Salem – על סיפורים ומשחקים עם אלוהים

מרואיין: Nir Nakav, מתופף להקת Salem

קשה לדמיין את עולם המטאל הישראלי ללא Salem, אולי להקת המטאל הראשונה האמיתית בארץ. אבל השוס האמיתי מאחורי Salem הוא לא העובדה שהלהקה הוציאה דיסקים, ייצגה אותנו בחו"ל, או זוטות כאלו. העניין האמיתי הוא העובדה שהלהקה קיימת 25 שנה, ובעצם ייסדה את סצנת המטאל הישראלית. קשה לדמיין את המטאל הישראלי ללא התרומה הענקית של זאב טננבוים וחבריו, ולא משנה מה אנחנו חושבים על המוזיקה עצמה. אפשר לאהוב, אפשר לא לאהוב, אבל אי אפשר להתווכח עם עובדות. בימים אלו Salem חוגגת את חתונת הכסף עם אלבום חדש, Playing God And Other Short Stories, שממשיך להציג אותה כלהקה בוגרת שמנסה לחדש כמה שיותר, ולא להישאר תקועה יותר מדי זמן בתוך ז'אנר ספציפי. הפעם, את כל מילות השירים באלבום כתב המתופף, ניר נקב, שגם לקח חלק חשוב בהפקת האלבום. לאור המאורע, תפסנו את נקב לשיחה. להלן התוצאות.

אז מה בעצם קורה איתכם עכשיו?

וואלה, מבסוטים מהאלבום החדש, מבסוטים מהמוצר המוגמר. הפעם לא חשבנו איך להעביר את שירי האלבום להופעה חיה, אז אנחנו עובדים בקדחתנות על ההופעה הקרובה. הפעם באמת התפרענו, ורק לצורך ההמחשה, בשיר הראשון באלבום, "Drums Of The Dead", יש 74 ערוצי פרקשן (כלי הקשה) שמוקלטים… יש ווייב ממש טוב לקראת ההופעה, ואנחנו מקווים לעשות כמה הופעות באירופה במהלך הקיץ הקרוב. בגדול, אנחנו בתקופה נפלאה.

אז אני מבין שחברת התקליטים עומדת מאחוריכם ותומכת בכם, לסיבוב הופעות?

תראה, התקופה בשוק די מסריחה עכשיו, וזה לא חדש, אז בורכנו בעובדה שיש כמה אנשים שמאמינים ב-Salem. אם לא היו האנשים הטובים שעומדים מאחורינו, לא יכולנו להקליט את האלבום ולעשות לו מסטרינג במקומות המעולים שבהם עברנו את התהליך. הבעיה שלנו אחרת – רובנו עם משפחות, עבודות, משכנתאות. אנחנו לא יכולים לעזוב עכשיו לשלושה שבועות ולצאת לסיבוב הופעות באוטובוס ברחבי אירופה. יכול להיות שנעשה כמה "עקיצות" לפסטיבלים וכיו"ב, אבל לא יותר מזה. אני מבין את המשוואות של ללכת להופיע, למכור המון דיסקים, למצוא קהל חדש, ואז לחזור להופיע אחרי שנה, להגדיל את הקהל וחוזר חלילה. אנחנו פשוט כבר לא במקום הזה.

איך אתם באמת משלבים את החיים האישיים, כמו שאתה מספר עליהם – משפחות ומשכנתאות – עם העובדה שאתם להקת מטאל אגרסיבית? אם נניח בצד להופעות, שני התחומים גם ככה לא חופפים במיוחד?

בוא נתחיל מהעובדה שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים מהסיבה הנכונה, והיא שאנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים. מכאן שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים לפי איך שבא לנו לעשות את זה. אנחנו לוקחים את הזמן בין אלבום לאלבום, לפי הזמן שלוקח לנו להתבשל עליו. אנחנו כותבים את החומר כמו שאנחנו רוצים, בלי תכתיבים ושיקולים מסחריים כאלו או אחרים. ברגע שהגענו לנקודה הזו, שאנחנו שלמים עם עצמנו, כל שאר השיקולים מסתדרים מעצמם. הרי, אמן קודם כל מחויב להיות אמין ואמיתי. בנוסף, אנחנו קצת שבעים מהמחזוריות של להוציא אלבום ואז לחרוש איזה 180 הופעות בשביל להצדיק את הקיום של האלבום הבא. כולנו הבנו שאנחנו לא נמכור ארבעה מיליון עותקים, ולא נהיה מיליונים מהז'אנר הזה. בשלב מסויים, האטרקציה של לצאת לסיבוב באוטובוס, להגיע לעוד עיר באירופה ולנגן מול אנשים בכל מחיר – כבר פחות קוסמת לך. יש הרי היצע מטורף של הופעות ולהקות, אנחנו מצאנו נישה ואנחנו מרוצים בה.

אז אתה בעצם עושה את מה שאתה עושה בשביל הפאן…

ממש ממש לא. אני עושה את זה כי אני קם באמצע הלילה ומשהו מציק לי בפנים, ואני חייב להרים גיטרה בס או לכתוב איזה קטע.

אז אני חוזר ושואל, איך אתה מצליח לשלב את הרצון ליצור ולהגשים את עצמך מול המציאות שדורשת ממך להיות איש משפחה שמכניס כסף לבנק?

בוא נגיד ככה – אמנות וכסף לא הולכים בכפיפה אחת. אנחנו הגענו לנקודה שבה אנחנו מבינים שהפרנסה היא משהו אחד, והיצירה שלנו היא משהו אחר, ומצאנו את האיזון בין השתיים. זה שאני מחזיק מקלות תיפוף בתור עבודה לא אומר שאני כל היום חושב איך אני מרוויח עוד כסף מ-Salem. הלהקה היא בית אמנותי, שבטהרתו מתפקד כמקום בו אנחנו עושים את מה שאנחנו רוצים, וזה לא קשור לפאן. זו מחוייבות ליצירה שלנו. זה צורך שהוא חלק מהחיים שלנו, שלי. אני אף פעם לא מגיע לחזרות של Salem באומללות או בבעסה. בנימה אישית יותר, אני יכול לספר שהלוואי והיה לי זמן לכל הפרוייקטים שאני רוצה לעשות. הציעו לי פה ושם, וניסיתי להרים איזה פרוייקט אלקטרוני עם אשתי, אבל אין לי זמן להכל…

אז עכשיו בוא תספר לי על האלבום החדש. מה היה קו המחשבה, מה רציתם לעשות, למה כיוונתם?

מאז שהקלטנו את Necessary Evil, אנחנו עובדים בצורה אחרת מבעבר. אנחנו כבר לא עובדים על 12 קטעים בשביל אלבום, בשיטת סרט נע. עכשיו אנחנו מוצאים איזה קונספט שיכול לשרת אותנו ועובדים עליו, גם אם זה אומר שמה שנקליט לפי הקונספט הזה יהיה באורך 25 דקות בלבד. כלומר, אנחנו נכנסים להקליט ברגע שיש לנו איזה סיפור לספר, ומקליטים אותו בכל הכוח, עם כל האנרגיה. בגלל זה, לאלבום החדש קוראים Playing God & Other Short Stories, כי הוא בעצם אסופה של סיפורים שקרו והוקלטו במהלך שלוש השנים שחלפו מאז Necessary Evil. הקטע הראשון שהוקלט הוא "Mark Of The Beast", שישב לי בראש המון זמן, ואפילו דמיינתי את הקול החלוד של Thomas Lindberg, שבסוף באמת התארח באלבום. ואחריו "Drums Of The Dead" (שהוא בעצם מעין פס-קול לרומן גראפי מהעולם של "הלבוי"), ומשם המשכנו לעוד כמה קטעים, אבל צורת העבודה הייתה זהה בכולם.

זה משהו שלדעתי תמיד אפיין אתכם כלהקה, אבל הפעם אפילו יותר – זה נשמע שאתם ממש לא רוצים להישאר באותו מקום כל הזמן, אתם כל הזמן מחפשים עוד השפעות, עוד כיוונים. זה לא רק התופים האפריקאיים ב-Drums Of The Dead, זה גם המארש הצבאי הצרפתי ב-The Downfall Of Paris, המניין בסוף של Playing God… על הנייר, אתם פועלים בז'אנר מאד תחום וברור, וזה נראה שאתם לא ממש מתחשבים ב"חוקים".

אנחנו מתפתחים כאנשים, ומה שעניין אותך לפני חמש שנים לאו דווקא יעניין אותך היום. מצד אחד, אני מבין שבתור מאזין, אתה רוצה לשמוע את מה שאתה מכיר מהלהקה שאתה אוהב, כי זה גורם לך להרגיש בבית, ואתה מקבל את מה שאתה מכיר ומצפה לו, גם אם זה קצת מעופש, ממוחזר, לא מעניין. מצד שני, מישהו יכול להגיד שאנחנו משתנים כי אנחנו מחפשים לשמור על עירנות לשוק, ולראות מה הולך יותר ומה פחות. התשובה שאנחנו פשוט משתנים כבני אדם, והחיים הם לא דבר סטטי, ותמיד בתנועה. ואני אוסיף ואומר שחלק מהעניין הוא גם לשמור על ראש פתוח וכל הזמן לחפש ולהעשיר את עצמך. מאז שהצטרפתי ל-Salem, ב-2002, אני שומע את ההתפתחות שלי כמתופף, וזה טבעי – אני קורא, אני חוקר, אני מתאמן כל הזמן על התופים. חלק מההשפעות הללו בכלל לא קשורות למטאל, וגם בתוך המטאל, אני לאו דווקא נמשך ל-Behemoth, אלא יותר ל-Iron Maiden ו-Dio. וההשפעות הללו נכנסות ל-Salem, עם השירה הנקייה והמלודית שנותנת קונטרה לגראולים האלימים, או הרגעים האיטיים יותר במוזיקה, שנותנים קונטרה ל-Blast Bit האגרסיבי.

זה נשמע שמבחינת תפקידי התופים באלבום, ניסית לשבור את שיא המהירות לביצוע תופים ישראלי באלבום…

קודם כל, תודה על המחמאה, אבל המטרה לא הייתה להיות הכי מהיר שאפשר. אני חושב שמה שהכתיב את הביצועים שלי באלבום היה המחשבה שהפעם אני יכול להרשות לעצמי להראות קצת יותר מה אני יודע ויכול, ואולי לשבור את המקובעות לגבי ארבעת הביטים הרגילים של הז'אנר, וכל זה כמובן, מבלי לשבור את הקונספט המקורי של המוזיקה שלנו. לדוגמא, אם ב-"Drums Of The Dead" יש התייחסות טקסטואלית לאקסטזה, בפזמון, אז הנגינה בהתאם – הפזמון מבחינת התופים, עמוס באינפורמציה, וניסיתי להצדיק את המושג אקסטזה כמה שיותר. אני חושב שמבחינת מהירות, אולי היו רגעים בעבר של Salem שהיו יותר מהירים, אבל אולי מכיוון שבעבר היינו יותר "נוסחתיים", שזה בסדר גמור.

קשה להתעלם מהעובדה שכמעט 50 אחוז מהאנשים ששומעים את Salem, טוענים שהם לא מסוגלים לשמוע את הגראולים של זאב. בוא נניח את הקלפים על השולחן ונאמר בקול רם שהגראולים של זאב ייחודיים, ובהחלט לא מתאימים לכל מאזין… מה אתה אומר?

אני רואה את זה כברכה, אני חושב שבתקופה בה יש כל כך הרבה הרכבים שמנגנים באותו הז'אנר את אותו הדבר בדיוק, אבל פתאום יש אחד שפותח את הגרון ואתה יודע שזה הוא – זה מעולה, אני אוהב את זה. Dani Filth מ-Cradle Of Filth הוא כזה. אפילו ארנולד שוורצנגר הוא כזה… יש בזה קסם, ולאו דווקא צריך לשאוף להישמע אמריקאי כל הזמן. דווקא מגניב שיש לזאב מבטא, וקול ייחודי. בתמונה הגדולה יותר, אל תשכח שבימים של כל כך הרבה שפע מוזיקלי (וכל כך הרבה להקות מוציאות אלבומים חדשים), אין באמת דיעה אחת קובעת, אין אוטוריטה אמיתית – לכל אחד יש דיעה משלו, ופתאום אתה שומע דיעות כמו "אני לא סובל את Maiden" או "אני שונא את Metallica", שזה קצת מוזר לשמוע, אבל זה המצב כשאין אפשרות לקונצנזוס. אני בטוח שיהיו כאלו שיגידו שהם לא סובלים את תפקידי התופים באלבום, כמו שהם לא אוהבים את השירה של זאב, וזה בסדר.

הדבר היחיד שאינו מקובל עלי הוא שחבר'ה יושבים לקדוח על דברים שהם לא אוהבים. אתם לא אוהבים – אל תחפרו על כמה זה גרוע, פשוט תמשיכו הלאה. האינטרנט יכול להיות במה לכל מיני מאוסים שיושבים בבית וכותבים על כמה הם שונאים את האלבום הזה של הלהקה ההיא, ואני לא מבין למה להתעסק עם זה בכלל. לא אהבת? תמשיך הלאה. אבל מה שמדהים הוא שיש בארץ כל כך הרבה להקות עכשיו, ורובן מורכבות מחבר'ה בגיל של אחרי צבא. יש לנו פה סצנה אמיתית, וזה משהו שזאב לקח בו חלק ענק, הרי כשאני הייתי צעיר, בן 15-16, לא הייתה פה באמת סצנה. היינו הולכים ל"פינגווין" או ל"רוקסן" ומנגנים בכל מיני להקות מוזרות, ואז הגיע הצבא וזהו. והיום יש לנו סצנה אמיתית, עם ביקוש, היצע, ומלא הרכבים. אז מבחינתי, העיקר שיש היצע כל כך גדול, לא משנה אם הם באים להופעות שלנו או לא. הרי ברור שאנחנו לא נביא את אותה כמות קהל כמו לפני עשר שנים, אבל זה אך ורק בגלל שיש הרבה יותר היצע כיום.

לדעתך, מה אתה חושב שאתם מנגנים? לאיזה ז'אנר אתם משתייכים?

אנחנו הרבה יותר קרובים לדת' מטאל מאשר לפופ בלקני, זה בטוח. זה שיש לדת' שלנו עוד ימבה השפעות, וזה שאנחנו משתדלים לא לחזור על עצמנו ולא להישאר צמודים רק לנוסחאות הברורות מאליו של דת' מטאל, זה גם נכון. אני נורא שמחתי כשהתחילו להגדיר דברים בתור "אקסטרים מטאל" כי זה כל כך כוללני ומכיל כל כך הרבה דברים בפנים, עד שזה מתאים גם לנו. אנחנו לא באמת עושים "אקסטרים מטאל", אבל אם ככה בוחרים לקטלג אותנו, למה לא? בכלל, חבל שיש את המחנאות הזו, למה להגדיר כל דבר? מי שמגדיר את עצמו כחובב מטאל מלודי וקלאסי כמו Judas Priest, לא ייתן צ'אנס למוזיקה של Salem, ואולי יפסיד משהו שהוא היה אוהב. תנו Play, ואחרי שלוש דקות לא אהבתם? סבבה, תעבירו הלאה, אבל תנו צ'אנס. אני מנסה לחשוב על Porcupine Tree – איזה תווית הייתי שם עליהם? מה, פרוג "פינק פלויד" סטייל? מה, מטאל מתקדם? מאיפה אני יודע, ומה אכפת לי בעצם, כי בסופו של דבר אני ארגיש אותו הדבר לגבי המוזיקה.

אתה מתופף שכותב טקסטים ומלחין שירים, וזה בהחלט לא שגרתי. אפשר לספור על שתי ידיים, ואתה נכנס למועדון מאד מצוצמם ואיכותי שכולל את Mike Portnoy, Neil Peart, Phil Collins ועוד איזה שניים שלושה… זה משהו שכיוונת אליו? בתור ילד חלמת להיות אחד מהחבורה הזו, או שפשוט נפלת למצב כזה?

אני התחלתי לנגן ב-1977, כשהיה ערוץ אחד בטלוויזיה, לא היה אינטרנט, לא היו כבלים, לא היו מחשבים ביתיים, בקושי היו חנויות תקליטים, את Black Sabbath כינו בארץ "קסם שחור" ואת Kiss, בגלל ה-SS בסוף, סירבו להכניס לארץ (ולא משנה ששניים מהם יהודים). בקיצור – אלו היו זמנים אחרים. התחלתי לנגן מכיוון שבבית היו המון תקליטים, ומתוך האוסף הזה היו Deep Purple, Rush, AC/DC, Zeppelin. וזה מה שהייתי שומע. לא ברור לי למה דווקא הדברים ה"אלימים" הללו דיברו אליי יותר משאר ההרכבים המעולים שהיו בסבנטיז, אבל זה מה שלמדתי לאהוב. כבר מגיל צעיר הייתי כותב טקסטים. בעברי היו הפקות שסירבתי לקחת בהן חלק מכיוון שהטקסטים היו ברמה ירודה, וחלק מההפקות הללו הן הפקות מיינסטרים גדולות. בעיני, טקסט טוב משדרג את המוזיקה פי עשרות מונים, בדיוק כמו שטקסט רע יכול להפיל אותה. אני פשוט לא מכיר שום דבר אחר חוץ ממוזיקה כמכלול של יצירה.

באלבום החדש, לכל טקסט בחוברת המצורפת יש הסבר שמספר מה עומד מאחורי הטקסט, שזה משהו לא שגרתי, ואת האמת, די נחמד. אבל הייתה לי הרגשה שצירפתם את ההסברים מכיוון שכלהקה, אתם נושאים צלקות מהעבר בדמות "העיירה בוערת" שלא הובן כהלכה, או חלק מהטקסטים מ-Collective Demise, שעוררו מחלוקות לא קטנות. אני צודק, או שכרגיל, פספסתי בגדול?

ב-Collective Demise יש אמירה פוליטית די ברורה – אני שייך לצד הימני של המפה, ואני חושב שזה די ברור מהטקסטים. מבחינתי, כל עוד אנחנו מתעסקים בפוליטיקה, האמירות שלנו די ברורות ולא צריכות הסברים. באלבום החדש אין שום נגיעה פוליטית, מכיוון שהבנתי שאין לי שום דבר חדש להגיד – אני נמצא באותו מקום, ואותם דברים מציקים לי, ואני לא רוצה להיות סבתא זקנה שמקטרת. מכיוון שהאלבום החדש מורכב מאוסף של סיפורים שאין ביניהם שום קשר, חשבתי להוסיף סוג של "קומנטרי" שיוכל להסביר מה השורשים של הסיפורים הללו, ויוכל לעזור למאזין לחבר לעצמו תמונה ברורה יותר של האלבום. הדוגמא הברורה מאליו היא "Drums Of The Dead": לא קראתי לשיר ככה מכיוון שהחלטתי להראות לעולם מאיפה משתין הדג, אלא קראתי לשיר כך מכיוון שהוא מבוסס על רומן גראפי הנושא את השם הזה, והיה לי חשוב להבהיר את המקורות לשיר, ולספר שהשיר הזה הוא מעין פסקול לרומן הגראפי.

מטאל בישראל לא מקבל את הכותרות בעיתונות כפי שהיה מגיע לו. ברור לכולנו שיש פה התעלמות (הגיונית מאד, שנובעת משיקולי מיינסטרים ועניין ציבורי) מעולם המטאל הישראלי והישגיו. היית מעדיך להגיע לכותרות גם במחיר של כותרות לא מחמיאות, כמו במקרה "העיירה בוערת"? האם Salem מאמינים שפרסום שלילי הוא בכל זאת פרסום?

בשום פנים ואופן לא. כשיצא לנו ה DVD והאלבום ה"רך" יותר שלנו (Strings Attached), סירבנו להגיע לתכניות אירוח כמו יצאפן וכיו"ב. אנחנו לא מחפשים שיסתלבטו עלינו או שיבינו אותנו לא נכון, או שישווקו אותנו לא נכון.

אני טוען ש-Salem ו-Orphaned Land, מכורח היותן חלוצות המטאל הישראלי, מציגות מטאל שמאד מושפע משורשי היהדות והמקורות הישראליים שלהן, באופן טבעי, שכן שתי הלהקות ניסו לפרוץ החוצה לעולם בתקופה שמטאל ישראלי היה משהו נדיר במיוחד. כלומר, באופן טבעי ואורגני, שתי הלהקות "שיחקו על הקלף היהודי" בצורה לא מודעת אפילו, כי זה היה מה שייחד אותן מול הרכבים עולמיים אחרים. אבל כיום, זה נשמע שההרכבים הצעירים שיוצאים מישראל מחפשים דווקא להיטמע בתוך המטאל עולמי, ולא מנסים לשים על עצמם תוויות של ישראלים. אתה מסכים?

אני דווקא חולק עליך בעניין של "שיחקנו על הקלף", מכיוון שהעובדה שאנחנו ישראליים לפעמים עבדה לרעתנו – אנחנו לא פועלים כשאר הגויים, אנחנו לא משחקים את המשחק, אנחנו מסתכלים על הדברים מזווית אחרת. כל עוד לא היה אינטרנט, קבוצת האנשים שהתחברה למה שאנחנו אומרים הייתה קטנה מאד. עכשיו, דברים השתנו עם הזמן, באופן טבעי – Salem טחנו במוח במשך שנים על "טרור טרור טרור", ובשנים האחרונות, לצערנו, עוד מדינות בעולם החלו לטעום את טעם הטרור, ואולי עכשיו הן מבינות קצת יותר טוב על מה אנחנו שרים. עכשיו, אני לא יכול לספר לך על איזושהי מגמה לאומית בקרב להקות המטאל החדשות, אבל אני כן יכול לספר לך על עצמי, ועל זה שאני קיבלתי חינוך מסורתי, וגדלתי בבית שומר מסורת. הדת היהודית הייתה חלק בלתי נפרד מהעולם שלי, עד לפני כמה שנים. מה שאני מתגעגע אליו ביהדות הוא כמה שירים שגדלתי עליהם, ואחד מהם הוא "עת שערי רצון". אז מעכשיו, אני לא צריך לשיר אותו לבד בלב, אני יכול לשים את הדיסק החדש של הלהקה ולשמוע אותו. הצורה הכי טהורה של סליחה שאני מכיר היא תפילת "קול נדרי", לכן כשחיפשנו כיצד לסיים את "Playing God" (השיר), האלמנט הכי פשוט שבחרנו היה מה שאנחנו מכירים, וזה חלק מהתפילה הזו, שמתאים לטקסט.

קאבר לשיר "Exodus" של בוב מארלי. אני מאד אוהב את הקונספט, ואני מאד אוהב קאברים שמתרחקים כמה שיותר מהשיר המקורי. אבל מה שאתם עשיתם לשיר הזה זה צעד אחד קדימה… אין שום זכר לשיר המקורי בגרסא שלכם, פשוט הפכתם את זה לשיר שלכם. ספר לנו מה היו ההחלטות בגרסא הזו.

קודם כל, שיהיה ברור שאני חולה על רגאיי, ועל מארלי בפרט. בשיר המקורי אין באמת צורת אקורדים. הוא יושב על כמה אקורדים שחוזרים על עצמם, ואיזו עלייה מוזיקלית שחוזרת על עצמה כמה פעמים בשיר, אבל בסך הכל, השיר המקורי הוא שבע וחצי דקות די סטטיות. מה שרצינו לעשות זה לקחת כמה אלמנטים מהשיר המקורי כמו הפזמון וחלק מהבתים, וכמובן המילים, ולשזור אותם בגרסא שלנו, שהופכת עם התקדמות השיר לגרסא מאד המנונית, כמעט Maiden במהות שלה, ועדיין מאד שייכת ל-Salem. יש אפילו כמה השפעות אפריקאיות בגרסא שלנו, אבל בסך הכל רצינו לקחת את השיר ולהפוך אותו לשלנו – אחרי הכל הוא מדבר על יציאת מצריים, וזה סיפור יהודי, שלנו!

יש לך הרכבים מועדפים בארץ? כאלו שאתה מחבב במיוחד?

את האמת, בגלל שהייתי כל כך עסוק בחודשים האחרונים, יש לי פה ערימה ענקית של דיסקים בבית שעוד לא הגעתי אליהם, אז זה יהיה די לא פייר להתחיל לזרוק שמות שאת חלקם בכלל לא שמעתי. מה שאני יכול לספר לך זה שאני מאד אוהב את Whorecore, על שלל הגלגולים והשמות שהם עברו. יש להם אחלה מוזיקה ואחלה ויז'ואל. אני מאד אוהב את The Fading, ופורמן הוא מתופף מעולה. אבל באמת שאני לא רוצה לפגוע באף אחד בלא לציין אותו, אז בוא נשאיר את זה ככה…

לסיכום, אתה אמנם חוגג 12 שנים בלהקה, אבל הלהקה סוגרת 25 שנה. היית מאמין?

לא. אני אומר לך, אני בן 38, ועד גיל 26 כל התחנות בחיים עברו כמו שצריך – ילדות, לימודים, צבא, חו"ל. אבל מגיל 26, מאז שהצטרפתי ל-Salem, הזמן טס בטירוף, איבדתי תחושת זמן, מישהו יכול לומר לי שעברו שלושה חודשים מאז שדיברתי איתו ואני בטוח שעבר שבוע. נכנסתי לשגרת חיים מטורפת עם הלהקה, והזמן איבד אינדיקציה, בקטע טוב. כשהייתי צעיר יותר, למדתי מוזיקה קלאסית וג'אז, ורוב מוריי אמרו לי שעם הזמן אני אפסיק לשמוע ולהתלהב מה"זוהמה" שאני שומע (ככה הם קראו למטאל). אז וואלה, עד עכשיו לא נמאס לי, ואני אוהב את זה באותה מידה כמו שאהבתי את זה בתור ילד, אז כנראה שאני עושה משהו נכון. אני עדיין מתרגש לקנות ולפתוח דיסק חדש, אני עדיין מתרגש לגלות ז'אנר חדש, אני רק מקווה שזה לא ייגמר אף פעם. אני מאד גאה בעובדה שאני לא אוהב רק מטאל, ומנסה להנחיל את זה לילדים שאני מלמד – חשוב להיות עם ראש פתוח ולנסות לשמוע הכל, בלי לפסול. מקסימום, לא תאהב, ותוציא מהמערכת, אבל חשוב להיות כמה שיותר פתוח וסובלני, ולא רק במוזיקה. בסופו של דבר, אני גאה ש-Salem היא כרטיס הביקור שלי כמתופף, כאמן, כמוזיקאי וכאדם.