Overkill – על ניו ג'רזי, אירים ו-2 זוגות אשכים

מרואיין: Bobby "Blitz" Ellsworth, סולן להקת Overkill

ללא ספק אחת הלהקות הגדולות של סצנת הת'ראש של שנות השמונים היא Overkill. הלהקה התחילה דרכה ממש בתחילת העשור ההוא עם אלבומים קלאסיים כמו Feel The Fire ו-Taking Over, הוציאה 2 מאלבומי הת'ראש הגדולים של כל הזמנים – Under The Influence ב-1988 ו-Years Of Decay ב-1989 – ומאז המשיכה עם רצף קבוע של אלבומי כבדים, מהירים ובלתי מתפשרים. אלבומה החדש של הלהקה, Ironbound, הוא סוג של חזרה לשורשי הת'ראש של שנות השמונים, כששני האנשים שבמרכז הלהקה, הבסיסט D.D. Verni והסולן Bobby "Blitz" Ellsworth עושים סוג של קאמבק עם חוזה חדש בחברת התקליטים הוותיקה Nuclear Blast, ועם פרופיל גבוה בהרבה מזה שקיבלה הלהקה בעשור האחרון. לפני כמה שנים יצא לי כבר לדבר עם DD, מי שכותב את המוזיקה של הלהקה, ועכשיו גם עם Bobby, מי שאחראי על הטקסטים – בצד השני של הטלפון היה גבר בן קרוב ל-50, שנשמע אנרגטי, מצחיק, ודי מטורף, ואיתו עברתי על תולדות הלהקה שלה אני מקשיב מזה למעלה מ-20 שנה…

אהלן Bobby, בוא נדבר קצת על האלבום החדש, למה Ironbound?

זה מה שמתאר אותנו, לא? אנחנו מחוברים למתכת, למטאל. מצד שני זה גם שם של שכונה אצלנו ב-Newark שב-New Jersey, המקום שממנו באנו ובו אנחנו גרים. כל מי שחוצה מצפון Jersey לכיוון החוף חייב לעבור דרך האזור הזה, שמכונה Ironbound. אם אתה מסתכל מלמעלה על השכונה כל מה שאתה רואה זה שורה ארוכה של מתכת, אלה קווי הרכבות שחותכים את כל השכונה, כאילו קושרים אותה כלפי מטה. אני מניח שזו המשמעות הכפולה הזאת שגרמה לנו להשתמש בשם הזה לאלבום. תחבר את זה לכך שיש פה קהילת מטאל מאד מרוכזת ומאד מחוברת, וזה לגמרי נהיה מובן, האמת היא שעכשיו אני בדרך לחצות את השכונה כדי להגיע למשחק.

כל זה שבאתם מ-Jersey השפיע עליכם במהלך הקריירה בדרכים נוספות?

בטח, כל הזהות שלנו מגיעה מ-Jersey ומ-New York בכלל, כל האזור הזה שנקרא ה-Tri-State Area שכולל גם את Connecticut, זה חלק ממי שאנחנו. מדובר באזור רב לאומי שמשלב מהגרים מכל מיני תרבויות, וממנו גם אנחנו עצמנו צמחנו. את ההקלטות הראשונות שלנו עשינו ב-Manhattan, אני בכלל במקור מה-Bronx שב- New York, ולגדול באזור הזה בשנות השמונים עשה מאיתנו מה שאנחנו היום. חלק ממה שהטקסטים שלנו עסקו במהלך השנים הוא בשינויים שעברו על האזור הזה, על אזור החוף שפעם היה טיילת תמימה למשפחות, הפך לאזור מוכה פשע בסוף שנות השמונים ורק היום המקום חוזר לנורמאליות. אותם נושאים מלווים אותנו לאורך השנים.

גם אתה ו-DD, החלק המרכזי השני בלהקה מגיעים מתרבויות שונות מאד.

נכון, DD הוא ממוצא לטיני, והוא ניגן בשנות השמונים בלהקת פאנק בשם ה-Lubricants, ואני הייתי בלהקת קאברים בשם DOA, ואני בכלל אירי במקור. שנינו בדיוק נפרדנו מהלהקות שלנו ופרסמנו מודעה בעיתון מקומי, שבשתיהן היו את אותן מילות מפתח: "מטאל", "מתכת", "פאנק"… [צוחק]… אתה יכול להבין למה התחברנו למרות הבדלי הסביבה והמשפחה…

כשאתם מסתכלים כיום אחורה על החומר המוקדם שלכם, החל מהדמו Power In Black, ושני האלבומים הראשונים – Feel The Fire ו-Taking Over – עד כמה אתם אוהבים את החומרים האלה? דיברתי עם לא מעט להקות שממש מתביישות בחומרים הראשונים והבוסרים שלהם.

אני ממש לא מתבייש בהם. יש ראייה די מורכבת של הדברים האלה כי ברור שהתפתחנו והתקדמנו מאז, אבל בלי מה שעשינו אז והכאוס המוחלט שהתחיל בדמו והמשיך באלבומים ההם – לא היינו מי שאנחנו היום. אתה לא יכול להתקדם הלאה בלי להכיר את העבר שלך, אי אפשר להתנתק מהשורשים שלך ולהעמיד פנים שהם אף פעם לא קרו. לא היינו עמוקים מידי עם הטקסטים, המוזיקה הייתה די בלגן, ולא היינו מוזיקאים אדירים, אבל זה חלק מהחן של מה שעשינו אז.

בכל זאת, באלבומים האלו היו שירים קלאסים, כמו "Feel The Fire", או "Overkill", שירים שאני מניח שאתם מבצעים גם היום בהופעות.

בטח! כמו שאמרתי, אתה לא יכול להתנתק מהמורשת שלך, ואלה באמת שירים שמחזיקים טוב עד היום. אנחנו עושים בהופעות את שני השירים, ועוד לא מעט אחרים מהקלאסיקות, הם פשוט מקבלים איזה ספין מודרני יותר, עם הסאונד ויכולת הנגינה העכשווית שלנו, ולכן מרוויחים משני העולמות – מצד אחד אלה באמת נכסי צאן ברזל של הלהקה, מצד שני הם נשמעים מודרני ויושבים טוב גם עם החומר החדש שלנו.

בוא נחזור לאלבום החדש, הוא כולל בעיקר שירים ארוכים, והשיר הפותח הוא בן יותר מ-8 דקות – מה הסיבה שעשיתם מהלך כזה?

הסיבה היא ביצים, ביצים גדולות, אפילו 2 זוגות ביצים [צוחק]… כשהקלטנו את האלבום אני ו-DD דיברנו, ואמרתי לו – "לשים את השיר The Green And Black בהתחלת האלבום זה צעד שדורש ביצי ענק", צחקנו – והלכנו על זה. העניין לא ליצור שירים ארוכים בכוח, אלא זה שאתה שומע 6 או 8 דקות של שיר, ואתה לא מרגיש שהוא כזה, הוא בנוי כל כך מעניין שאתה לא שם לב שכרגע עברת כל כך הרבה זמן.

בעבר עשיתם שירים ארוכים ומורכבים, כמו "Evil Never Dies" למשל ב-Years Of Decay, אבל בסוף האלבום, למה דווקא שיר כל כך קשה בתחילת אלבום?

הוא פשוט היה מושלם לזה. במהלך כתיבת המילים כל שיר מקבל איזה שיר זמני שמתאר אותו מבחינתנו, לדוגמא השיר "Endless War" נקרא במהלך ההקלטות Maiden [צוחק]… יש שיר שהיינו קוראים לו Thrasher, והשיר הזה נקרא "Opener", הוא מראש נועד להיות הראשון באלבום, יש לו מבנה כזה של אינטרו שמתפתח בהדרגה – זה פשוט שיר שאמור לפתוח אלבום, גם אם צריך זוג שני של ביצים כדי לשים אותו שם!

יש משהו מאד שנות שמונים באלבום, בריפים ובסגנון, זאת הייתה כוונה מראש לעשות אלבום שחוזר לשורשים?

אני מניח שיש לא מעט גורמים שהתחברו כדי לעשות את האלבום כזה. המקצבים, המהירות, כל זה מאד שנות שמונים, תצטרף לזה את העובדה שאת המיקס עשה Peter Tagtgren, שלגמרי אוהב אולד-סקול ומבין את הז'אנר, והוא נתן לסאונד איזה כיוון של שנות השמונים. הייתי אומר שהאלבום הוא סוג של המצאה מחדש של מה שעשינו בעבר, הוא נשען על העבר אבל גם נשמע מודרני. אם תסתכל בגדול על כל ההיסטוריה שלנו תראה שתמיד ניסינו לשנות מאלבום לאלבום, תמיד נסינו לגוון, להישמע אחרת, אם זה מוזיקה עם יותר גרוב בתקופה אחת, ליותר מהירות בתקופה אחרת, זה חלק ממה שאנחנו.

העובדה שהאלבום נשמע כמו שהוא נשמע קשורה לחוזה שחתמתם עם Nuclear Blast?

אני שמח וגאה בכך שלא, את האלבום הזה עשינו לגמרי לבד, בלי שום תקציב מחברת תקליטים, בלי לחץ. עשינו אותו לגמרי בשביל עצמנו והוא נשמע בדיוק כמו שאנחנו רצינו שישמע. אני זוכר רגע שבו ישבנו ושתינו בירה באולפן ביחד, ואמרתי ל-DD ול-Dave שזה אלבום שבו אני מרגיש כמו שהרגשתי בתחילת שנות השמונים – כשהיו לנו עבודות רגילות והיינו מגרדים את התקציב להקלטות בעצמנו בעבודה קשה, וכתוצאה מזה לא היינו צריכים לדאוג לגבי מה תחשוב חברת התקליטים, ומתי זה יהיה מוכן. כשחתמנו עם Nuclear האלבום כבר היה מוכן.

איך אתם מרגישים לגבי החתימה בחברה כמו Nuclear, לעומת החברות שהייתם חתומים בהן בשנים האחרונות?

מעולה! אם ארבעת הגדולות של הת'ראש עכשיו יוצאות להופעות ביחד, ב-Nuclear חתומות עכשיו ארבעת הקטנות! אנחנו, Exodus, Death Angel ו-Testament!

אני מעדיף את הקטנות כיום…

[צוחק]… גם אני! אבל אם להיות רציני, אז אחרי האלבום הקודם החברה האמריקאית שלנו, Bodog, בערך התפרקה. הגענו אליה דרך Joe ו-Marsha, שהיו אחראים להחתמה הראשונה שלנו ב-Megaforce בשנות השמונים, וכשכל העסק שם התפרק זה שיחרר אותנו לחתום איפה שנרצה. מה שנשאר מהחברה זה בעיקר חברה שמתעסקת בהימורים און-ליין ונראה לי שלא כדאי לנו לשחק פוקר עם הקריירה שלנו! [צוחק]… בשנה שעברה עשינו אחלה סיבוב הופעות עם Exodus, שבו נהנינו מאד, ו-Gary Holt המליץ בחום על Nuclear Blast. בהופעה משותפת שלנו איש ה-A&R שלהם, Jaap – נתן לי את הכרטיס שלו – ומשם הכול זז במהירות. אני אגיד לך מה כיף איתם, כשנכנסתי למשרדים שלהם דבר ראשון ששמתי לב הוא שכולם שם עם חולצות מטאל, כולם אוהבים את המוזיקה הזאת, זה כיף שמי שעובד איתך באמת אוהב את האלבום וממש שומע אותו, והוא לא בתחום רק בשביל העסקים…

אתם אחת הלהקות היחידות בז'אנר שלא התמתנו בשלב מסוים בקריירה, בשעה ש-Megadeth הוציאו את Youthanasia, או Death Angel את Act III ועוד דוגמאות שונות, אתם הוצאתם אלבומים כבדים יותר ויותר, כשרק I Hear Black שונה מהמתכונת הקבועה שלכם, אתם לא רוצים לעשות כסף?

[צוחק]…, נראה לי שאנחנו לא ממש בעניין בשביל הכסף, אם היינו להקות פופ לא היינו שורדים דקה… I Hear Black הוא אלבום שונה כי כתבנו אותו עם מי שהיו הגיטריסטים שלנו בזמנו, Merritt Gant ו-Rob Cannavino, ושם אני ישבתי עם אחד מהם, ו-DD ישב עם השני – וכתבנו שירים שנשמעים שונים מאד אחד מהשני. זה אמנם האלבום שלנו שמכר הכי הרבה, אבל אם הייתי יכול לשבת עכשיו ולעשות אותו מחדש הוא היה יוצא הרבה יותר מגובש, הרבה יותר טוב. שים לב שאחריו הוצאנו את WFO, שלעומת האלבום הזה הוא כמו חייה משתוללת, אלבום כבד בהרבה וממוקד בהרבה, שאני מאד מרוצה ממנו.

בסופו של דבר אתה ו-DD זה הבסיס, החלפתם מתופפים וגיטריסטים ואתם נשארתם העיקר, מה המתכון לחיי זוגיות ארוכים כאלה?

אני מניח שזה פשוט אהבה אחד לשני. אנחנו סומכים אחד על השני, יודעים לעבוד ביחד. בוא אני אספר לך סיפור מצחיק, הופענו לפני כמה שנים ביפן, ושם הם מאד מנומסים, מאד אדיבים. ישבנו בחדר עם המון עיתונאים, מתורגמנים, ומישהו שאל אותנו איך זה באמת שאנחנו מחזיקים כל כך הרבה זמן אחד עם השני, ופתאום DD קם וצרח – "נמאס לי! כבר 25 שנה אני סוחב את האירי השיכור הזה על הגב שלי!" – הקהל שתק, ואף אחד לא העז לנשום, ואז אני והוא נקרענו מצחוק איזה רבע שעה רצוף, בשלב מסוים הם הבינו שזו בדיחה… ועוד סיפור, לפני שנה או שנתיים מישהו ראיין את DD כשהיינו באוטובוס, והוא שאל אותו לגבי למה הוא עדיין בלהקה, הוא השיב "אתה רואה את הבחור הרזה שיושב שם על הכסא וקורא עיתון?" והצביע עלי – "אני סומך עליו לגמרי, והוא הסיבה שאני עדיין כאן." כשאתה שומע משהו כזה, ויודע שהחבר שלך ללהקה סומך עליך כל כך, אתה מבין ששווה להמשיך לעשות את זה.

לפני כמה שנים היו לך בעיות בריאות רצינות, החל מסרטן ועד שבץ קל, איך זה שלא עשיתם הפסקה ממשית, והצלחת להמשיך כאילו כלום לא קרה?

חכה, אני מדליק סיגריה ואענה לך… [צוחק]. אני מניח שזה הכל מתחיל ונגמר בזה שבשלב מסוים אמרתי לעצמי – אני לא בשליטה על מה שקורה, וצריך לקבל את זה. ברגע שהבנתי שאני לא מחלק את הקלפים, אלא רק משחק עם מה שנתנו לי, הפסקתי לפחד. בהתחלה זה היה מפחיד מאד, זה היה או מוות או אובדן של הקול שלי ולהפסיק לעשות את מה שאני הכי אוהב לעשות, אבל ברגע שאמרתי לעצמי שאין לי מה לעשות נגד זה – הכול הפך לקל יותר. בשלב מסוים דיברתי עם DD והוא שאל אותי "מה אני יכול לעשות? אתה צריך עזרה? כסף? רק תגיד לי מה." ואני ביקשתי ממנו שישלח קצת מוזיקה שאוכל לעבוד עליה. הוא שלח לי כמה ריפים, כמה רעיונות, ואני התחלתי לעבוד על טקסטים, שבסופו של דבר רובם מצאו את דרכם לאלבום Necroshine, ובגלל זה האלבום המסוים הזה מאד חשוב לי עד היום. יש איזו אימרה שאני מאד מאמין בה, היא אומרת שאלו לא החוויות שעוברות על האדם שחשובות, אלא איך הוא מתמודד עם החוויות האלו, ואני חושב שהצלחתי להתמודד עם כל העניין הזה בהצלחה.

לגבי הטקסטים שלך, בשנים הראשונות הם היו די ברורים, כמו של מרבית להקות המטאל, קל להבין על מה השיר מדבר, אבל נראה שבשלב מסוים הטקסטים שלך הפכו ליותר מהורהרים, יותר Stream Of Conciseness, שכל אחד יכול להבין מהם משהו אחר.

נכון, אני מעריך שלפני 10 שנים שיניתי כיוון. אם יש ציירים שמציירים בסגנון אימפרסיוניסטי, שמבטא את מה שהם רואים בדיוק, אני יותר אקספרסיוניסט, אני מביע תחושות שעוברות עלי, ומי שמרגיש משהו דומה יכול להיות שיבין בין השורות את מה שאני מעביר. אני לא אומר את זה בצורה נוקבת, אבל מי שמרגיש את הדכאון, או הפחד שאני מרגיש באותו שיר יוכל להבין את מה שאני מדבר עליו מתוך הציור הכללי שאני מצייר.

לפני שנה בערך רואיינת לסרט תיעודי בשם Get Thrashed, שנעשה ע"י מי שהיה המתופף שלכם. עכשיו, כשאתה מסתכל אחורה על העבר שלכם, למה אתה חושב שהמוזיקה הזו – מטאל, ת'ראש – מחזיקה כל כך הרבה שנים? למה אופנות שמאפיינות את תעשיית המוזיקה לא משפיעות על חלקים גדולים מלהקות המטאל?

זה מה שגדול במוזיקה הזאת. אני שמעתי את זה במה שהיה לנו בשנות השמונים, וזה פה גם היום עם להקות כמו Warbringer, Gamma Bomb או Bonded By Blood, הניצוץ הזה כאן וזה לא משהו שיעלם. יש סיבה למה המוזיקה הזאת נשארת איתנה במהלך כל השנים האלה. ההתחלה של הת'ראש הייתה נעוצה אצלנו בארה"ב במצב פוליטי, שגרם ללהקות לעשות את המוזיקה החתרנית הזאת, את הטקסטים המחאתיים, את המרד. זה היה בשלב שבו עברנו מ-Carter לתקופת Reagan, ואני מניח שהמצב הנוכחי די דומה לזה, המעבר מ-Bush ל-Obama, שלצערי הוא בדיוק אותו דבר! [צוחק]… זו שוב תקופה של מצב פוליטי וחברתי שדורש את המרד הזה שמטאל, ות'ראש באופן מיוחד – יכולים לספק. מה שגדול בז'אנר הזה הוא חוסר המוכנות שלו להתפשר, להתאים את עצמו, להיות אופנתי ולשנות את עצמו בהתאם לסביבה, וזו גם הסיבה שהמוזיקה הזאת היא נצחית, ואני מתכוון לעשות אותה לנצח.

מה באמת לגבי הופעות? אני מבין שלא הורדתם את הקצב.

להפך! אם בשנה ממוצעת אנחנו עושים 80-90 הופעות, בשנה וחצי האחרונות עשינו קרוב יותר ל-300 הופעות. אנחנו רק מגבירים את הקצב. בשנה הקרובה זה ממשיך. שבוע הבא אנחנו בדרך להולנד, שזה מגניב כי אשתי משם ויצא לנו לראות את כל המשפחה שלה, אחרי זה מערב אירופה, אחרי זה דרום אמריקה, ואז ארה"ב, בין לבין יש איזה 12 עד 14 פסטיבלים סגורים, ואז יפן, יכול להיות סין, וגם אוסטרליה – ומי יודע? אולי אפילו ישראל!!

יכול להיות באמת מגניב אם אחרי 25 שנה תוכלו להגיע לפה.

אני אשמח אחי, לא יכול להיות שנשארה מדינה שלא היינו בה, צריך לתקן את זה! [צוחק]…