Prey For Nothing – אלימות שמיימית מישראל

מרואין: יותם "Defiler" אבני, סולן להקת Prey For Nothing

כבר מספר שנים שאנחנו שומעים על Prey For Nothing, הרכב הדת' מטאל הישראלי, המכיל מספר נגנים מלהקות ישראליות מוכרות כמו DamnNation, Eternal Grey ו-Abed. לאחר מספר לא מבוטל של הופעות, יצאה הלהקה להקליט את אלבום הבכורה המדובר שלה באולפני Hansen שבדנמרק אצל המפיק \ גיטריסט \ סולן הידוע Jacob Hansen, איש הלהקות Invocator ו-Anubis Gate בין השאר. עם אלבום שנשמע כמו מיליון דולר הגיעה הלהקה לחברת התקליטים ההולנדית Rusty Cage, שהוציאה את היצירה המוגמרת, Violence Divine, בחודש ספטמבר האחרון. השילוב של דת' טכני אך עם זאת מלודי שיוצרת הלהקה קצר שבחים בקרב מגזינים רבים בחו"ל, ובדרך היא גם תרמה שיר לסרט הזומבים הישראלי "התאונה". כעת מגיעה הופעת ההשקה לכבוד האלבום החדש, וכדי לברר כל מה שצריך לברר על האירוע ועל Prey For Nothing, דיברתי עם יותם "Defiler" אבני, הסולן הבלתי מעורער של הלהקה.

היי יותם, מה שלום הלהקה בימים אלו?

שלומנו משובח, אם כי הקור עושה לי אישית רע. לאחר הפסקה קצרה מהופעות, על מנת לכתוב קצת חומר חדש, חזרנו להופיע והופעת ההשקה שלנו תהיה חגיגה אמיתית של כל מה שאנחנו יכולים ומסוגלים לספק עד כה. בלשון אחרת, לאייל גלוטמן, הגיטריסט היקר שלנו, נולדה בת ב-3.12 בשם אביגיל. זוהי ביתו השנייה של אייל, ויהיה לי קל לזכור את התאריך הזה, היות וזה גם יום ההולדת שלי. מעבר לכך, אנחנו עומלים קשה על חומר חדש לקראת היצירה הבאה.

איך בעצם הוקמה Prey For Nothing?

הלהקה קמה בשלהי 2005, כאשר יניב ואמיר – אשר ניגנו ביחד בלהקת הפרוג-מטאל הישראלית DamnNation – החליטו להעלות הילוך ולעשות מוזיקת מטאל טכנית אבל כבדה. ההשראה כנראה נבעה מכך שבאותם הימים שניהם עבדו קשה על פרוייקט מחווה בומבסטי לסנדקית המטאל הטכני Death, ביחד איתי, עם דרור גולדשטיין (Abed, Eternal Gray) ושרון הלחמי (Edgend). יניב הספיק בתקופה שלאחר מכן לכתוב מספיק סקיצות לאלבום, והיה רק צריך להשלים את הליין-אפ כרצונו. יפתח, המתופף של DamnNation שהה באותה תקופה בארצות הברית והשקיע בהכשרה מקצועית כמוזיקאי באקדמיה למוזיקה של לוס אנג'לס. הוא קיבל עדכונים וסקיצות דרך המיילים, ובכך הוכרז באופן כמעט רשמי שהוא הולך להיות המתופף בפרוייקט הזה. החבר'ה ביקשו ממני במהלך הקיץ של 2006, קצת אחרי שה-EP של Abed קרם עור וגידים, להיות חלק בהרכב הזה. שמעתי את החומר ונדלקתי לגמרי, והתחלתי לעבוד סקיצות של שירה. יפתח כבר חזר לארץ, החבר'ה כבר הספיקו להתאמן על כמה שירים, והתחלנו לעשות חזרות, עד שהפכנו בעצם ללהקה מן המניין.

ספר קצת על תהליך העבודה על האלבום Violence Divine?

התהליך בעצם מתחלק לשני חלקים, החלק שנעשה בארץ וכמובן החלק שנעשה באולפן בדנמרק. החלק הראשון התחיל בעצם אי שם בדצמבר 2006, קצת לפני שעלינו פעם ראשונה להופיע, בתור להקת החימום של Whorecore. באותם ימים חיפשנו כל מיני אולפנים בחו"ל שיהוו לנו בעצם הפלטפורמה ליצור בהם את האלבום הראשון שלנו. ידענו שאנחנו, בשלב זה בכל אופן, לא הולכים להסתפק באולפן מקומי, כי רצינו לעשות אפקט מספיק גדול עם האלבום הראשון גם מבחינת העטיפה המוזיקלית, ולא רק החומר. מתוך כל האולפנים בחרנו לעבוד עם Jacob Hansen, האיש מאחורי Hansen Studios (ובין היתר לא מעט מאחורי Beyond Twilight, Invocator ו-Anubis Gates, שהרפרטואר שלו כולל כיום להקות ענק כמו Destruction, Volbeat, Mercenary, Raunchy וכו') וקבענו תאריך לחמישה חודשים קדימה.

רק אז בעצם הפנמנו לאיזה לחץ אדיר אנחנו צריכים להיכנס, והתחלנו לעבוד במרץ על חומר שיהיה מספיק מלוטש ומספיק מפציץ עבור האלבום. יניב, יפתח ואמיר עמלו במרץ, ואני ישבתי רגל על רגל כהרגלם של מרבית הסולנים וזרקתי כמה הערות [צוחק]… ובסוף אפריל 2007 עלינו על מטוס והמראנו לריבה שבדנמרק. האמת היא ש-Jacob ועוזרו Michael היו די מופתעים ממהירות העבודה שלנו, ואחרי 8 ימים של עבודה מהירה במיוחד האלבום היה מוקלט לחלוטין. אני חושב שמי שבאמת הפתיע אותם היה יפתח, שפשוט עבד כמו שד, והצליח להקליט את כל 12 השירים מהאלבום בפחות מ-9 שעות (וזאת גם לאחר שנתקלנו בבעיות קשות בהקלטה עצמה שדרשה מאיתנו להתחיל מחדש אחרי 9 שירים). קצת תוספות של מיקסים ומאסטרינג ויצאנו עם אלבום מוכן לאחר שבועיים בחו"ל.

בעיני, מדובר באחד מאלבומי הבכורה המוצלחים שיצא לי לשמוע בזמן האחרון (שלא לדבר על אלבום בכורה להרכב ישראלי). יצאתם להקלטות בתחושה של שליחות, או רצון להוכיח משהו מעבר ל-"אנחנו הרכב שרוצה להגיע לאנשהו"?

אני לא יכול להעיד על האחרים שהם יצאו עם משימה אחרת מלבד "ליצור את האלבום הכי טוב שהם אי פעם יוכלו לבצע", מבלי הגבלות של ז'אנרים מוזיקלים, אמצעים טכנולוגים וכדומה. פשוט ליצור אלבום מוצלח דיו שאפשר להכניסו לפנתיאון האלבומים שפשוט גורמים לך לומר "וואו." אני אישית, כמי שמעורה קצת יותר בסצינת המטאל המקומית, הרגשתי שהמציאות הקשה שבה אנו חיים הולכת להקשות לנו את החיים, ולמרות שהאלבום יצא כבר בחברת תקליטים בחו"ל, והוא מוכר נהדר פה בארץ, אני תמיד חי בתחושה שאני מתקרב לתקרת ההצלחה האופציונאלית שלי, משום שמעטים הם הרכבי המטאל (או למעשה, הרוק) בישראל שהצליחו להתברג היטב לתודעה המוזיקלית של העולם החופשי, וזאת מבלי לערב סאונד או סממן מיוחד שהיה מזוהה רק איתם. אין ספק שיש בנו את הרצון לעלות על מטוס לאירופה ולהפציץ בהופעות, פסטיבלים וכדומה, וכמו כן ליצור המשכי מופת לאלבום הראשון שלנו, אבל שוק המוזיקה העולמי לא בדיוק עשוי מזוהר בימינו, ואנחנו עדיין צריכים לעכל, להפנים ולהבין לאן הרוח נושבת בתעשיית המוזיקה העולמית, במטאל בפרט.

איך התגובות עד עכשיו, מבחינת קהל ומכירות (לא רק בארץ, אלא בשאר היקום הקוסמי)?

מבחינת מכירות בארץ הצלחנו טיפה יותר ממה שציפיתי, שזה דבר טוב, כי לא חשבתי שאנשים כיום ימשיכו ויקנו אלבומים כשאפשר להוריד כמעט כל דבר בחינם בכל מקום שנרצה. האלבומים שהבאנו לארץ כמעט ואזלו, ואנחנו מקווים שבהופעת ההשקה שלנו נפטר מהאחרונים על מנת ליצור מכבש לחץ על הלייבל להדפסת אלבומים נוספים. מבחינת חו"ל, מרבית הביקורות מאד אוהדות, חלקן מחמיאות בצורה יוצאת מן הכלל גם לנגינה, לביצוע, לשירה, להפקה, לעטיפה, להכל. שאר הביקורות אומרות "אחלה אלבום של דת' מלודי \ ת'ראש מטאל מודרני – אבל לא כס התה שלי." בינתיים לא מצאתי ביקורות שקטלו אותנו לחלוטין, רק אחת שאמרה שאנחנו גנרים, אבל הוא גם הודה שהוא שמע רק את ה-MySpace ולא את האלבום.

בארץ, האלבום לא עשה הד וגלים בכלל, אני חושב, משום שההפצה שלנו בארץ היא עצמאית לחלוטין. אנחנו עובדים עדיין בשיטה בה עבדו בשנות ה-80', מפיצים את האלבומים האלה בעצמנו ועל דעת עצמנו, ובכוחות אלה מקווים להגיע לתקשורת. למרות שאני אדם שמעריך מאד את עבודתם האיכותית של אנשי PR ויחצ"נים של לייבלים, אני עדיין חושב שמוזיקת מטאל נועדה להיות מעט מחתרתית, ובשביל זה אין טעם לדחוף אותה ללוח השידורים של ערוץ 24, או לגלגל"צ. מי שאוהב את המוזיקה שלנו, ידע איפה למצוא אותנו.

לפי אלבום הבכורה, נשמע שלמרות שהלהקה מנגנת דת' מלודי מאד מהוקצע, אפשר לשמוע המון השפעות שונות, כאילו כל חבר הרכב מביא איתו משהו אחר. האם זה נכון?

אני הייתי אפילו רואה את זה הפוך. מכיוון שכל חבר מביא משהו אחר, אנחנו יוצרים מטאל שהדבר הכי קרוב אליו זה בעצם הז'אנר שנקרא בהעדר שם יותר טוב "דת' מטאל מלודי." אני לא חושב שאנחנו ממש דת' מטאל מלודי לפי הספר. אין לנו את האובר-מלודיות של In Flames של סוף שנות ה-90', או את הקלידים המלטפים של Dark Tranquillity ו-Children Of Bodom, יש לנו מאפיינים משלנו. אמיר ויפתח למשל מביאים דגשים מאד גדולים על איכות הנגינה עצמה, דבר שברוב להקות הז'אנר לא תמצא באופן בולט. זה ז'אנר שבדרך כלל אין מנוס ממנו, אתה חייב לנגן היטב או לא לנגן אותו בכלל, אבל סולו של גיטרת בס או סיקסטטות וטריאולות פתאומיות באמצע הקצב זה משהו שקצת יותר נדיר למצוא. יש כאלה שמעדיפים להגדיר אותנו "דת' מטאל פרוגרסיבי" – אבל אני מוצא את ההגדרה הזאת מעט פומפוזיונית יתר על המידה. אז נכון, יניב ואמיר מביאים המון מהפרוג-מטאל, ויפתח בעל עולם מוזיקלי עשיר מאין כמוהו, ואני כמו טמבל אומר להם "אתם צריכים לשמוע יותר Artillery ו-Exodus." כי ככה אני, טמבל חובב מטאל מושבע.

לא חששתם להתעסק בטקסטים "חברתיים" או "פוליטיים", שהרי הרכב שמנסה לפרוץ החוצה בתעשייה רווית הרכבים אולי תרצה לא להרגיז אף אחד?

לא, ממש לא הפחיד אותנו. היום, בעולם בו הבלתי-פוליטיקלי-קורקט הוא הפוליטיקלי-קורקט החדש, ושירים ברדיו מזמזמים אודות דקירת סכין בגב לכל פרה קדושה שנשארה, אם זה יסודות הבניין הישראלי ציוני כמו שעשו הדג-נחש בחכמה, או אפילו רעיונות בסיסיים של אהבה עצמית שהייתה בין הדברים הכי פופולארים בשירה הארץ-ישראלית על פורמטים כאלו ואחרים באיזור הזרם המרכזי, כיום המחאה והקריאה לצדק היא הנכון החדש. העובדה שאנחנו להקת מטאל, המוגדרת כמטאל קיצוני, ממשיכה לירות חצי ביקורת על איך שהמלחמות שלנו מתנהלות, על שפיכות דמים מיותרת כמו בשם הדת או קונצנזוסים אחרים ממש לא מטרידה אותנו כלהקה או ככותבים. להפך, התעשייה היא הגורם הכי פחות רלוונטי פה. הרבה יותר מדאיג אותי שמאזין יחמיץ פניהם מהמלל שלנו בגלל שהוא לא הבין נכונה את כוונותינו וראה מבעד לקירות הציניות שמכסים את האלבום וחשב שאנחנו מעודדים אלימות, משום מה.

לא חשבתם "לעדן" טיפה את המוזיקה, מבחינת רצון אולי להגיע לכמה שיותר קהל? המון הרכבים שמנסי לפרוץ לתודעה עולמית מתפשרים על האמנות שלהם…

אומר לך את האמת, המחשבה הזאת עוברת בראשו של כל אומן. אני, בתור מישהו שמוגדר בתור ה-"פחות-מוזיקאי" משאר החברים, חושב תמיד על איך הדברים יתקבלו כתוצאה הסופית, ועל כן תמיד רצים לי בראש התסריטים במידה ונאמר נתרכך, או נהפוך להרכב עדין יותר. זה לא פסול לדעתי, ותאמין לי, אם היה לי קול נקי וזך כמו של Dan Swano או משובח וצלול כמו של Devin Townsend לא הייתי מהסס אפילו לבצע בלדות רוק באלבום, במידה והדבר ישרת את המוזיקה שלנו. אבל העובדה שהגרון הניחר שלי כל כך מווסת על מטאל קיצוני, והעובדה שחברי הלהקה כל כך חיפשו משהו כזה, אני לא צופה לנו התרככות. אם אחד מאיתנו ירצה לעשות משהו יותר עדין, הלהקה היא עדיין לא הפרנסה העיקרית שלנו, ואפשר תמיד לחמם איזה פרוייקט חד פעמי על אש קטנה מהצד. הרי יניב ואמיר מנגנים ביחד ב-Metal Scent, שזה הרכב רך בהרבה לכל הדעות. אם מוזיקה בסגנון הזה תגלוש ל-Prey For Nothing? אני לא חושב שבזמן הקרוב. אם כי הייתי שמח לשמוע יותר ת'ראש מטאל במוזיקה שלנו, אני לא מאמין שזה ירכך אותנו או יעדן אותנו בשום צורה.

בעיני, מסיבות מאד משוחדות, השיר הכי אהוב באלבום הוא "The Maw". יש לכם איזה שיר שאתם מעדיפים יותר מאחרים?

בהתחלה גם אני הכי אהבתי את "The Maw". הוא שיר שנותן לכולנו בעצם סוג של סולו קטן. יניב מנגן שם סולו יפיפה, ואפילו אמיר ויפתח מתבטאים שם במאין "מיני-סולואים" באמצע השיר. אני חושב גם שמכיוון שזה השיר הכי מגוון מבחינת שירה, והוא ארוך ונטול פזמון, הוא גם סוג של השתוללות עבורי – תוסיף לזה את העובדה שהוא ממש נותן בראש, קל לראות אותו בתור השיר האהוב, אבל אני חייב לציין שהשירים האהובים עלי באים דווקא בסוף האלבום. השיר "The Deadliest Rain" לדעתי הוא השיר הכי מרגש, והסולו האקוסטי בסופו הוא לדעתי הקטע הכי טוב בכל האלבום. כמו כן, הסולו של יניב בשיר הנושא הוא הסולו החשמלי הכי טוב באלבום, ושווה להישאר לשמוע את כל האלבום מתחילתו עד סופו רק בשבילו. מבחינת מילים אני הכי אוהב את "Breach" בגלל שהוא שונה ומיוחד, והוא כתוב, להבדיל מרוב שירי המטאל בעולם, על דבר חיובי ומחזק, כמו מערכת יחסים, מאשר על אבדון, יאוש, חורבן ובניו.

ואם כבר עסקנו בעניין, המון הרכבים מעדיפים לשחרר קודם EP (מבחינת חסכון ורצון להרים מוצר שיישמע כמה שיותר טוב מבחינת אמצעים כלכליים), ואילו אתם ישר הלכתם על אלבום מלא. לא היו חששות?

חששות לא היו מבחינה כלכלית, לא מהסיבות שיגרמו לנו להוציא EP במקום אלבום. אנחנו העדפנו לעשות תצוגה ראשונית מהירה וקולעת. כל אחד מאיתנו הוציא כבר הוצאה עצמאית בעברו, ואנחנו לא חיפשנו לחזור לאותה נקודת התחלה. אני הוצאתי כבר ב-2002 את הדמו הראשון שלי, והחבר'ה הוציאו ספליט באותן השנים במקביל, אז לא היה באמת טעם להתחיל את כל הסיבוב הזה מתחילתו, במיוחד לא כשאנחנו יודעים למה אנחנו מסוגלים. אם היה משהו שכן הטריד אותנו, הוא איך החומר יתעכל בקרב הקהל.

אנחנו שמנו דגש מאד גדול על המוזיקה, ולא על ההופעות שלנו במשך תקופה מאד ארוכה – וזה היה בתקופה שלהקות כמו Whorecore החזיקו בנוכחות במה אגרסיבית ומטורפת, קצת לפני שהאלבום שלהם יצא למעשה לא כל כך ידענו מה הולך שם מוזיקלית, מלבד איזה 4 שירים. Dissonant ו-Seven Percent Mind Usage מצד שני התחילו לאגף את הנושא הזה, מחזיקים גם שואו בימתי מרשים וגם מוזיקה מדויקת וקשה לביצוע, טכנית לכל דבר. בהתחלה היו חששות אמת שמא אנחנו יותר מדי סטטיים, או אפילו יש לומר "מבוגרים מדי" בשביל הפרזנטציה הבימתית של החומר שלנו, אבל שמחנו לגלות שחששותינו התבדו, והוכחנו את עצמנו גם כנגנים וגם כאנשי הופעה מן המניין.

קצת מחשבות על תעשיית המוזיקה הישראלית בכלל, והמטאל הישראלי בפרט?

תעשיית המוזיקה בארץ זקוקה לטיפול החייאה, בהול, ולמזלנו המטאל הישראלי בין היתר הוא אחד מהנסים אשר מתרחשים פה. בארץ שלנו יש כל כך הרבה להקות משובחות, מכל כך הרבה סיבות, שאין טעם למנות את אותן הסיבות – אנחנו פשוט עקפנו בסיבוב אחוז ניכר ממדינות הנכר, והלהקה הכי פצפונת והכי צעירה שקמה פה בארץ נשמעת כמו ארטילריה מלכותית לעומת להקות עם ותק של 25 שנה בתחום בשבדיה. אז כן, יש פה את חוסר הניסיון הבסיסי של עבודה באולפן, ו-90% מהלהקות המקומיות יתפרקו בגיל צבא פחות או יותר, אבל 10% הנותרות פשוט יתנו לארץ הזאת סיבה להמשיך לשמוע מוזיקה. זה לא קורה רק במטאל כבדרך אגב, גם בהיפ הופ, ב-Pאנק וב-Fאנק יש המון ישועות קטנות וצעירות שמטרתן לברוח מהארץ ולהצליח בחו"ל, וזה כמובן בכלל בלי להזכיר את סצינת המוזיקה האלקטרונית שהוכיחה לעולם שהישראלים יכולים לשלוט בשוק העולמי בתחום הזה.

למה בעצם החלטתם להשקיע במוצר כמו דיסק, בימים בהם לא ברור אם המוצר הזה (דיסק) יצליח לשרוד בכלל? שהרי השקעתם המון בעטיפה ואין ספק שאתם משקיעים המון בשיווק, בעוד שהמון הרכבים מוותרים מראש על המלחמה הזו וסומכים על תפוצת אינטרנט והופעות…

קודם כל, האלבום שלנו נמכר גם באופן דיגיטלי דרך מספר חנויות ברשת, כך שאנחנו לא ממש מפגרים מאחורה, אבל ההשקעה בדיסק, באלבום כמוצר, בידיעה כמובן שהוא הולך ודועך, היא יותר עבור האומן ופחות עבור הקהל. אז נכון שהשקענו סכומי כסף מאד גדולים על היצירה הזאת, ולכן אנחנו מוכרים אותה תמורת כסף ולא מחלקים חינם לכל קונה כי יש לנו החזרים כלכליים לכסות. לטוס ולהקליט אלבום בשבועיים משול אצלי להשקעה של חצי שנה לתפוס ראש בהודו או תאילנד או לעשות טראק בדרום אמריקה. כל אחד יעשה את הכיף שלו, והכיף שלי זה לעשות מטאל – וברמה הכי גבוהה שאני יכול להרשות לעצמי. הניסיון הזה עבד לי כל כך טוב ואני כל כך מבסוט מהתוצר, שאני בהחלט מתכוון לעשות את זה פעם נוספת לכשתזדמן ההזדמנות לכך. עד אז, אצטרך לסמוך על כך ששוק המטאל הוא מספיק מחתרתי ומספיק חובק ותומך, כדי להבין שאני לא נופל, כמוזיקאי, כקבוצה של מוזיקאים למעשה, אל תוך תהום, ואיש לא מתכוון לתפוס אותנו לפני שנגיע לתחתית. ראיתי את זה קורה ללהקות בארץ ובחו"ל וזה באמת לא מחזה נעים.

יש תכנון להופעות בחו"ל?

גם פה יש שאלה לא קטנה של כסף. למרות השתתפות חברת התקליטים באירגון וקומבינות שרק לה יש ידע איך להשיג, יש פה השקעה כלכלית לא קטנה, גם אחרי סיבסוד קטן מבחוץ. אני אישית חושב שבלי לקדם את הלהקה שלך בהופעות בחו"ל, הסטטוס שלך לא ישתנה. אתה חייב להופיע בחו"ל, ולהופיע הרבה, על מנת שאנשים יכירו, יעריכו ויאהבו את מה שאתה עושה. חברת התקליטים מתכננת לנו משהו כבר למהלך 2009, ואני מקווה בהחלט שיצא לנו לקחת בזה חלק.

מה קורה באמת עם חברת התקליטים Rusty Cage? הם תומכים בכם, משווקים אתכם, דוחפים אתכם, או שמא הם רק מפיצים?

הם ממש לא רק מפיצים, הם הרבה יותר מזה. הם ממש ידידים כבר, עוזרים, מפרסמים, עושים תחרויות נושאות פרסים, מעוניינים לדעת מה קורה, שומרים את היד שלהם על הדופק, לדעת איך דברים מתגלגלים אצלנו. זה מפתיע, מכיוון שיחסית לחברה שלא השקיעה באלבום מבחינה כלכלית ואין לה עלויות לכסות, וקיבלה את האלבום מוכן לחלוטין, היא מראה את כל המוכנות לעשות כמה שיותר. אני אומר לך, ההולנדים האלה עושים חייל.

קצת על הופעת ההשקה הקרובה – מה מתוכנן?

מעבר לכך שאנחנו הולכים לעשות את כל האלבום (אם כי בסדר שירים שהותאם להופעה), אנחנו ננגן גם חומר חדש, ונספק גם כמה הפתעות נוספות. בין ההפתעות האלה ניתן כבר לפרסם ש-Sven De Calwe סולן להקת Aborted וחבר אמיתי, יתארח איתנו ויזמרר במלוא קולו העצבני. יהיו עוד הפתעות, אבל אני מנוע מלספר, כי אז הן לא בדיוק יהיו הפתעות, נכון? מעבר לכך, מופעי החימום שלנו נבחרו בקפידה, ובכוונה הבאנו שתי להקות שהם לא כל כך מוכרות אבל עם מגהטון של פוטנציאל. האחת, Godwrath היא להקת הארדקור \ גרוב-מטאל שבראשה הזמרת מיכל איטונין, ויש לה קול של חיה רעה – צריך לראות אותם כדי להאמין. כמה שהם טריים, מדובר בנגנים מנוסים מלהקות אחרות שפשוט יצרו הרכב גרובי לעניין מבלי יותר מדי בולשיט. הלהקה השנייה זו Dark Serpent, שאמנם ותיקה יותר מהוותק שלנו ושל Godwrath ביחד, אבל החבר'ה האלה לא קיבלו את החשיפה שמגיעה להם במרוצת השנים, ולנו אישית היה ממש חשוב לחשוף את הלהקה המשובחת הזאת (שלדעתי היא הלהקה הכי טובה בארץ) לקהל כמה שיותר גדול. ת'ראש מטאל כמו שלא נראה כדוגמתו בארצנו, וחבל להכביר במילים על כך.

שאלת השאלות – מחשבות לעתיד, שאיפות? עם מי הייתם רוצים לחלוק במה?

אני יכול לשלוח לך גם את הלו"ז המשוער שלנו עד 2025, אבל הכול באוויר, לא נעוץ בתוכניות ממשיות אלא יותר בגדר תקוות (במיוחד בהתחשב בזה שב-2015 הובטח לנו ב-"בחזרה לעתיד 2" שיהיו מכוניות מעופפות, אני די בונה על זה). בגדול, אנחנו מקווים להתפרס לחו"ל, לכמה שיותר מקומות, בכמה שיותר פסטיבלים, עם טור שניים-שלושה-ארבעה ואז לחזור להקליט את האלבום הבא כנראה כבר ב-2010, שיהיה מטורף ואכזרי הרבה יותר מהאלבום הנוכחי. מהחומר החדש ששמעתי, זה אכן הולך להיות כך, ללא ספק.

למקרה שתהפכו לתופעה עולמית, אני חייב להבין ולנצור – איך אתם אוהבים את הקפה שלכם?

טוב, האמת היא שאני לא שותה קפה, בכלל, אז כוס מיץ תפוזים בשבילי. תזכור את זה, בחורצ'יק, אני אצפה לזה כשאצא מהלימוזינה שלי בעוד איזה 25 שנה ואהיה סופרסטאר בזכות הג'ינגלים שמכרנו לחברות סלולאריות, כן? ובנימה אחרת, מי שלא מגיע להופעה, מפסיד ככל הנראה את הופעת חייו, גם אם הוא לא מחבב את הסגנון "דת' מלודי" כל כך, אם הוא אוהב מטאל, הוא חייב את זה לעצמו, כמו שהעולם חייב לעצמו את Lemmy.