Ravage – אימה של מטאל מסורתי

מרואין: Alec "Al Ravage" Firicano, סולן להקת Ravage

להקת Ravage האמריקאית היא זן נדיר, להקת פאוור \ ת'ראש שעושה מטאל מסורתי כבד, ומוקדשת לאבות המזון של הז'אנר משנות השמונים – Judas Priest ו-Dio – לצד להקות כבדות יותר כמו Testament ו-Annihilator. העובדה שהלהקה הוחתמה בחברת התקליטים Metal Blade היא אפילו מפתיעה עוד יותר, כי הלייבל שהתחיל רבות מלהקות המטאל של שנות השמונים עוסק בשנים האחרונות יותר בהחתמת להקות מטאלקור ודומיהן. לאחר שורה של מקרים חסרי מזל, שכללו גם מפיקים שנעלמו עם הכסף של הלהקה, יוצא סוף סוף אלבומה השני והחדש, The End Of Tomorrow, אלבום שמשלב מהירות, אגרסיה ויכולת טכנית של להקת ת'ראש עם מלודיה וגרנדיוזיות של להקות פאוור מטאל אמריקאיות, והוא גם בורך בעטיפה מעולה של אמן המטאל הידוע Ed Repka. כדי לברר יותר פרטים על הלהקה הזו, שקיימת עוד משנת 1995, שוחחתי עם הסולן, Al Ravage.

אהלן בן אדם! רציתי להתחיל עם האלבום החדש – לדעתי אחד מאלבומי המטאל החזקים של השנה – עד כמה אתם מרוצים מהתוצאה?

אני חושב שאנחנו מרוצים מהרבה מאד צדדים באלבום. אני חושב שיש בו שירים חזקים וקליטים, והוא גם האלבום עם הסאונד הטוב ביותר שאי פעם הוצאנו. הוא בהחלט הרבה מעל כל מה שעשינו מבחינת הפקה ויכולת נגינה בעבר, ואני חושב שהוא מצגת טובה למה שהלהקה מייצגת – במיוחד למישהו שמעולם לא שמע עלינו ולא ראה אותנו בהופעה. מעבר לזה, בגלל שאנחנו מאד ביקורתיים לגבי עצמנו ותמיד מחפשים דרכים לשפר בפעם הבאה, אנחנו מקווים שהאלבום הזה הוא רק עוד צעד בכיוון הנכון לעבר מה שיהיה יצירת המופת שאנחנו מתכננים להוציא בסופו של דבר.

איך היית מתאר את המוזיקה שאתם עושים? יש שם פאוור אמריקאי קלאסי, אבל גם הבי מטאל מסורתי ולא מעט ת'ראש.

זה תיאור די טוב. אני חושב שמבחינה מוזיקלית, בגלל שאנחנו נהנים מכל כך הרבה ז'אנרים שונים של מטאל, אנחנו נוטים לשלב הרבה דברים ביחד. אבל בגלל שההשפעות העיקריות שלנו הן מטאל מסורתי ות'ראש, אז לאלבום יש אופי מסורתי ברור. גדלנו כשאנחנו שומעים מטאל ות'ראש כשכולם מסביבנו שמעו גרנאג' וניו-מטאל, כך שההשפעות האלו אף פעם לא תפסו אצלנו. אנחנו מנגנים את המוזיקה שהיינו רוצים לשמוע בת'כלס, לא מנסים לכפות שום ז'אנר מסוים. מבחינתנו זה מטאל מסורתי מלודי בסגנון שנות השמונים עם קצת מטאל בסטייל שנות השבעים, אבל יש גם ת'ראש בכיוון סוף השמונים בפנים וגם פאוור מטאל אירופאי של סוף שנות התשעים. עם השירה אנחנו מנסים להשאיר את זה מלודי אבל גם קצת מחוספס ועם צרחות פאוור מטאל. אני חושב שהכי חשוב זה להיות מעניין וקליט, לא משעמם. יש אנשים שלא אוהבים את הקול שלי, אבל אני גדלתי עם זמרים כמו King Diamond, Lizzy Borden, Dio, Alice Cooper, Udo Dirkschneider וכו', זמרים שהיו ייחודיים. אז אני חושב שהכי חשוב הוא שסולן יוכל לא רק להיות טוב, אלא שיהיה לו קול ייחודי וניתן לזיהוי. אני חושב שהרבה במטאל המודרני להקות חסרות אופי, יש הרבה להקות שטובות באופן טכני שם, אבל הרבה כותבות מוזיקה שנשמעת אותו הדבר. אז אנחנו במסע לא להיות משעממים… [צוחק].

איך הגעתם לרעיון לעטיפה המעולה ואיך השגתם את Ed Repka לעשות אותה?

לאלבום הקודם שלנו, Spectral Rider, הייתה עטיפה מצוירת שהרבה אנשים לא אהבו, אני חושב שהיא אפילו נבחרה כ"עטיפה הגרועה של השנה" ע"י איזה מגזין ב-2005. רצינו לתקן את זה, אבל בכל זאת רצינו עטיפה מצוירת אמיתית בגלל שאני לא יכול לסבול את רוב הזבל מיוצר-המחשב שאנשים עושים היום ואמור להיות עטיפה. אולי אני הופך להיות זקן ממורמר, אבל אני לא אוהב את הטרנד בעטיפות אלבומים לאחרונה עם כל החומר המצולם או מיוצר ע"י מחשב – כך שה-Nerd הפנימי שלה קרא לי למצוא את צייר העטיפות הכי טוב שיש ולנסות להשיג משהו זכיר ומרהיב, אז חיפשתי את Repka, שיצר כמה מעטיפות האלבומים הכי גדולות וזכירות אי פעם, שהרבה מהן הן האהובות עלי ביותר מהילדות, והיה לנו מספיק מזל שהוא הסכים לעשות את זה. נתתי לו את הרעיון הבסיסי על רובוט עכביש שמטיל אימה על עיר והוא פשוט רץ עם זה. הוא הוסיף קצת תחושה של פוסטר סרט מדע בדיוני משנות החמישים, מתקופת המלחמה הקרה ואני חושב שזה יצא מעולה. אני מאד מרוצה מהתוצאה הסופית.

זה האלבום הראשון שלכם לחברת התקליטים Metal Blade, איך הגעתם לחוזה איתם? הם מחתימים יותר להקות מטאל מודרני בימים אלו…

היינו מוכנים כבר להוציא את האלבום הזה עצמאית, הוא היה מוקלט לגמרי. שלחנו את ה-EP שלנו, Freedom Fighter, לכל החברות שאנחנו מכירים, אבל הרבה חברות מצמצמות דווקא ולא יכלנו למצוא עסקה שהרגשנו שהיא יותר טובה מאשר להוציא אותו בעצמו. כמה שבועות אחרי שהתחלנו להכין את הפרסום שצריך קיבלתי מ-Metal Blade אימייל מפתיע בו אמרו שהם חושבים שהמוזיקה ב-EP נהדרת ואם לא היינו חתומים עדיין הם רוצים לדבר על חוזה. אז שלחנו להם את שאר השירים והם אהבו אותם והשאר הוא היסטוריה. אני חושב שיש לנו הרבה מזל בלמצוא חוזה כזה במצב הכלכלי הנוכחי במיוחד באיך שנראית תעשיית המוזיקה בימים אלו. אבל ראינו את זה כדרך להוציא את המוזיקה שלנו לקהל גדול ולראות אם מישהו שם, במיוחד כאן באמריקה (בגלל שאף פעם לא הוצאנו רשמית אלבום כאן) מתעניין בכלל בלהקה.

האהבה שלכם ל-Judas Priest ברורה מהמוזיקה. עד כמה הלהקה השפיעה על האלבום?

Priest הייתה אחת מלהקות המטאל הראשונות שאהבתי כילד, והיא עדיין אחת האהובות עלי. אני חושב שהיא השפיעה על כל צד ב-Ravage – השירה, הגיטרות, כתיבת השירים, העטיפות – היא אחת מלהקות המטאל הגדולות בכל הזמנים ואחת המושלמות ביותר שיש, היא הייתה טובה לאורך זמן רב והצליחה לשמור את המוזיקה שלה טרייה למשך תקופה ארוכה. הייתה ל-Judas Priest הצלחה אומנותית מדהימה, אם היינו יכולים לכתוב עשירית מהשירים המעולים שהלהקה כתבה, הייתי שמח.

למה בחרתם לעשות קאבר דווקא לשיר "Night Crawler" באלבום, ולא לשיר אחר של Judas?

אני לא יודע! [צוחק]… התווכחנו ללא הפסקה על הקאברים, למרות שיש לנו אותן להקות אהובות, אחד פתאום יגיד שהוא שונא שיר ספציפי שמישהו אחר בלהקה אוהב, או שהוא לא רוצה לנגן אותו וכו'. ניגנו את "Night Crawler" בהופעה לפני כמה שנים בכמה הופעות והחלטנו להקליט אותו במהלך הזמן שהיינו באולפן, הוא פשוט התאים בול עם החומר המקורי שלנו באותו זמן.

קצת היסטוריה עכשיו, איך הלהקה התחילה?

ב-1995 הייתי מתופף ורציתי להקים להקת מטאל בשם Ravage שתחריב את כל להקות האלטרנטיב-גרנאג' המשעממות והפשוטות שנראה היה שהיו בכל מקום באותו זמן. אחי Eli בדיוק למד באס ועבדנו עם כמה גיטריסטים עד ש -li התחיל לנגן בגיטרה בעצמו. בסופו של דבר צירפנו גיטריסט מוביל שני, Nick Izzo, שעדיין בלהקה, הוא הצטרף ב-2001. לבסוף אני עברתי מתופים ושירה להיות רק סולן, ועברנו שורה בלתי נגמרת של חילופי מתופף ובסיסט. כרגע יש לנו את Pete Webber כמתופף, ואת Howie Snow על הבאס. התחלתי בלהקה כשהייתי בן 15 ואחי בן 12 או 13. ככה שהצלחנו לשמור הכול ביחד לתקופה ארוכה ואני מקווה שנוכל לעשות זאת עוד קצת [צוחק]…

עד כמה יציב ההרכב הנוכחי? אתה מאמין שהוא ישרוד יותר מכמה מהקודמים?

אני לא יודע! [צוחק]… נהגתי לראות את הלהקה כבעלת הרכב קבוע לנצח, אבל אני לא חושב שזה היה פרקטי. תמיד יש לחץ על אנשים מצד המשפחות, דברים כלכליים וכו'. קשה להישאר בלהקה שמנסה לתפקד ולהיות פעילה בגלל שזה יקר מאד, אתה מפסיד הרבה כסף וזמן שאותו אתה יכול להוציא על דברים אחרים, זו הקרבה גדולה למען האמת האומנותית שלך. אני מקווה שאנשים הפעם ישארו איתנו, אבל אני חושב שכל עוד שהחברים המרכזיים שכותבים את המוזיקה שם, אתה תמיד יכול להכניס נגנים טובים כדי להשלים הרכב טוב. למזלי השתפרנו בכל פעם ששינינו חבר בלהקה עד עכשיו, ככה שאני מקווה שהטרנד הזה ימשיך – לא הייתי רוצה להמשיך אם היינו יורדים באיכות של הלהקה.

לפי כמה מקורות, נראה שהוצאתם בעיקר אלבומי הופעה וכמה EPs עד היום. למה בחרתם להוציא כאלה ורק שני אלבומים מלאים בינתיים?

האמת היא שלא הוצאנו אף אחד מאלבומי ההופעה האלה, אלה שאתה רואה באתרים הם בוטלגים באיכות נוראית של ההופעות המוקדמות שלנו, שהוצאו ע"י מעריצים קיצונים מידי! [צוחק]… הבעיה הגדולה הייתה שאף פעם לא היה לנו כסף להקליט כמו שצריך, כולם בלהקה היו בלי גרוש! שום חברת תקליטים לא רצתה גם להוציא אלבום ללהקת מטאל מסורתי אמריקאי, ככה שרק הצלחנו להקליט כמה שירים מידי פעם, ובכל פעם שחסכנו מספיק כסף כדי להוציא אלבום מלא תמיד נדפקנו ע"י איזה מפיק מחורבן. היו לנו לא פחות מ-3, וכמעט 4 מפיקים שנעלמו עם ההקלטות שלנו כשהן היו כמעט גמורות. היו פעמים שבזבזנו את כל הכסף שהיה לנו על דמו שלא עבר מיקס כמו שצריך, ואז המפיק היה נעלם או מוחק את השירים… דברים כאלה קרו לנו כל הזמן. דברים מוזרים ונוראיים שתמיד נראה היה שקורים ללהקה! [צוחק]… אבל אנחנו כאלה שכנראה אוהבים לחטוף עוד אז המשכנו כבר עשר שנים וחצי – תמיד מנסים למרות הטירוף והמאמצים.

בשעה שהמטאל שמוכר בעיקר בארה"ב הוא מטאל "מודרני" כמו מטאלקור או גרוב, אתם אחת הלהקות היחידות שעוד עושות מטאל מסורתי בלי להתייחס לחוסר האופנתיות של הז'אנר והעובדה שהוא מוכר הרבה פחות. מאיפה זה מגיע? זאת החלטה שמונעת ע"י אידאלים?

אני חושב שזה פשוט מגיע מזה שאנחנו מנגנים את המוזיקה שאנחנו אוהבים. אף פעם לא אהבנו מטאל מודרני כך שלא ננגן מוזיקה שאנחנו לא אוהבים רק כדי להיות פופולריים. אם הייתי רוצה להיות פופולרי הייתי כנראה מנגן פופ אם היפ-הופ או משהו, אבל זה אף פעם לא היה קשור לכסף או הצלחה בשבילנו, או להיות מגניב, אנחנו לא מגניבים, ולא עכשוויים מספיק בשביל לא מעט מקהל המטאל הנוכחי. תמיד הייתה לנו גישה של F**k You לכי מי שניסה לגרום לנו לעשות מוזיקה שלא רצינו לעשות. סירבנו להצעה מחברת תקליטים קטנה לפני כמה שנים בגלל שהבחור אמר שאנחנו חייבם להקליט בלדה ושיר אפי ארוך. יש בלדות מטאל שאני אוהב, וגם שירים ארוכים, אבל לא היינו עושים משהו רק בגלל שמישהו רוצה שזה ימכור. תמיד היה לנו היושר לעשות מה שאנחנו חושבים שהוא נכון ולעשות את המוזיקה שאנחנו רוצים לעשות.

הטקסטים שלך, כמו רוב המטאל המסורתי, נוטים להשפעות ממדע בדיוני ופנטזיה, מה הנושאים שאתה בדרך כלל מעדיף לשיר עליהם?

אני מנסה לשיר על דברים שמרגשים אותי, אבל בדרך כלל אלו שבאים מהצד האפל והקודר יותר של המוח. אני לרוב מביא נושא שאני מרגיש שקשור למוזיקה שנכתבה, שהיא בדרך כלל חשוכה ואנרגטית. הרוב באמת נוטה לפנטזיה או מדע בדיוני אבל יש לזה את החותמת של איך אני מרגיש לגבי נושאים פוליטים או חברתיים גם כן. אני מנסה להכניס למילים כמה שיותר שכבות של משמעות כדי שתוכל להנות גם מהניואנסים הקטנים אם אתה מתרכז בהם באמת. מצד שני אני מנסה שיהיו פתוחות למשמעות אישית כדי שהקורא יוכל ליהנות מהם גם במובן שטחי יותר בלי שאני אצא מטיף או פלצני. אם אני מרגיש שאני מתפלצן יותר מידי אני מנסה לעבור למשהו יותר פשטני, לפעמים אפילו טיפשי – שמושפע מספרי קומיקס וכו'. אני חושב שטקסטים טובים של הבי מטאל יכולים להיות שיקספירים בדיוק כמו שהם יכולים להיות ברמה של התאבקות…

איזה ספרים או סרטים השפיעו הכי הרבה על הטקסטים שלך?

אני קורא הרבה ספרי קומיקס אימה, ספרים וסרטים גם. כל ספרי קומיקס האימה הישנים של EC הם נהדרים, הרבה אירונה ונקמה. הקומיקסים של Frank Miller ו-Garth Ennis, סרטים של John Carpenter ו-George Romero, כל דבר שהוא אפי או מוזר, סרטים של Stanley Kubrick, David Cronenberg, ספרים של Stephen King, H.P Lovecraft, Clive Barker, Poe ו Melville, Hawthorne, דברים כאלה.

המטאל שאתם עושים פופולרי במיוחד באירופה, ובעיקר בגרמניה, יש לכם תוכניות לסיבוב הופעות אירופאי, או פסטיבלים?

היינו רוצים להגיע לשם, נצטרך לראות אילו הצעות נקבל לפסטיבלים או סיבובי הופעות, אנחנו מתרכזים בארה"ב השנה בגלל שאנחנו רוצים לתת לזה סיכוי גם כאן, בגלל שאף פעם לא היה לנו הוצאה רשמית של אלבום כאן. ניגנו 27 הופעות ב-17 מדינות בארה"ב בתקופה של 3 חודשים, אבל זה היה קשה ואיבדנו לא מעט כסף. כרגע אנחנו מתאוששים מזה ומקווים להזדמנות לצאת לחו"ל ולקנדה מתי שהוא בשנה הבאה.

לסיום, נראה שהמטאל הקלאסי עושה סוג של קאמבק בשנים האחרונות, כשלהקות ת'ראש ופאוור וותיקות חוזרות לסצנה, מה לדעתך הסיבה שבגללה הז'אנר הזה פתאום חוזר שנית?

אני מניח שזה מגיע במחזורים. אני חושב שזה היה רק עניין של זמן עד שהוא יגיע לרמה של פופולריות שוב בגלל שלמוזיקה טובה תמיד יש קהל. האינטרנט בהחלט עזר לעשות את המוזיקה זמינה להרבה יותר אנשים, אני לא חושב שזה יהיה כמו שהוא היה פופולרי בשנות השמונים, למרות שהלהקות הטובות ביותר ישרדו בכל ז'אנר. מעניין לראות מה יקרה!