מרואיין: Rob Halford, סולן להקת Judas Priest ואמן סולו

כמעט כל מטאליסט, וותיק ומתחיל כאחד, יכול למנות את רשימת הסולנים הגדולים של המטאל בקלות יחסית, Bruce Dickinson מ-Iron Maiden הוא שם שיופיע כמעט בכל רשימה, Dio הוא עוד אחד, Ozzy גם כן, וכמובן, Rob Halford, האיש והצרחה, ומי שעומד בראשה של אחת מלהקות המטאל הגדולות בכל הזמנים, Judas Priest, ובשנים האחרונות גם בראש הרכב הסולו הנושא את שמו. לאחר חזרתו המדוברת ל-Judas Priest, שבשנה שעברה הנפיקה את אלבום המופת Nostradamus, החל זה להקדיש גם זמן רב לחברת התקליטים שלו, Metal God Records, שכיום בעיקר מוציאה אלבומי עבר והקלטות נדירות של Halford עצמו.

לאחר שני אלבומי אולפן עם הרכב הסולו שלו, הוא מוציא עכשיו אלבום שלישי ובלתי צפוי. Winter Songs הוא אלבום קאברים לשירי חג מולד קלאסים, לא בדיוק מה שהייתם מצפים ממי שסבל לא מעט מנוצרים שמרנים במהלך שנות השמונים, כשאלו סימנו את להקתו כאויבת הנצרות בארה"ב… שישי בערב, הטלפון שלי מצלצל, ולמרות שראיינתי בעבר לא מעט אנשים שאני מעריץ, אני חייב להודות שהפעם מפלס הלחץ היה גבוה במיוחד, אלבומים כמו Painkiller של Judas Priest הם אלו שגרמו לי לאהוב מטאל, ומבחינתי הלהקה הזו תמיד תהיה אחת משלושת הגדולות של הז'אנר, כש-Halford עצמו הוא אולי גדול הסולנים. כשאני עונה לטלפון וקול ששמעתי עד היום רק בראיונות ווידיאו אומר: "היי אלון, מדבר רוב האלפורד" אני מסוגל רק לצחוק ללא שליטה לעשרים שניות בערך, וזה ההמשך.

היי רוב! תודה שהתקשרת! אני מבין שאנחנו קצת מוגבלים בזמן…

כן, יש לנו בערך 20 דקות ואני צריך להתקשר למישהו בפולין.

אז ישר ולעניין. למה אלבום של שירי חג מולד?

במובן הפשוט ביותר – זו החוויה של חג המולד עבורי. זה זמן חשוב, עם תחושה חזקה של משפחה, ובשבילי הוא תמיד היה זמן שאני נהנה ממנו מאד. אני מאמין במסרים של השירים המסורתיים יותר, אלו שמדברים על אחווה, משפחתיות וחיבה לזולת, והפעם חשבתי שזה יהיה מעניין לקחת את השירים האלה שאני מכיר עוד מילדותי ולתת להם את ה-Spin שלי, לתת להם את הכוח שרק מטאל יכול לתת. מעולם לא עשיתי משהו דומה ומכיוון שאני תמיד מחפש דברים חדשים לעשות – זה נראה לי כמו דבר חדש ושונה בשבילי.

אני מניח שהסיבות המסחריות להוצאת אלבום כזה לא חמקו מעיניך, להקות מטאל כמו Twisted Sister עשו אלבומי חג מולד, וכמובן שיש את ה-Trans-Siberian Orchestra שמצליחה מאד בשוק האמריקאי. זה מראש יועד להצלחה בשוק האמריקאי?

מבחינתי זה נועד למי שירצה את זה. אני לא חושב שלמוזיקה צריכות להיות גבולות, אני נהניתי לעשות את העיבודים ואת הרעיונות לאלבום, וזו לא הייתה ההצלחה שלו שהניעה אותי לעשות אותו. מבחינתי יש כאן מבחר יפה של שירים קלאסיים, שנעים בין קצוות רחוקים מאד אחד מהשני – חלק מטאלים וכבדים, חלק שקטים מאד ומינורים, אבל בסופו של דבר המוזיקה מרוממת, והשילוב בועט, וזה מה שמשך אותי לכל הרעיון, לא כמה עותקים נמכור או לא נמכור.

משהו שמאד עניין אותי הוא איך אתה, שאכלת לא מעט חרא מנוצרים במהלך שנות השמונים, ולא נראה כמו נוצרי שמרני מאמין, עושה אלבום שהוא – מעל הכול, נוצרי באופיו?

[צוחק]… אני מבין למה אתה שואל את זה. סה"כ נודעתי כסולן של להקה בשם "כומר בוגדני" שתמיד סומנה כאויבת הגדולה של הנצרות… בכל זאת, בעיה רגילה של אנשים היא שהם לא יודעים לקרוא קצת מעבר לעטיפה החיצונית – סימנו אותנו כאויבי הנצרות אבל האמת היא שאף פעם לא היינו כאלה. אני גם לא חושב שיכולתי לשיר שיר כמו "We Three Kings" ולא להאמין במה שהוא אומר, אני כן חושב שיש שם מסרים חשובים שלא קשורים למקור הדתי שלהם. כמובן שלא יכולתי לעשות זאת בלהקת האם שלי – זה משהו שאני מרשה לעצמי רק עם הרכב הסולו שלי, אבל מבחינתי זה חלק ממה שאנושי בי, אני יכול להביא צדדים שונים של האופי שלי ושל האמונות שלי.

ובכל זאת, זה לא צורם לך שאותם נוצרים שקרוא לתלות אותך בשנות השמונים הם עכשיו קהל יעד, וכמובן שאי אפשר להתעלם מהמשפט שנוהל נגדכם בגלל ההתאבדות של צעיר אמריקאי – בו נטען שהמילים שלכם נועדו לגרום לצעירים לפגוע בעצמם, ועכשיו אותם אנשים אמורים לקנות את האלבום?

שוב, זאת תפיסה מוטעית של הלהקה שנמשכה בגלל השם שלנו, שאני מניח שנועד מראש לעורר מחלוקת ולמשוך תשומת לב. אף פעם לא עודדנו אלימות, לא קראנו לפגיעה עצמית או לכל סוג של מעשים בסגנון. הסיפור העצוב ההוא בשנות השמונים היה של משפחה עם רקע של אלימות, סמים ואלכוהול, שאנשים מסוימים ניסו לעשות הון – כספי ואחר – דרך זה שהפנו אלינו את האצבע המאשימה. יש גם כאלו, אבל אני לא אגביל את עצמי בגלל אלו שמעוותים את הדברים ואת האמת, ואני באופן כללי לא מאמין בצנזורה. אנשים יכולים לבקר אותי, יכולים לומר מה שהם רוצים, אני לא רוצה להשתיק אף אחד. יש לא מעט להקות מטאל קיצוני שמביעות באמת דעות קיצוניות שאולי מעודדות מעשים מהסוג שבהם האשימו אותנו, אבל שוב – אני נגד צנזורה באופן כללי, מבחינתי מטאל הוא פשוט רוק נ' רול, זאת מוזיקה שמדברת על חופש, על הזכות להיות מי שאתה ולהביע את עצמך בכל דרך שתרצה, ומי שלא מבין את זה – הבעיה היא שלו, לא שלי.

אתה, לעומת הרבה סולני מטאל וותיקים אחרים שאיתם דיברתי, ידוע בכך שאתה נשאר מעודכן במטאל הקיצוני העכשווי, ולא רק חוזר ללהקות משנות השישים והשבעים שעליהן גדלת, אתה מקפיד גם היום להישאר מעודכן?

בהחלט, אבל אני חייב להודות שיש כמויות אדירות של להקות, ואין לי היכולת לדעת בדיוק מה קורה כשהאינטרנט מציג לי כל כך הרבה מידע. אני יכול לבזבז שבוע מול המחשב בניסיון להכיר להקות! [צוחק]… אבל אני כן מנסה להכיר להקות, בין השאר מהמטאל הקיצוני יותר, זה מבחינתי המשך של מה שאני עשיתי במהלך כל השנים. מה איתכם? יש לכם להקות מטאל ששווה להכיר בישראל?

יש לא מעט, יש את Salem הוותיקים, יש הרכבים צעירים יותר כמו The Fading או Betzefer, ויש את Orphaned Land שבדיוק מוציאים עכשיו אלבום חדש.

שמעתי עליהם! הם עושים סוג של פולק מטאל לא?

כן, משלבים מוזיקה אתנית מקומית במטאל, האמת היא שלבסיסט של הלהקה יש קעקוע של הלוגו של Judas Priest…

[צוחק]… גדול! אני סומך עליך שתדאג לשלוח לי עותק של החדש כשהוא יוצא.

אני אדאג לזה. מה שמוביל אותי לשאול אם יש סיכוי שתגיע אי פעם להופעה בישראל?

אני מת להגיע, מבחינתי זאת אחת המדינות היחידות שבהן לא הייתי, והייתי שמח להגיע גם עם Judas וגם עם הרכב הסולו שלי, כל עוד אתה מתחייב לאסוף אותנו משדה התעופה! [צוחק]…

אני אשמח! אגב, אתה בעצמך היית מעורב בעבר בהרכב מטאל די קיצוני – Fight.

נכון, ואני חייב לומר שלפני שבוע ישבתי ושמעתי שוב את האלבום הראשון, War Of Words, ונדהמתי עד כמה טוב הוא היה. ככל ששמעתי אותו אמרתי לעצמי שמתישהו אני חייב להוציא עוד אלבום עם ההרכב – ממש כדאי לאסוף את החבר'ה האלה מחדש.

אגב, איך אתה מצליח לשלב את העבודה שלך עם הרכב הסולו ומה שאתה עושה עם Judas Priest?

Judas תמיד העיקרית מבחינתי, קודם כל מה שקשור אליה ואז שאר הדברים. אני גר בארה"ב וכאן יש חבורה של אנשים טובים שעוזרת לי עם חברת התקליטים שלי ועם כל מה שקשור בתפעול שלה, אבל כשצריך אני טס לאנגליה ופוגש את שאר חברי הלהקה, וזה הופך להיות הדבר העיקרי. כרגע אנחנו בהפסקה אז זה אפשר לי לעשות את Winter Songs ולהתעסק בחומר הסולו שלי, אבל חודש הבא אני טס לאנגליה לפגוש את החבר'ה ולהתחיל להתעסק בחגיגות ה-30 לאלבום British Steel.

אני זוכר שכשיצא Nostradamus דיברתם על לעשות סיבוב הופעות שמוקדש לאלבום, בו תבצעו את האלבום כולו, כולל שחקנים ואפקטים שיהפכו את זה לסוג של אופרת מטאל מושקעת.

אני עדיין מאד רוצה לעשות את זה, אבל זה כולל הרבה מאד אלמנטים שקשה לשלב, צריך את התקציב המתאים כמובן, ושחקנים, זמרים נוספים, תלבושות, מקום מתאים, כרגע עדיין לא הצלחנו להעמיד את כל ההפקה הזו על הרגליים. אני מקווה שנוכל לפחות פעם אחת לעשות את זה כמו שצריך, ואז לצלם את זה ל-DVD שינציח את מה שאני רוצה לעשות עם האלבום הזה, מי יודע – אולי מתישהו נצליח…

התחלת לדבר על הלייבל שלך, Metal God Records, מה הסיבה שבגללה התחלת את הלייבל? למה פנית למסלול שונה מזה שבו מוציאים אלבום בחברה מוכרת, כמו רוב הלהקות הוותיקות?

זה לדעתי העתיד של תעשיית המוזיקה, שאמן יתפעל את עצמו וידאג למה שהוא יכול בלי להתעסק עם חברות ענק. אז התחלתי את הלייבל, שבו מה שעשינו בשנים האחרונות הוא בעיקר הוצאות מחודשות של אלבומי עבר שלי עם Fight וחומר בהופעה של הרכב הסולו שלי, כולל DVD, והאלבום הזה הוא בעצם אלבום הסולו המלא הראשון שאני מוציא בחברה. אני מקווה להוציא מעכשיו גם להקות מטאל שאני מאמין בהן – אתה יודע מה? אני אשמח אם תציין בראיון שאני מחפש להקות, ומי שרוצה מוזמן לשלוח לנו דמו, אני מחפש להקות טובות להחתים.

דיברת על החגיגות לאלבום British Steel, מה אתה חושב עליו עכשיו? כל כך הרבה זמן אחרי שיצא?

לדעתי מדובר באלבום אגדי בשבילנו, אולי האלבום הכי חשוב שהוצאנו. הסאונד שלו, השירים הקצרים שבנויים מדויק, הכל בו נכון מבחינתי. אלה שירים עם לחנים קליטים וטובים, ואני מאד מזדהה עם המסרים שהוא מעביר, של חופש לעשות מה שאתה רוצה עם החיים שלך. גם החוויה של ההקלטה תמיד תישאר איתי, הקלטנו אותו בבית הישן של John Lennon, וכל הליך ההקלטה מלווה בזכרונות נעימים, ללא ספק אלבום שאני מאד מאד קשור אליו.

אגב, גם האלבום, וגם התדמית הכללית של הלהקה בתחילתה הייתה של להקה מאד בריטית, אבל בכל זאת אתה בשנים האחרונות גר דווקא בארה"ב, יש סיבה למה התנתקת ממולדתך?

לא משהו מסוים שאני יכול להצביע עליו, תמיד אהבתי את אנגליה. אני מניח שבסיס זה נובע מזה שכילד תמיד חלמתי לגור בארה"ב, כילד לא עשיר במיוחד בברמינגהם זה היה החלום שלי. במהלך השנים פגשתי בסופו של דבר יותר אמריקאים ממה שרוב האמריקאים פגשו [צוחק]… אבל מבחינתי לעבור לגור כאן הוא משהו שתמיד רציתי לעשות. יש משהו בתרבות כאן שמאד קורץ לי, תמיד קורה פה משהו, תמיד דברים זזים, וזה מתאים לי לאופי.

לפני סיום, תמיד רציתי לשאול איך זה להיות מי שאתה. אני גדלתי על המוזיקה שלך, ואני מניח שעוד מאות אלפי אחרים, עד כמה זה מורגש בחיי היום יום? עד כמה זה שונה לחיות כ-"Metal God"?

את המושג "Metal God" זה מעריצים שהדביקו לי, אני לא מכתיר לעצמי כתרים, ובחיי היום יום – כמה שזה ישמע מוזר, אני לא מרגיש כמו איזה דמות נערצת. אני קם כמו כל אדם, נוסע לקניות, מוריד את הזבל, אני יכול לומר שאני ממש לא מרגיש כמו אל! [צוחק]… אנשים צריכים להבין שבסופו של דבר זאת עבודה, להיות זמר מטאל, נכון, אני אוהב את זה, וגם שלושים שנה ויותר אחרי שהתחלתי אני עדיין מתרגש ונהנה ממה שאני עושה, אבל בסופו של דבר זה לא שונה ממי שהולך למשרד. אני קם – הולך לעבוד באולפן או יוצא להופעות, ובסופו של דבר חוזר לחיי היום יום שלי.

מה לגבי לפרוש? היה שלב שאמרת לעצמך שתעבור להוואי או משהו, תרים רגלים ותריץ קוקטילים עם מטריה קטנה לשאר ימי חייך?

[צוחק]… לא הייתי מסוגל! אני בן… 58? כן, נראה לי שבאוגוסט הבא אני 59… ואני לא רואה את עצמי פורש, הייתי משתעמם למוות מהר מידי. אני היום יושב מול הטלוויזיה ומחליף ערוצים ומשתעמם מזה! [צוחק]… לא הייתי מסוגל לעשות משהו אחר חוץ מלעשות מטאל עד שלא אוכל לעשות את זה יותר.

אז מה עכשיו? אתה הולך להוריד הילוך לקראת חג המולד?

לא ממש, חזרתי עכשיו מהוליווד – שם עשיתי הופעת צדקה יחד עם Slash, ועכשיו אני מתארגן כבר לנסוע לאנגליה לבלות את חג המולד עם המשפחה, ואז להתחיל להריץ שוב דברים עם Judas… אין שקט או הפסקה וככה אני אוהב את זה, אני מניח שבמהלך כל ההמולה והפעילות הזו אני חייב מתי שהוא להגיע גם לתל-אביב!