו מזון ושתייה, זה הולך להיות מסע ארוך…
חלק II – לא עוד יתומים
מה אתם חושבים שמחזיק אתכם כלהקה אחרי כל-כך הרבה שנים? אני לא מדבר רק על החברים הוותיקים, אלא אנשים כמו אבי, שלומית ומתן, שהצטרפו לחבורה בשנים האחרונות.
קובי: Orphaned Land היא קסם. כל מי שעבד עם Orphaned Land בין אם בעבר או בהווה נשאר לו משהו נטוע בלב. Orphaned Land היא תמיד כמו איזה אקסית מיתולוגית או אהבת האמת של הנגן שמנגן בה. האנשים בלהקה, עברנו כל כך הרבה ביחד, אני מכיר כל אחד מחברי הלהקה יותר טוב ממה שאמא שלו מכירה אותו. תחשוב שמי שנולד כשהקמנו את הלהקה, יש מצב שהוא עכשיו חייל בצבא – זה המון זמן ביחד. הסוד שלנו הוא הקונספט שלנו כלהקה, הרוח שלנו. Orphaned Land לימדה אותי על החיים, על רוח וחומר, על חברות, על כל דבר יותר מכל רב או מורה.
יוסי: אני חושב שמעל הכל זו החברות. אנחנו לפני הכל אנשים פשוטים, וחברים טובים. אנחנו יכולים לא להסכים על הרבה דברים, אבל בסוף זה נגמר בלרדת על האמא אחד של השני ולזרום הלאה. השנים לימדו אותנו לנטרל את האגו ולהתרכז כל אחד במה שהוא טוב. אני מתמקד לעומק בהלחנה, עיבודים וכל מה שביניהם, יחד עם קשרי חוץ מול נותני חסויות ואחרים, אורי למשל הוא המאסטר הגרפי שלנו, כל עיצוב העטיפה והחוברת היה באחריות שלו. כל אחד תורם איפה שהוא טוב באופן יחסי.
מתי: אני אגיד לך כזה דבר. אני זוכר שלפני בערך 10 שנים כשהייתי בהודו, הייתי נוסע שם אלפי קילומטרים באוטובוסים, ובראש כל הזמן התנגנו לי ריפים, שאחדים מהם היו הריפים של "Ocean Land" למשל, כשהלהקה עוד הייתה בעצם בסוג של פירוק, ולא היה ברור מה הולך להיות איתה. זה בדם שלנו, אנחנו לא יודעים לעשות משהו אחר. אנחנו יודעים לנגן מוזיקה שקוראים לה Orphaned Land, ובכל מקום אחר היא היתה יוצאת מהקשרה. אין מצב שלא היה בוער לנו למצוא אחד את השני כל פעם מחדש ולהחיות את מה שבוער לנו בעצמות.
קובי: אפילו היום, אני יכול לדבר עם סמי בכר (שתופף ב-Sahara וב-El Norra Alila) כאילו הוא עדיין בלהקה.
אף על פי שמתן לא הקליט איתכם את האלבום, הוא עבד מאחורי הקלעים על סרט דוקומנטרי שמגיע עם הגרסה המיוחדת של ORwarriOR. מה למעשה נוכל למצוא שם והאם הסרט נעשה מלכתחילה כדי להיות חלק מהאלבום?
קובי: תמיד כשהקשבתי לאלבום של להקה שאני אוהב, תמיד, הייתי מת שיהיה לי סרט שיראה לי איך חברי הלהקה הקליטו את האלבום, שיספרו לי קצת, שיכניסו אותי איתם לחדר הזה, לקודש הקודשים הזה. מהמקום הזה מאד רציתי שנעשה "Making Of" לאלבום, מה גם שהכלים שאנחנו משתמשים בהם, והעובדה ש-Steven איתנו, רק מוסיפה לזה עוד עניין. מתן בדיוק התחיל לימודי קולנוע והצעתי לו שיצבור ניסיון ויעשה סרט, חברת התקליטים כמובן הייתה בעניין וכך נרקמה לה הגרסה המהודרת לאלבום החדש. בסרט רואים אותנו באולפן, בחזרות, בהקלטות, עייפים, רבים, מנגנים, ראיונות עם כולם, כולל עם Steven, וכולל הקלטות של אליל הרוק ארקין קוראי בטורקיה. המהדורה המהודרת מגיעה בצורת ספר, עם אלבום, סרט וחוברת 28 עמודים – ההוצאה הכי מהודרת שהייתה לנו עד היום.
מתי: רובנו בלהקה בחרנו, מלבד לעשות מוזיקה, גם עוד כיוון כדי למצות את עצמנו שם. יוסי איש הייטק מוכשר ואיש משפחה. אני מסיים השנה תואר בהנדסת תוכנה. אורי הוא גרפיקאי בחסד וגם עיצב את ה-Layout של עטיפת האלבום. מתן בחר להעשיר את עצמו בתחום קצת אחר וללמוד קולנוע, הוא סטודנט במכללת עמק הירדן ומאוד נהנה מזה. הסרט הזה היה במסגרת אחת העבודות שהוא היה צריך לעשות במכללה, והוא עשה עבודה מאוד מקצועית וברמה גבוהה.
עם Mabool התנסיתם בהרבה צלילים ואלמנטים שלא עשיתם בהם שימוש עד אז, אם זה קובי שהקליט ילדות בהודו ורעמים באמבטיה, או שהבאתם מומחי מקצוע שונים. מה עשיתם הפעם ב-ORwarriOR? אילו אורחים הבאתם ואילו צלילים הוצאתם ממקומות חשוכי אל? ואני לא מדבר על העכוז של אורי…
קובי: עשינו את השימוש באפקטים על מנת לייצר אווירה – למשל בפתיחה של "The Path Part 2", השתמשנו בכלי טורקי חדש לנו בשם צ'ומבוש, כלי מרתק. כמובן יש את המפגש המדהים שלנו עם התזמורת הפילהרמונית של נצרת – רצינו מאד לתת ווייב של כינורות כאלה כמו של אום-כולתום לתוך המטאל שלנו. הפעם לא הקלטתי עם הטייפ שלי, אבל עשינו באלבום גם מחווה לסאונדים שונים, כמו רדיו של פעם, טעות בחיוג טלפון וכו'. אני אוהב מאד צלילים ישנים, "Low-Fi" כאלה, בדיוק כמו שאני מעדיף קליגרפיה על פוטושופ… או אפילו מעדיף כפכפים על מגפי בוקרים.
מתי: עבדנו עם אומנים אורחים שלא עבדנו איתם לפני ORwarriOR, כמו למשל תזמורת נצרת. התקשורת עם מי שלא עבדת איתו בעבר היא תמיד יותר קשה, אבל הם היו הסאונד ה"ערבי" שתמיד היה חסר לנו ושמאוד רצינו, אז פשוט היינו חייבים לתפוס את הסאונד הזה. בסוף יום ההקלטות, הנגנים היו מאוד מותשים, אני מתאר לעצמי שהם לא היו נוכחים בעבר בסשנים כ"כ ארוכים, אבל שוב, גם כשדרשנו מהם רצינו שזה יישמע מושלם. חלק מהאורחים עבדו איתנו גם ב-Mabool, אם זאת שלומית לוי או נגן ה-Percussions אבי אגבבה. ב-Mabool העוד נוגן על ידי דוד של יוסי, כשכאן הוא נוגן על ידי יוסי עצמו, וזה אחלה שדרוג. אבל התזמורת של נצרת היתה סוג של משהו שהיה פשוט תפור על Orphaned Land, וזה היה צעד אדיר להביא אותם.
אם כבר אורחים, האם מישהו ממשפחתו של יוסי משתתף באלבום גם הפעם?
קובי: הפעם לשם שינוי זה לא יצא, אבל בעיקר בגלל שסבתו של יוסי הלכה לעולמה, ואבא של יוסי בשנת אבל, לא הסתדר הפעם.
מתי: כשאני חושב על זה, אז זה דיי תקדימי שהפעם יוסי עשה את כל התפקידים שחברי המשפחה שלו איישו בעבר – חוץ מה-Female Vocals שאחותו הדס עשתה ב-Sahara וב-El Norra Alila. הוא ניגן על "עוד", דפק כמה צהלולים פה ושם, וגם עשה Backing Vocals "ג'מעה" סטייל, שאלה היו תפקידים שבני משפחתו עשו.
קובי: הוא גם היה עושה את זה איתנו בעבר.
עם הזמן Orphaned Land פיתחה מסר שבעקרון אומר "מוזיקה תביא שלום", איך אתם בעצם מעבירים את המסר הזה מחוץ להופעות במקומות שהאלבום והלהקה לא יכולים להגיע אליהם? הבנתי שהממשלה אפילו מממנת חלק מהפעילות שלכם, איך הגעתם לזה?
קובי: לא הייתי מגדיר את זה ככה… אני חושב שמוזיקה היא נשק חזק, כח עצום. אתה והאויב הכי מושבע שלך יכולים לאהוב את אותו השיר מבלי שתדעו וזה יכול להיות פתח לדיאלוג ביניכם בעתיד. אני לא חושב שאנחנו נשנה את העולם, אבל אני חושב שאנחנו, בעזרת מוזיקה, יכולים לתת השראה לחשיבה אחרת – כמובן שאת הבחירה עצמה יעשו האנשים. משרד החוץ בהחלט תמך בנו יותר מפעם, אי אפשר להתעלם מהעובדה ההזויה שמעבר להצלחה העולמית שלנו שהיא אדירה, יש לנו עשרות אלפי מעריצים ערבים. נראה לך הגיוני שאוהדי ברצלונה יעודדו את ריאל מדריד? נכון שלא? אז תאר לך כמה הזויה היא העובדה שיש לנו מעריצים שקעקעו את סמל הלהקה והם ערבים! זוהי בהחלט הוכחה לכוחה של המוזיקה ואנחנו לא איזה להקת שאנטי באנטי "Peace & Love" – אנחנו להקת מטאל!
מתי: אנחנו מעבירים את המסר הזה כי זה פשוט חלק ממי שאנחנו. כולנו אנשים של שלום ואנשים של הדברות, ומאמינים שדברים יכולים להפתר בדרכי נועם ולא בדרכי מלחמה. הקהל בעולם המוסלמי מתחבר קודם כל לקטע האוריינטאלי שלנו, אבל מיד אחרי זה הוא מזהה את המסר הפייסני, וזה הופך את הקהל המוסלמי לפייסני גם הוא, כי הם מבינים שאנחנו פה להושיט יד. זה לא סוד שההדברות הישראלית על הפנים, ושבנינו, כולנו יודעים שישראל מדינה שרוצה שלום ושתעשה ותוותר על הרבה בשביל שלום. אז משרד החוץ עוזר לנו לפעמים לעזור למדינה להעביר את המסר הזה החוצה. אם הדיפלומטים שלנו לא מצליחים, אז אולי שווה לתת צ'אנס לעוד כיוונים.
קובי: אם כל התמיכה של משרד החוץ אני עדיין מקנא בפינים, כל הגישה שלהם היא אדירה. למשל חברי Nightwish הגיעו לכאן והשגריר הכין להם קבלת פנים וארוחה בבית שלו, יחסית לכבוד שאנחנו מביאים למדינה, זה משהו שעוד לא עשו לנו, וזה לא שאני מחפש ארוחות אצל שגרירים, אני פשוט חושב שהתרומה שלנו ובכלל של אומנים נגד התדמית הרעה שלנו בעולם היא דבר שאין לו תחליף וצריך לתת לו יותר תמיכה.
אני זוכר את המפגש עם Nightwish… סלמון אצל השגריר!
מתי: למרות שאיזה דיפלומט היה באיזו הופעה שלנו ברוסיה, וגם להופעה בארה"ב הגיעו מהקונסוליה הישראלית, עדיין, זה לא סלמון אצל השגריר… או במקרה שלנו – חומוס.
קובי: הרבה פעמים שאנחנו יוצאים לדרכים אנחנו עוזבים עבודות, משכורות ובמקרה של יוסי אפילו משפחה וילדים, זה עסק מלא בכפיות טובה ולדעתי היה נכון אם היו נותנים טיפה יותר חמצן לאומנים – עובדה שאנחנו מצליחים איפה שפוליטיקאים נכשלים, אי אפשר להתווכח עם זה. כנס לדף שלנו ב-Facebook, ים ישראלים, ים ערבים, אף אחד לא רב שם ולא מדבר על פוליטיקה, כולם בחברותא.
יש לא מעט אנשים, גם בארץ ויותר בעולם אני מניח, שתופסים אותכם בתור להקה דתית, והאיזכורים של אלוהים ודתות בטקסטים בטח מחזקים את דעתם של אלו. מה באמת היא הגישה שלכם לדת באופן כללי, והתשובה לכל אלו שחושבים שמדובר בלהקה דתית?
קובי: אז זהו – אנחנו לא להקה דתית. כן יש שימוש במוטיבים של דת, בדיוק כמו שיש שימוש בגיטרות דיסטורשן. יש לנו המון ביקורת כלפי הדת – זו שאמורה להיות נושאת דגל המוסר, הסובלנות והחמלה. אנחנו מאחדים את הכל בתפיסה שלנו ולכן יש מוטיבים שהם גם דתיים. אני אוהב את הדת באופן אישי, כל דת, אני אוהב אותה מאד עד הרגע שבו היא מתחילה לכפות דברים, להתנשא, ולהיות קיצונית – אני אוהב את הדת עד לנקודה הזאת.
מתי: אני בכלל אתאיסט \ אגנוסטי. כלומר, עוד לא הצליחו לשכנע אותי בקיום אלוהים, אבל גם לא הצליחו לשכנע אותי באי קיום אלוהים, למרות שלדעתי חובת ההוכחה היא על הטענה שיש אלוהים. בכל מקרה, זה לא מונע ממני לראות את עצמי כבן אדם רוחני במידה מסויימת, ופה דווקא כן יש לי חיבור למסר של הלהקה.
שמתם לב לאיזה שינוי או דמוגרפיה יותר ברורה בקהל שמגיע להופעות שלכם? אתם רואים יותר דתיים? פחות מבוגרים? יותר בנות? ואפילו פילים ואלפקות? ספרו לנו על המעריצים הכי ייחודיים שיש לכם היום.
קובי: בהופעה האחרונה היו ממש הרבה דתיים, ברמה של איזה 20, כולל כאלה עם פאות ו"פייסעלך". זה מדהים בעיני, כי כבר אמרו לא פעם שההופעה שלנו היא "בית כנסת למטאליסטים". הקהל נראה לי אותו הקהל, שינויים פה ושם, סה"כ הייתי רוצה לראות יותר ריקודי בטן, אבל אני לא מתלונן, בעיקר כי הריקודים האלה מגיעים מגברים שעירים ומיוזעים…
מתי: בהופעה האחרונה לחץ לי את היד בחור דתי חרדי עם פאות, שנראה לי אפילו היה מאיזו התנחלות. אין לי בעייה עם אנשים ועם האמונות שלהם, זכותו של כל אדם להאמין במה שהוא רואה לנכון. רוב המעריצים שלנו הם צעירים בגילאי העשרה, אבל אתה יכול למצוא גם ילדים בני 7 מצד אחד ומבוגרים בני 50 מצד שני. פילים לא ראיתי עד עכשיו, אבל אלפקות היו איזה 7 בהופעה האחרונה ודפקו ת'ראש בשורה הראשונה, היה מעולה.
קובי: הקהל שלנו בארץ ובטורקיה הוא אגדי! אני ממש לא צריך לשיר חצי מההופעה כי הקהל הופך את המקום להר געש. זה קטע שזה קורה בשתי מדינות – אחת יהודית, השניה מוסלמית. אני אוהב לראות מה קורה בתל אביב שאני שר את שירת המואזין או לראות מה קורה בטורקיה שאני שר בעברית את "נורא אל נורא"… לגבי מעריצים משוגעים, או ייחודיים, יש כל מיני שכותבים לנו ב-Facebook או ב-MySpace אבל סה"כ בהופעות קשה לך להבחין כי אתה על הבמה והמקום גדוש. יש אבל את תקווה בלבוס, אמא של אורן בלבוס, סולן Eternal Gray. אני ואורן גדלנו ביחד, ותקווה היא גם כמו אמא שלי. בכל הופעה היא מגיעה עם חן, אחיו הקטן, והיא דופקת את הראש כמו משוגעת… היידה תקווה!!
אם לפני שנים להקה מישראל הייתה נוף מאד זר לקהל מבחוץ, היום יש מספר רב של להקות שמראות יכולתן בחו"ל, מה דעתכם על כך? האם שמתם לב לשינוי בגישה כלפי Orphaned Land, שאתם לא כאלה "מיוחדים" יותר? אילו להקות לדעתכם יכולות לתרום לייחוס של ישראל בגולה?
קובי: העולם היום הוא מקום נגיש יותר, וקל יותר מהרבה בחינות. להקות כמו Amaseffer ,The Fading ,Betzefer ועוד בהחלט נותנות לנו ייצוג יפה בחו"ל. כמובן יש את System Divide שזו להקה בת ימית לכל דבר ועניין, או Whorecore המלכים, ואפילו להקה כמו אלמנה שחורה בהחלט יכולה לייצג את הישראליות שלנו בעולם.
מתי: היו כמה הצלחות של להקות ישראליות בחו"ל, ואכן יש קצת יותר הכרה לסצינה הישראלית, אבל עדיין לא את ההכרה שמגיעה לסצינה הזאת אם אתה שואל אותי. לדעתי יש פה להקות שנשמעות מצויין ושכל מה שהן צריכות זה צ'אנס. שאלו אותנו כבר מיליון פעם למה אנחנו חושבים שישראל כ"כ מבודדת ממפת המטאל העולמית. אין לזה תשובה חד משמעית, אבל בהחלט יש פה פוטנציאל, ואנחנו שמחים כל פעם מחדש כשאנחנו שומעים על פריצה של להקה ישראלית כזו או אחרת.
קובי: היחס אלינו תמיד היה טוב, הוא די זהה לתמיד הייתי אומר. אנחנו רואים את הדברים מזווית נורא ישראלית אבל העולם כמנהגו נוהג.
כמו שציינתי מקודם, הייתם לא מעט עסוקים ב-6 שנים האחרונות, כשהופעות לקחו חלק ניכר בזה. לאן הגעתם עד כה ואילו הופעות בולטות עברו עליכם במהלך השנים האחרונות? יש אילו זכרונות מיוחדים?
יוסי: היו רגעים יפים רבים, וגם פחות, אך אני אופטימי מטבעי ומתרכז בחיוביים מביניהם. היו הרבה Open Air מעולים, Hellfest בצרפת ב-2006, פסטיבל Brutal Assault האחרון בצ'כיה, Evolution באיטליה, ועוד ועוד. וכמובן Wacken 2006 – העליה לרגל של המטאליסטים בעולם, אליו אנו חוזרים ב-2010.
לפני שנים כשרק התחלתם בכל המסע הזה לחו"ל, התלהבתם במיוחד מכמה שמות גדולים שהופעתם לצידם, כמו Paradise Lost, Kreator ועוד. יש איזו להקה שעוד לא פגשתם על הבמה או מאחורי הקלעים ותרצו לקחת איתה חלק באירוע כלשהו? האם אתם עוד מתרגשים לפגוש כמה מהאלילים המוזיקליים שלכם?
קובי: מאד התרגשתי כשהופענו עם Alice In Chains. ורק לפני כמה חודשים הופענו בפסטיבל Brutal Assault בצ'כיה כשחברי Biohazard עומדים על הבמה ומאזינים לנו. אחרי ההופעה הם פשוט החמיאו לנו קשות, וזו להקה שדפקנו את הראש בהופעה שלה במועדון הרוקסן לפני איזה 14 שנים.
מתי: כמובן שיש עוד חלומות… Iron Maiden זאת ללא ספק להקה שיש עליה קונצנזוס בלהקה שלנגן לצידה זה אחד ההישגים, ולשמחתנו השנה בפסטיבל Wacken בגרמניה זה הולך גם לקרות. חוץ ממנה כמובן שיש את הענקיות, Metallica, Slayer וכו', ולי יש גם איזה Fetish על Red Hot Chilly Peppers.
יוסי: אני פחות מתרגש מהמפגש, אלא יותר מ"לחבר את הנקודות" ולראות איך דברים קורים בדיעבד, כשהרכבים ששמעתי כנער מתבגר לפני יותר מ-20 שנה נפגשים איתי בבאקסטייג’ ומספרים לי שהם התלהבו מ-Mabool, זו סגירת מעגל מדהימה. Iron Maiden זו ה-להקה מבחינתי, בזכותה התחלתי לנגן בגיטרה. כאמור זה יקרה באוגוסט הקרוב, לצד Alice Cooper, Slayer ואחרים. אה, וגם Orphaned Land… [צוחק]
קובי: סופסוף השנה נופיע עם Iron Maiden ואני אזכה לראות אותם עם Bruce – סופסוף!!! אם המטאליסטים היו מקימים מחר מדינה, ההמנון יהיה חייב להיות "Hallowed Be Thy Name".
מתי: נראה לי שיצטרכו להזמין לי אלונקה להופעה הזאת.
לשלומית לוי יש מספר שירים וקטעי מפתח ב-ORwarriOR, איך אתם מתכוונים לשלב את הקול הייחודי שלה בחו"ל? האם היא תחזור לצאת איתכם להופעות או שתשכנעו איזו נערה (או את אורי) לזמר איתכם על הבמות?
קובי: אני בעד שאורי יעשה את זה, אם הוא ירצה מספיק, הוא מסוגל… וברצינות – זה הכל שאלה של תקציב של המפיקים בחו"ל, גם ככה נתוני הפתיחה שלנו כישראלים הם בעיתיים, להטיס אותנו מכאן זה יקר, בעוד שכל להקה אירופאית לוקחת רכבת. אנחנו מקווים שהביקוש לכך יגדל ולא תהיה ברירה למפיק המקומי, מקסימום לא, אז אורי…
מתי: אורי בהחלט מדגמן בגדי נשים בזמנו הפנוי, אבל קול נשי כמו שאנחנו אוהבים אין לו, מה גם שהוא "עיראקית", ואנחנו צריכים תימניה. בכל מקרה, בעניין שלומית, זה תכלס עניין של תקציב. כשיש לנו תקציב להוציא עוד בן אדם, אנחנו בינתיים מעדיפים שזה יהיה סאונדמן \ בקליינר \ מישהו שיעזור לנו עם המרצ'נדייס, ורק אחרי אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להוציא את שלומית. התקווה היא שיום אחד נוכל להוציא איתנו קבוצה של אנשים, ואז זמרת ליווי בהחלט תהיה בתוכנית.
קובי: אחרי שזה יקרה, אני פשוט אוכל למות בשקט…
אז בינתיים זה יהיה סאמפלים? גם בשיר כמו "Sapari"?
קובי: או סאמפלים או שאני ישיר את זה, זה בהנחה והיא לא תצטרף. גם ב-"The Kiss Of Babylon" אי ממלא את מקומה בהופעות בחו"ל… שוב, זה עניין של הפרומוטר, וטענות, אם יש, צריכות להגיע אליו.
מתי: בחו"ל זה מה יש. אנחנו יודעים שזה עניין סופר חשוב, אבל כמו שהסברנו, זה עניין של סדר עדיפויות.
אם כבר מדברים על "Sapari", שלומית היא זו שהביאה את השיר אל הלהקה. איך התחברתם אליו מנקודת המבט שלכם? למה בחרתם בו לפתוח את האלבום? מה הוא אומר לכם?
קובי: התוודענו לשיר הזה בהופעה במבצר שוני (בר מצווה ל-Orphaned Land, שנת 2004). השיר הוא פיוט מהמאה ה-17, דו שיח בין המשורר לנפש שלו – הוא שואל אותה היכן היא נמצאת והיא עונה לו שהיא בארמון של מעלה, מתכוננת לרדת ללבוש של גוף וחומר. השיר מאד מתאים לפתיחת האלבום כמעין הקבלה לטרום לידתו של לוחם האור ולדו-שיח שלו עם נשמתו לפני שהגיעו לעולם המוזר שלנו. שיר אדיר והעיבוד שעשינו לו לדעתי הוא אחד הטובים.
מתי: אכן שלומית שידכה בינינו לבין "Sapari". מהיכרות מעמיקה לאחרונה עם משפחתה של חברה שלי, "Sapari" הוא שיר מאוד פופולרי בקרב יהדות תימן, ואין תימני אסלי שלא מכיר אותו, רוקדים אותו בחתונות באופן קבוע. בחרנו לפתוח איתו את האלבום כי הפתיחה שלו מאוד עוצמתית, יותר עוצמתית מפתיחות של שירים אחרים, וגם החלטנו שנכון, לשם שינוי, לפתוח עם שיר שלנו שהוא יותר "להיטי" ופחות מורכב ומסובך.
לאחרונה אתם גם צילמתם קליפ לשיר הזה. מה תוכלו לספר על הליך הצילום? מה הקונספט מאחורי הקליפ ובכלל, תנו פרטים!
קובי: הקליפ נעשה ע"י צוות מטורף ואנשים יקרים – שחר חמו (ואחיו גל, צלם בחסד) ומתן כהן (מ-Betzefer). הקליפ צולם בירושלים (צילומי הלהקה) בתוך מבנה מטורף שנראה כמו כנסיה \ מסגד, כאילו אנחנו בעצם מנגנים בתוך העטיפה של האלבום Sahara. את הסשן השני עם השחקן מתי אטלס צילמנו בת"א בסטודיו 49. השיר בעצם מספר את סיפור הדו שיח של המשורר עם הנשמה, וזה בא לידי ביטוי במה שעובר על השחקן בקליפ וכו'.
מתי: צילומי הקליפ ל-"Sapari" היו חוויה מדליקה. קודם כל, כי צילמנו בירושלים (התחנפות למראיין). שם המקום שצילמנו בו נקרא בית ימק"א – הוא נראה כמו הכלאה בין כנסייה, למסגד לבית כנסת.
קובי: הקליפ נמצא בעריכה והוא יהיה מוכן לשיגור בשבוע הבא, בסמוך ליציאת האלבום בכל העולם. ללא ספק, זה הקליפ הכי טוב והכי יקר שעשינו עד היום וניתן יהיה לראות את זה כשתצפו בו! קרענו את התחת בשבוע של הצילומים, הצוות עסק בהקמות מטורפות, וכולם השקיעו את התחת שלהם ברמות על…
ו… ו… לא קראתם לי???
קובי: שכחנו נו… חשבנו אתה בגרמניה שותה יין ושומע כינורות עם אהובתך.
מתי: אם היית יודע מה היינו צריכים לעבור מבחינת הכנות לוגיסטיות לקליפ הזה, היית מתפלא שבכלל זכרנו לקרוא לעצמנו.
מה שנכון, נכון… מהכרות אישית עם חלק מהנפשות הפועלות, אני יודע שעובדים איתכם מספר לא מועט של אנשים שעושים זאת מהאהבה להרכב, בין אם זה מי שעומד מאחורי מועדון המעריצים הרשמי שלכם, Orphaned Disciples, או המעצבים השונים, ואפילו אנשים כמוני שלפעמים נחמדים אליכם יותר מהרגיל… איך תסבירו את הרצון העז של כולם לעזור? האם אתם חושבים שלא הייתם מגיעים לאיפה שאתם היום ללא חלק מהעזרה הזאת?
קובי: זה מתקשר למשהו שאמרתי מקודם, יש משהו ב-Orphaned Land, מעין קסם כזה, זה אפילו לא קשור אלינו אלא לרוח של הלהקה, משהו שגורם לאנשים להתחבר לזה במסירות ללא גבולות ותנאי. Nathalie Van Aalst ההולנדית היא הדוגמא המושלמת לזה, היא אחותנו לכל דבר ועניין, היא ראתה יותר מ-30 הופעות שלנו ב-15 מדינות (!!!) והיא מנהלת את כל מועדון המעריצים הנפלא שלנו. כמובן יש גם את Yanick, בן זוגה הצרפתי, אח יקר. הם הכירו בפורום הבינ"ל שלנו, אז Orphaned Land היא גם הסנדקית של הזוגיות המדהימה שלהם… אנחנו בטוחים שחלק גדול ממי שאנחנו זה החברים שלנו והאנשים שעוזרים לנו – "תראה לי את חבריך ואומר לך מי אתה".
מתי: העזרה שאנחנו מקבלים מחברים שלנו היא מדהימה. חוץ מזה, אני מאמין שאנשים אוהבים לקחת חלק במשהו שהוא מצליח, ולהרגיש שהם חלק מזה. בכל מקרה, העזרה של האנשים היא מאוד מוערכת. כרגע אנחנו להקה שנחשבת בסדר גודל די קטן, ולכן אין לנו מספיק כדי לשלם משכורות לאנשים שעוזרים לנו, כמו שיש ללהקות גדולות יותר, אבל אני מאמין שהרווח של אנשים שעוזרים לנו מתבטא בכל מיני דרכים, לאו-דווקא בכסף.
הבנתי שמופע הבמה שלכם הולך להשתנות ואתם תציגו כמה אלמנטים חדשים. במה זה בדיוק מתבטא? תלבושות? רעלה לאורי? תאורת לייזרים של ה-Terminator?
קובי: אורי בגדול הולך לעלות לבמה עם אפרו ו"פדלופונים", יוסי כנראה יעלה עם שמלה חדשה של טובל'ה.
מתי: …יש מצב שיוסי יעלה עם ביריות, אבל זה עוד לא סגור.
קובי: לגבי השאלה – צריך לבוא להופעה ולראות. זה יראה טיפה יותר מושקע ויזואלית וזה ילך וישתדרג מהופעה להופעה, יש תוכנית שלמה לכל השנה, ולא אוכל להוסיף.
מה בעצם התוכניות לאחר ההופעה בארץ? ראיתי שאישרתם כבר תאריכים לקנדה, ארה"ב ומספר פסטיבלים באירופה… האם תהיו עסוקים בגולה או שתתפנו אלינו שוב בעוד מספר חודשים? יש תכנון לטור נרחב עם להקות מסוימות?
קובי: ה"בוקרית" שלנו עובדת לסגור לנו הופעות ממש בשעה שאנחנו מדברים, הנחיית העבודה היא כמה שאפשר וכמה שיותר. דחינו כל מיני הצעות לטורים עם להקות כי צריך למצוא את הדבר הנכון. כרגע אנחנו מתרכזים בהופעות הד-ליין ואם יהיה משהו גדול ומעניין, נשמח להצטרף גם אליו.
מתי: הדבר הכי חשוב כשמוציאים אלבום חדש זה להופיע ולקדם את האלבום כמה שיותר, שעוד אנשים ישמעו וידעו. יש מצב טוב שנצליח להכניס בין ההופעות והטורים בחו"ל איזו הופעונת קטנה גם בארץ, אין סיבה שלא.
קובי: בארץ אנחנו גם כמובן רוצים להמשיך ולהופיע כמה שיותר, אבל קודם כל נשיק את האלבום ואחר כך נראה. מה שבטוח, הקהל לחץ עלינו הרבה זמן לחזור לתיאטרון שהוא ביחד עם הבארבי סוג של בית – יהיה כיף לחזור לשם אחרי שנים!
אתם חתומים כבר לא מעט שנים עם Century Media, ומופצים בארץ דרך הליקון. מה תרמה העבודה עם לייבל גדול כל כך בחו"ל, וגם בארץ, להתנהלות של הלהקה, ומה דעתכם על השינוי שחל בחברות התקליטים של השנים האחרונות, כשנהוג יותר להפיץ אלבומים, וחוזים כמו זה שאתם חתמתם עליו בזמנו כמעט ונעלמו מהעולם?
קובי: אנחנו מאד מאושרים עם Century Media, אני ממש בקשר של חברים עם המון אנשים שם וכולם אחלה, מאד מאמינים בנו ועוזרים לנו בכל דרך שאפשר.
מתי: כל תעשיית המוזיקה עברה שינוי בשנים האחרונות עם כל מה שקורה עם האינטרנט. אני חושב שזה שינוי בלתי נמנע, אבל הרבה מוזיקאים יחלקו עלי. ברור שכמה שהחברה שאתה עובד איתה יותר גדולה, ככה ההפצה שלך בעולם יותר גדולה. Century Media היא חברה מעולה, אנחנו מרוצים.
קובי: חברות תקליטים נאלצות להשתנות, זה לפעמים משחק לטובת הלהקה, למשל, המארז צריך להיות יותר יפה היום כי צריך יותר להתאמץ למכור. הליקון גם כן עושים עבודה מדהימה. בכלל זה טוב להקיף את עצמך בצוות של אנשים שכל אחד עושה את מה שהוא טוב בו. זה הופך לצבא של אנשים שעובדים למען אותה מטרה.
בארץ סצינת המטאל ידועה כמאד סקטוריאלית, וכזו שמכילה לא מעט יריבויות, סכסוכים ושאר אופרות סבון. לכם גם הייתה מנה של דיונים, מריבות ומכות ווירטואליות עם חברי להקות אחרות, מה דעתכם על כל זה? מה אתם חושבים שהיא הסיבה לכל אותו חוסר פרגון הדדי בין להקות בארץ?
קובי: לא הייתי מסתכל על הסצינה שלנו כסצינה לא מפרגנת. זה קורה בכל מקום, בכל מדינה שבה היינו ובכל סצינה, חיכוכים, מריבות וחילוקי דעות זה דבר אנושי. בסה"כ אני רואה כאן יותר פרגון וחברויות מההיפך.
מתי: כן, יש את הקטע הזה משום מה בארץ, ואני לא בקי בביצות של חיי המטאל בחו"ל, אבל אני בטוח שגם שם יש את הקטעים האלה. בכל מקום יש חיכוכים, גם בתוך הלהקות עצמן, וגם בתוך Orphaned Land – יש פה ושם התכסחויות, אין מה לעשות. אם היית אומר לי שזה לא קיים, אז הייתי אומר לך שמשהו לא בסדר.
אם כבר מדברים על חילוקי דעות, לפני מספר שנים נפרדתם מהקלידן עדן רבין, ומאז התחלתם להשתמש בסאמפלים, בין השאר עבור צלילי הקלידים והפסנתר. למה בחרתם להמשיך כך? איך נפרדתם?
קובי: יש ל-Orphaned Land המון צלילים וכלים – בוזוקי, סאז, כלי הקשה – וקלידים גם מצטרפים לקשת הזו. בדיוק כמו שאמרת, נפרדנו בגלל חילוקי דעות. היו כמה נושאים שלא יכולנו לגשר עליהם, ובגלל זה החלטנו שהדבר שהיה נכון לאותו רגע זה להפרד כידידים.
מתי: עדן תרם המון ללהקה, ושומעים את התרומה שלו ב-Mabool מאוד. היתה תקופה שהיינו בספק אם אנחנו מסוגלים למלא את החלל שנוצר בגלל העזיבה שלו, אבל הרבה אמונה בעצמנו עזרה לנו להתגבר גם על הקטע הזה.
קובי: לא היה לנו קלידן קבוע לפני עדן, זה לא שהקמנו את הלהקה עם קלידן, זה היה נכון ומתאים לימי Mabool ולא בהכרח נכון להמשך. אחד הדברים ש-Steven דווקא קיבל עליו, זה שלאורך כל האלבום יש קלידים וזה לא בהכרח נכון, זה עניין של טעם ועדן עשה עבודה מצויינת ב-Mabool אבל בחרנו לא לתת לזה את אותו המשקל בהמשך. העזיבה שלו נעשתה בחברות ואפילו שמרנו על קשר אחרי העזיבה שלו.
מאיפה הגיעה ההשראה למלא דיסק שלם (עד כדי כך שנאלצתם לכלול שיר אחד רק במהדורה המיוחדת) עם ORwarriOR? מה עשיתם שונה הפעם בניגוע ל-Mabool, שלפי מה שהבנתי, היה קצת יותר קשה למלא?
יוסי: שיטת הכתיבה הבסיסית לא משתנה בגדול בין אלבום לאלבום. אני יכול לכתוב פוטנציאלית במשך שבועיים כמות לחנים איכותית שתספיק לשני אלבומים מלאים. אך אנו אוהבים לקחת את הטוב ביותר, לאגור "בנק של ריפים" ולייצר רצפים של מעין שירים לא מוגמרים, עשרות שירים כאלה, ואז לבחור מביניהם.
קובי: המוזיקה שלנו נוצרת בהתהוות, אתה לא ממש יודע מה אורך האלבום עד שאתה לא מסתכל על כל התמונה. זה פשוט קרה, עבדנו באותה צורה כמו ב-Mabool או ב-El Norra Alila או ב-Sahara וצברנו הרבה חומר עם השנים.
מתי: באלבום הזה היה לנו פשוט מלא חומר. על הרבה דברים היה קשה לנו לוותר. עוד היה המון חומר שלא נכנס לאלבום. הגרסה הסופית הייתה גרסה עם שירים וקטעים שפשוט בשום פנים ואופן לא היינו מוכנים לראות אותם נכנסים למגירה.
קובי: שיר בונוס לדעתי גם, המקום שלו הוא מחוץ לאלבום, במיוחד אם מדובר באלבום קונספט.
מה הסיפור שמאחורי אותו השיר שלא נכנס? הבנתי שמדובר בגרסת כיסוי לשיר טורקי ידוע, שבו מתארח גם הזמר המקורי. מאיפה זה הגיע? איך נוצר הקשר עם הזמר עצמו?
קובי: ב-2001 כשהופענו בטורקיה ביצענו שיר של זמר בשם "איבו", זמר גדול אבל המטאליסטים שונאים אותו ואת מה שהוא מייצג. כשחזרנו לשם ב-2004, ביקשנו מראש שיתנו לנו שיר שכל מטאליסט קרוע עליו. ככה הכרנו את "Estarabim" – שירו של ארקין קוראי שנחשב ללא פחות מאביה של סצינת הרוק הטורקית, הוא הלך בטורקיה עם שיער ארוך כשכולם שם עוד היו "מסטאז'רים".
מתי: זה שיר שהציעו לנו לנגן כ-Tribute לקהל הטורקי באחת ההופעות שלנו בטורקיה בעבר. מאז השיר הזה די נדבק אלינו, כי תמיד היה קל לשלוף אותו לקהל הטורקי, ות'אמת ניגנו אותו גם כמה פעמים בארץ והוא די עבד. זה הגיע למצב שפשוט החלטנו להקליט אותו כבונוס לקהל הטורקי.
קובי: כתבתי לארקין קוראי והוא לא ענה לי במשך כמה חודשים. בכל זאת החלטנו להקליט את השיר כשלפתע ממש לקראת הסוף, הוא ענה! מצאתי את עצמי בטורקיה מקליט אותו… וברחוב צילמו אותנו כל מיני פפרצי, הוא אגדה. השיר מופיע ב-DVD של המהדורה המהודרת.
בשנים שלפני הוצאת Mabool חלקכם התרחק ממטאל, ופנה לז'אנרים אחרים. האם ההצלחה של האלבום, האלבום החדש וההופעות בחו"ל קירבה אתכם בחזרה לז'אנר? אתם מתעדכנים ושומעים יותר להקות מטאל ופחות ז'אנרים אחרים עכשיו?
קובי: אף פעם לא הייתי איש "רק" של מטאל, תמיד הייתי איש של מוזיקה טובה. מכל סוג שהוא, בין אם זה אופרה של וורדי או אום-כולתום. לצערי אין הרבה להקות מטאל שמרגשות אותי או מחדשות לי משהו, אלבום חדש של Slayer לא מעניין אותי, כנ"ל לגבי Metallica, יש לי את ה-Slayer וה-Metallica שלי לחיים שלמים, לא צריך עוד… אני יכול לספור על יד אחת את להקות המטאל שריגשו אותי בשנים האחרונות.
מתי: בהחלט כן. לפני החזרה של הלהקה בשנת 2001, יצאתי מהמטאל לגמרי. הסתובבתי בכל מיני מסיבות טבע למיניהן, ושמעתי בערך כל דבר שהוא לא מטאל, אם זה Portishead, R.E.M, U2 ומה שאתה לא רוצה. אין ספק שכשהלהקה חזרה זה החזיר אותי קצת לעניינים. בשבילי זה היה כמו לגלות את המטאל מחדש, רק ללא ההתלהבות והתשוקה של גיל 14. בכל מקרה, גם היום אני שומע המון סגנונות, במטאל אני מקבל את המנה שלי יותר מהופעות חיות כשאנחנו מופיעים לצד כל מיני להקות בכל מיני פסטיבלים.
יוסי: אני איש של מוזיקה, לא של מטאל בהכרח. אני מאוד אוהב מטאל ואף ז’אנר בעולם לא מעורר אותי כמו דיסטורשנים בריאים לפנים, אבל זו מוזיקה של פוקוס. יש סגנונות שעוזרים לך "לרחף", לצאת מהמיקוד. מטאל זה לא אחד מהם, לכן חשוב לגוון בכדי לנטוע ביצירה שלך את מנעד הרגשות שאתה יכול לייצר עבור עצמך ועבור המאזין. אני מוביל את הקו האקוסטי בהרכב ללא ספק, מלחין ומנגן על כל הכלים הללו, אך אני מודה שעד היום לא נולד הכלי או הסאונד שריגש אותי כמו אקורד דיסטורשן פתוח ועסיסי…
למרות שאמרתם מקודם שתנסו להוציא את האלבום הבא בחצי מהזמן, אם לא תעמדו בזה, יש מצב שלפחות תשחררו בינתיים איזה DVD מהופעה במבצר שוני עם רקדניות בטן ואקרובטיקה? או משהו אחר?
קובי: יש תוכנית ל-DVD ומקווים לצלם אותו עוד השנה!
מתי: DVD זה משהו שאנחנו חושבים לעשות כבר זמן מה. אני מקווה מאוד שההוצאה הרשמית הבאה שלנו תהיה של DVD. אף פעם לא הוצאנו DVD בעבר, ועכשיו זה בהחלט הזמן.
אם יתאפשר לכם לתת הופעה עם אורחים מיוחדים, ואני מדבר מבחינת כלים או שירה או ריקוד, שעבדו או שיכולים לעבוד עם השירים שלכם, מי ומה בדיוק תרצו להביא איתכם על הבמה?
קובי: הייתי שמח לנגן עם פילהרמונית שלמה, קבוצת רקדניות, מסך וידאו, אורי בביקיני ופירוטכניקה, יום יבוא [צוחק]…
מתי: אני אחזיר אותנו רגע למסיבות טבע, ואגיד שיש לי מן חלום לעשות שיתוף פעולה עם Infected Mushroom, נראה לי שווה לאללה.
קובי: לא חושב שהייתי מתחבר לזה אישית, למרות שהם אחלה לסוגם.
מתי: אתה לא חייב להשתתף [צוחק]…
יש משהו שתרצו לומר לקהל הישראלי שעוד לא קנה את האלבום, לא ראה אתכם בהופעה, או לא מבין מה כל העניין סביב הלהקה הזו שנשמעת כמו "מוזיקה מזרחית עם דיסטורשן"?
קובי: אם כבר אז לדעתי זה ההיפך ממה שאמרת… אנחנו להקת מטאל עם "נגיעות" של מוזיקה ים תיכונית, וממש לא להיפך. מי שלא ראה אותנו עוד בהופעה מוזמן ובהחלט מובטחת לו חוויה.
יש איזה מסר שתרצו להעביר למי שכן מכיר ואוהב אתכם? מילה אחרונה לקראת הופעת ההשקה? תודות? מתנות? ברכות? תנו בראש!
קובי: איזה כיף זה להוציא אלבום חדש – ב-4.2 אנחנו באים להדליק אור, נתראה שם! מי שאוהב אותנו הרוויח, מי שלא הבין אותנו, ירוויח בעתיד. תודה לכל הקהל האדיר והמסור שלנו – אתם האור (בנימה מזרחית משהו).
מתי: למי שכן אוהב ומכיר אותנו, אז הולכת להיות לכם אחלה חוויה עם אלבום חדש לפנים! מי שלא אהב אותנו עד עכשיו, יש מצב שישנה את דעתו, כי הוא הולך לקבל אחלה דיסטורשנים לראש. בת'כלס עזבו שטויות, הכי חשוב שנהיה בריאים, ושיהיה שלום. אני מאחל לכל הקוראים שיימצאו את לוחם האור הפנימי שלהם ויאמצו אותו חזק אליהם, רק ככה יהיה להם טוב.
יוסי: תודה ענקית לכ-ל החברים והמעריצים שגורמים ללהקה להתקיים עד היום! Orphaned Land איננה הרכב אלא מפעל חיים, מה שמזין אותה הוא אוהביה, ועל כך אני אסיר תודה אישית לכל מי ששומע אותנו ומפרגן ליצירה שלנו בכל דרך שהיא. ובשיא הרצינות – תודה להוריי שהביאוני עד הלום… גדלתי כילד עם הרבה חום ואהבה, לאנשים פשוטי-יום שאולי לא העניקו הכל, אך סיפקו את ה"דלק" של החיים שמאפשר לי להאמין שכל מה שארצה אוכל להשיג. הרבה מגיע מהם, מהשמיעה האבסולוטית דרך החום והאהבה הגדולה, הכל מתבטא ביצירה. Last but not least, הבנות שלי – דניאל ושחר, שהן מקור אנרגיה עצום בחיי ושינו את הווייתי לתמיד. כל מה שאני עושה, אני עושה כשהן בליבי ובמחשבותיי.
ומשהו קצת יותר אפי, שייזכר לדורות?
קובי: בואו להופעת השקה שלנו! שלומית תבצע צוקרת סטייג' דייב אל תוך הקהל, אורי יעשה שינוי לניתוח מין באמצע השיר, יוסי ינגן בעמידת ידיים ומתן יתופף עלי – אל תחמיצו!
בחזרה לחלק ה-I בראיון עם הלהקה…