מרואין: כפיר גוב, סולן להקת Seek Irony

אחת הכותרות הגדולות של השנים האחרונות בתחום להקות המטאל הישראליות הייתה העובדה כי להקת Seek Irony נכנסה להקלטת אלבום חדש עם סליביה מאסי וריץ' וולטרופ, שני מפיקי על אמריקאים שעבדו בעבר עם כמה מהשמות הגדולים בעולם המוזיקה. הלהקה כרגע בחזרה בארץ, ונערכת להופעה עם להקת אורפנד לנד שתיערך בשבוע הבא במועדון התיאטרון. סולן הלהקה, כפיר גוב, נאות לענות על כל השאלות שהצגנו לו לגבי הלהקה.

הי כפיר, בוא נתחיל עם העדכונים הטריים ביותר לגבי הלהקה, אני מבין שצפויה הופעה עם אורפנד לנד במועדון התיאטרון, תן קצת פרטים.

אכן, אנחנו חוגגים את הופעת ה-"חזרה שלנו מארה"ב" עם אורפנד בפסח, במוצ"ש, תאריך ה-15.4.06 – שעה 21:00 בערב, במועדון התיאטרון שביפו. הולך להיות ערב לפנים, אני ממליץ בחום לכולם להגיע, איך קובי היה מגדיר את זה: תהיה חאפלעע.

איך הגעתם להופעה הזאת ולמה דווקא עם אורפנד לנד?

קודם כל, אורפנד לנד וסיק איירוני לא מכירים מאתמול. אנחנו חברים טובים כבר הרבה זמן ולשתי הלהקות יש הרבה הערכה אחת כלפי שניה. חזרנו לארץ לפני כמה שבועות אחרי 4 חודשים בארה"ב ורצינו לארגן משהו גדול באוירת הופעות בחו"ל. שתי הלהקות שדיברנו איתן לגבי ערב משולש גדול הן אורפנד לנד ובצפר. מכיוון שבצפר בתקופה הזו יהיו בטור באירופה אז התוכניות איתם יידחו לפרק זמן מאוחר יותר.

אני מבין שאתם גם תצלמו חומר מההופעה לקליפ, תרחיב בבקשה.

נכון, האמת היא שעוד לפני שהתחלנו ממש לעשות את השופינג הרישמי לאלבום החדש שלנו כבר ישנן מספר הנהלות אומנים וחברות תקליטים בארה"ב שמגלות עניין ראשוני בלהקה. כדי להיות ברור, זהו תהליך ארוך של מספר חודשים ואנחנו ממש בשלבים הראשונים שלו עדיין. למרות זאת אנחנו חושבים כמה צעדים קדימה ומכיוון שחברות תקליטים והנהלות שמכבדות את עצמן בשוק האמריקאי, ברוב המקרים, רוצים לראות איך הלהקה נראית ונשמעת בלייב לפני שהם מחתימים אותם (זאת אם וכאשר הן מגלות עניין רציני במוזיקה של הלהקה), אז החלטנו לצלם את ההופעה הקרובה ולהראות לתעשייה האמריקאית, דרך המצלמה, שיש פה סצינה חיה של רוק כבד בארצינו הקטנטונת. מי יודע, אולי זה גם יגרום להם להתחיל להבין שיש בשביל מה להביא לכאן את חלק מהאומנים שלהם.

כמובן שבלי כל קשר, אנחנו תמיד משתדלים להעיר את המיינסטרים הישראלי מהשינה העמוקה שלו ואולי נשתמש בחלק מהחומרים האלה לטלויזיה וכו'. העיתונות הישראלית, לאחרונה מגלה בנו מעט עניין עם כתבות גדולות ב-"ידיעות אחרונות" ועיתון ה-"ארץ" – מה שמפתיע לטובה אני חייב לציין. המטרה בתכלס היא להגביר את המודעות לקיום של סיק איירוני והסצינה האלטרנטיבית בארץ ככלל.

לא מזמן חזרתם מהקלטת אלבום בארה"ב, בוא נתחיל עם אך הגעתם להקלטה בארה"ב?

וואו… זה סיפור ארוך. טוב, לפני כשנתיים סיק איירוני החליטה להרחיב את אופקיה לארה"ב הרחוקה. הופענו במועדונים הרגילים בארץ במשך 3 שנים, הוצאנו EP שמכר קצת מעל 500 עותקים בהפצה עצמאית וכמות הקהל הכי גדולה שהצלחנו למשוך להופעה הייתה כ-300 איש. החלטנו שזה לא מתקדם לשום מקום ושאין לזה עתיד פרקטי פה. מכיוון שאנחנו רואים את עצמינו כאנשים רציניים שרוצים לעשות קריירה מהמוזיקה שלנו החלטנו שהגיע הזמן לנסות משהו אחר. אירגנו עצמאית, ללא עזרה חיצונית, טור בארה"ב עם מלא להקות אמריקאיות שהכרנו דרך האינטרנט, שהתרכז בשתי מדינות – קליפורניה וטקסס.

לאחר שנה של חסכונות בעבודות מזדמנות והרבה מחקר מקדים דרך האינטרנט ולמידה מניסיונם של הישראלים האמיצים שניסו זאת לפנינו, טסנו לארה"ב בידיעה שאנחנו הולכים לבדוק את השטח, לצבור ניסיון וללמוד על בשרינו איך התעשייה האמריקאית עובדת באמת. וכמובן לשאוף לחזור לארץ, לאחר 5 חודשים (כי זו בעצם מסגרת הזמן שהויזות והתקציב שלנו איפשרו) עם כמה שיותר קשרים שיוכלו לעזור לנו לחזור לארה"ב בפעם הבאה. בגדול, נמאס לנו לשמוע מה אנשים אחרים אומרים על מה שקורה בארה"ב ורצינו לראות בעיניים שלנו אם ארה"ב זה באמת היעד שאליו אנחנו צריכים להגיע. דוגמא מעשית לכך היא שהרבה אנשים בארץ אמרו לנו שניו-יורק זה המקום ליסוע אליו, מה שמסתבר כשטות מוחלטת. בניו יורק אין סצינת רוק מסודרת וסולידית וזה המקום האחרון שבו חברות התקליטים מחפשות את ה"דבר הבא" – למרות שהרבה מהן מחזיקות את המשרדים המרכזיים שלהן שם.

בכל מקרה, לקצר הליכים – גילינו לשמחתינו שארה"ב היא ה-"מדינה של הרוק'נ'רול" ושרוק'נ'רול מהווה אבן יסוד בתרבות האמריקאית. בניגוד לשלמה ארצי ושרית חדד אצלינו (חלילה לא אומר זאת בטון של זילזול ובלי כוונה להעליב אף אחד כמובן). הופענו וצברנו ניסיון וכשהגענו לטקסס התאפשר לנו להשתלב בהופעה במועדון במרכז טקסס עם להקה מעולה בשם "Kritickill" שחלקה במה עם הרבה להקות כמו Slipknot, Flaw, Sevendust, Kittie, Fear Factory והרבה אחרות. בהופעה היו כ-1000 איש בערך ונתנו את אחת ההופעות היותר טובות שלנו. הקהל השתגע מאיתנו, שכן הפרומוטר של הערב – המנהל של הלהקה איתה הופענו – הריץ פרסומות ברדיו המקומי במשך שבועיים על הלהקה מישראל שמגיעה להופעה יחידה באיזור. כל-כך הרבה בחורות, כל כך הרבה חתימות ומכרנו יותר מ-100 עותקים מה-EP שלנו בלילה הזה – מה שהיווה כמעט שליש מכמות הדיסקים שמכרנו עד אז בשלוש שנים בארץ) – בלילה אחד!

בסוף ההופעה ריי, המנהל של הלהקה השניה שאיתה הופענו, הפרומוטר שהייתי בקשר איתו כבר כמה חודשים דרך האינטרנט, ניגש אליי ואומר לי שהוא בחיים שלו לא ראה תגובה של קהל ללהקה ככה בהופעה ראשונה מול קהל שלא מכיר את הלהקה. הוא הציע להתחיל לעזור לנו והתחלנו לדון ברעיון שהוא יתחיל לנהל אותנו. הוא קבע לנו הופעה נוספת כשבועיים לאחר מכן בדאלס, טקסס, מול כמה נציגים של חברת בת של Sony. הופענו במקום קטן יחסית – לא מול הרבה אנשים אבל שלושה נציגים של החברה הגיעו לראות אותנו. גם שם נתנו הופעה טובה, מספיק טובה עד כדי כך שמהמועדון – הם לקחו אותנו ישר לאולפנים שלהם בדאלס (שאגב היו שייכים לFleetwood Mac בעבר) והתחלנו להקליט תחתם 3 שירים חדשים. לאחר 3 שבועות בערך החלטנו שלא להמשיך את העבודה איתם כי הם היו מאד לא אמינים בעינינו ובוא נאמר שהם בעיקר התעסקו בלעשות סמים כאשר אותנו עניין לעשות מוזיקה.

אחרי האפיזודה הזו, חזרנו לארץ – נגמר התקציב – אבל נשארנו בקשר עם ריי שכבר נהיה רשמית המנהל שלנו. אחרי שלמדנו מהניסיון הזה בארה"ב, ידענו הרבה יותר טוב איך התעשייה האמריקאית עובדת, גם בתקופה שלנו בלוס אנג'לס הכרתי A&R (מגלה כישרונות) של Capitol Records והוא סיפר לי הרבה סודות על התעשייה ומה דרוש מבחינתינו על מנת להתקדם. נכנסנו בתל אביב להקליט דמו חדש של שישה שירים לפי קונספט יותר ייחודי ומעניין – להקת אלקטרו-מטאל עם דגש על היותינו מישראל. המוזיקה שלנו כבר החלה לכוון בכיוון שכזה בכל מקרה ופשוט נתנו לזה הגדרה יותר ברורה שאנשים לא יתבלבלו.

השיר הראשון שכתבנו עם חזרתינו לארץ נקרא "Fake" שבעצם מדבר על החוויה העצובה שעברה עלינו עם החברת בת ההיא של Sony מדאלס. כשסיימנו את ההקלטות שלחנו אותם לריי וידענו שאנחנו צריכים מפיק לעבוד איתו כי זהו סוג של סטנדרט בתעשייה בארה"ב. כל מיני אופציות הועלו לשולחן הדיונים וריי החל את עבודתו. כמספר שבועות לאחר מכן ריי יצר קשר עם סילביה מאסי שייבי – מפיקה של Tool, System of a Down, Powerman 5000, Skunk Anansie, Red Hot Chili Peppers, Smashing Pumpkins והרבה שמות גדולים אחרים. סילביה שמעה את השיר "Fake" והחזירה לריי אימייל מייד באותו היום שהיא מעוניינת לעבוד איתנו. לאחר כשבוע דיברנו אני והיא בטלפון והיא אמרה שהיא רוצה להחתים אותנו על חוזה שיגדיר את התנאים של מה היא תקבל ביום שההקלטות שלנו איתה שיוביל לחוזה ב-Major Label אמריקאי.

הייתי קצת המום, קודם כל מזה שריי יצר איתה קשר (זו הייתה הפתעה, הוא לא התייעץ איתנו לגבי זה, הוא לא רצה שנתאכזב אם זה לא יצליח) ושנית בגלל שהכרתי את שמה הרבה לפני כן – שכן היא הפיקה כמה אלבומים יחד עם ריק רובין והפיקה חלק נכבד מהגיבורים המוזיקליים שלנו כלהקה. משם הכל כבר התגלגל – לקח לנו איזה חודש להתאפס על עורך דין בעל שם בתעשייה האמריקאית שיאמין בפוטנציאל שלנו ושינהל את המשא ומתן על החוזה עבורינו ללא תשלום (שלא נתחיל בכלל לתאר כמה כסף עורך דין כזה עולה לשעה) וטסנו שוב לארה"ב – הפעם למטרה ברורה של הקלטת אלבום עם מפיקת צמרת בתעשיית המוזיקה האמריקאית ושופינג של האלבום לחברות התקליטים.

לגבי העבודה עם המפיקה סילביה מאסי, תאר לנו קצת את ההליך של לעבוד איתה.

האמת היא שבדרך כלל סילביה מקבלת מראש סכום של כ-60-70,000$ עבור הפקת אלבום של להקה חתומה. וזאת עוד לפני הוצאות כמו שעות אולפן וכו', מה שמאפשר מבחינתה לשבת על אלבום כמה חודשים טובים עם הלהקה באולפנים שלה. הסיפור שלנו היה קצת שונה שכן לא שילמנו על ההפקה של האלבום אלא חתמנו על הסכם בינינו שלפיו סילביה תקבל את חלקה לאחר מכן, כשנמצא יחד חוזה בחברת תקליטים גדולה אמריקאית. מהסיבה הזאת – הקלטנו ומיקססנו את כל האלבום בתקופת זמן מצומצמת יחסית של כחודש – 10 שירים. סילביה היתה ממש מרוצה מההפקה העצמית שלנו לחומר ובתכלס הציעה לשנות רק שיר אחד ב-Pre-Production. הגענו עם הכל ממש מוכן (דניאל, יואב ואני למדנו סאונד ויש לנו אולפן ביתי פה בארץ ששם הקלטנו את הדמואיים של עשרת השירים לאלבום) וכל מה שהיינו צריכים זה להקליט הכל מחדש בכדי שהסאונד יהיה יותר "בשל" ומותאם לתעשייה האמריקאית.

אז ביום הראשון התעסקנו בעניין ה-Pre-Production והעלנו רעיונות איך לשפר ולשנות את השירים. בניגוד לסילביה וריץ' וולטרופ (המפיק משנה), אנחנו לא היינו שבעי רצון מכל השירים עדיין ורצינו לוודא שאנחנו מוציאים את המקסימום מההקלטות האלה. רום הקליט, ביומיים שלאחר מכן, את כל הטרקים לתופים של כל עשרת השירים. הם הקליטו את התופים בתיאטרון ענק משנות ה-20 עם 500 מושבים ריקים. אותו האולפן שבו עשינו את המיקסים לאלבום, החדר הקלטה המרכזי שלהם – אולפן מאד מיוחד. כמובן התופים הוקלטו אנלוגית – על סרטים, כמו בימים הטובים של פעם.

באולפן השני הורדנו בס לחמש שירים ואחר כך גיטרות לחמשת השירים הללו. סילביה וריץ' טענו שכדאי לחלק את העשרה שירים לשניים בכדי שנוכל לתת יותר תשומת לב לסאונד של כל אחד בנפרד. אחר כך ניגשנו להקליט בס וגיטרות לחמשת השירים הנוספים. הקלידים ברובם היו מוכנים מראש והוקלטו ב-ProTools ע"י יואב במחשב שקנינו שם במיוחד בשביל הסיבה הזו, עוד לפני שהגענו לאולפן (עשינו גם כמה הופעות בטקסס לפני שנסענו לקליפורניה להקליט את האלבום). יואב הקליט עוד כמה קטעי פסנתר ואפילו צ'לו – היה צ'לו באולפן ורצינו לשלב אותו בשיר שנקרא "Poly". יואב בחיים שלו לא ניגן על צ'לו אבל יש לו שמיעה אבסולוטית והוא מנגן על הרבה כלים אז הוא עבד על זה בלילה והקליט את הקטע למחרת. בסוף ערן הוסיף גיטרות אקוסטיות וגם קטעים עם Sitar חשמלי – אגב בדיוק אותו ה-Sitar שאדם ג'ונס מ-Tool הקליט איתו באלבומם השני Undertow.

סילביה ואני הקלטנו שירות בחדר השלישי שלהם באולפן – אוירה יותר אינטימית/ אחד על אחת – היא אפילו כיבתה לי את האורות ביום הראשון של ההקלטות שירה והדליקה לי נרות לאוירה ואז אמרתי לה חאלס שטויות, עזבי אותך, בואי נקליט… [צוחק]… הקלטנו שירות במקביל לגיטרות/קלידים ובמקביל למיקסים. כאמור, בשביל המיקסים חזרנו לחדר המרכזי, לתיאטרון, (אפשר אגב לראות יופי של תמונות בפורום שלנו) ומיקססנו את האלבום על הקונסולה שעליה מוקססו חלק נכבד מהאלבומי זהב ופלטינום שתלויים לסילביה על הקיר במשרד ואפילו בעברה הרחוק יותר אלבומים של לד זפלין.

עד כמה שונה החומר באלבום החדש מהחומרים הישנים שלכם?

אני חושב שהרבה אנשים שמכירים את ה-EP יחשבו שזה שינוי די משמעותי. ברור שמבחינת איכות, בשלות וסגנון. חשוב לציין שה-EP הייתה ההקלטה הניסיונית הראשונה שלנו כלהקה. רום, אח שלי, המתופף שלנו היה בן 15 אז ואני עוד שירתתי בצבא. את רב ההקלטות של ה-EP הקלטנו בבית על מחשב ורק את המיקסים עשינו באולפן בראשון לציון. עברו הרבה מים בנהר מאז – 5 שנים למעשה שבמהלכם לא שיחררנו שום דיסק רישמי אבל הקלטנו 15 שירים נוספים באופן עצמאי באולפן הביתי שלנו. מה שהיווה תהליך ארוך של למידה ע"י ניסוי וטעיה. כולל כמובן לימוד אקדמי בתחום הסאונד של שלושה חברים בלהקה. אך למרות זאת הרבה אנשים שמכירים את ה-EP אומרים לנו שהם יכלו במידה מסויימת לצפות את הכיוון שהזמן וההתפתחות שלנו הובילה אותנו אליו. כמובן שכולם די המומים מאיך שהצלחנו להפוך את מוזיקה שלנו למשהו שהוא גם מאתגר מוזיקלית ומתוחכם מצד אחד אך מצד שני פשוט וקליט שמסוגל למשוך גם את האוזן של מי שלא בהכרח אוהב מוזיקה פרוגרסיבית או מה שנקרא "מוזיקה למוזיקאים".

אתם מגדירים את המוזיקה שלכם כ-Electro Rock, מה הם המרכיבים שלדעתך מגדירים אתכם כשייכים לז'אנר הזה?

טוב, כאמור Electro Rock היא ההגדרה שאיתה בחרנו לשווק אותנו לתעשייה האמריקאית כמשהו ייחודי ושונה מכל מה שקורה כרגע. האלקרו שבתוכינו מגיע מיואב שמשלב הרבה מקצבים אלקטרוניים וקלידים שמתאימים דווקא סגנונית להרכבים כמו Infected Mushroom או מצד שני Prodigy, Nine Inch Nails ו-Rob Zombie. יואב הוא מי שכותב את האלקטרוניקה והקלידים בלהקה אבל זה לא מגיע רק ממנו. כולנו אוהבים מוזיקת Break Beat, ג'אנגל ו-Drum’n’Bass וכמובן גם השפעות מכיוון אחר לגמרי של הרכבים כמו דפש מוד.

הצד של הרוק אצלינו הוא מאד מורחב – מכל סגנונות המטאל למיניהם – כל הלהקות הגדולות כמו מטאליקה ב-"ימים הטובים", מגדת', פנטרה, פרדייס לוסט, וכו' דרך עולם הפרוגרסיב של דרים ת'יאטר וסימפוני איקס דרך מטאל אמריקאי כמו Sevendust, Slipknot, Fear Factory, דרך רוק אמריקאי וגראנג' כמו רד הוט צ'ילי פפרז, אליס אין צ'יינס ופרל ג'אם ועד רוק קלאסי כמו פינק פלוייד, אוזי, אירוסמית' ובלאק סבת'. בהתחלה קראנו לסגנון אלקטרו-מטאל אבל בהמלצתה של סילביה, שינינו זאת לרוק מכיוון שהמונח רוק בארה"ב יותר מתאים לסגנון שלנו כאשר מטאל בתעשייה האמריקאית עונה להגדרה מצומצמת יותר של בלאק מטאל, דת' מטאל, דום מטאל שלא ממש עונה לתיאור של הסגנון שלנו.

יש מי שמגדיר חלק מהלהקות שמאסי עבדה איתן כ-Nu Metal, אתם רואים את עצמכם כמשויכים לזה?

Nu Metal זה זרם רחב מאד שכולל הרבה מאד סגנונות חדשים יותר שצמחו בשנים האחרונות. סילביה אמנם הפיקה כמה להקות מאד משעותיות בז'אנר הניו-מטאל אבל חשוב לציין שכל אחת מהלהקות אליהן אתה מתייחס הייתה מהפכנית בדרך שלה. סילביה עובדת עם להקות שלדעתה משנות זרמים ולא שוחות בהם. דוגמאות טובות הן System Of A Down, Tool ו-Powerman 5000 שכל אחת מהן משכה את הזרם אליה והייתה בעלת סגנון ייחודי משל עצמה. למרות שנתנו לכל התקופה שלהן ועד היום הגדרה כוללת של מה שנקרא "ניו-מטאל", אני לא חושב שכל אחת מהן, סגנונית, דומה אחת לשניה בכלל.

אני מניח שיש אנשים שיכניסו אותנו להגדרה הזו גם כן למרות שאני אישית לא מאמין גדול בהגדרות. אם אתה אוהב את מה שאתה שומע אז אתה אוהב אותו – אם אתה לא אז אתה לא. יש דברים טובים ורעים בכל ז'אנר של מוזיקה – מג'אז ועד מוזיקה אלקטרונית וכל מה שעובר ביניהם. ההגדרות סתם נועדו בכדי שיהיה לנו יותר קל למצוא את המדף של הדיסקים האהובים עלינו כאשר אנחנו מחפשים לקנות אותם בחנויות הדיסקים. לדעתי האישית, מי שקובע את הטעם שלו לפי הגדרות מפסיד הרבה בחיים ולא רק בתחום המוזיקה.

אין לכם חשש שהעבודה עם מאסי, שידועה בגלל העבודה שלה עם להקות כמו Powerman 5000 עלולה להוביל אנשים להגדיר אתכם כ-Nu Metal, סגנון שרבים מתייחסים אליו כמת?

Powerman 5000 זו להקה שמכרה מהאלבום הראשון החתום שלה במייג'ור לייבל, יותר משניים וחצי מיליון עותקים רק בארה"ב והיא עשתה זאת עם סגנון ייחודי רק לה. רק הישג המקוריות המוזיקלית של הלהקה הזאת הוא הישג לשם עצמו אבל גם פריצה מטורפת בשוק קשה כמו השוק האמריקאי לאלבום ראשון זה פנומנלי. לא זכורות לי הרבה להקות בהיסטוריית המטאל שיכולות לרשום לעצמן הישג שכזה. דבר שני, שלא מובן לי כל כך הוא מדוע אתה טוען שרבים מתייחסים לסגנון הניו מטאל כמשהו מת? הלהקות היחידות בארה"ב שממלאות איצטדיונים בימים אלה, בהד ליין טור בלעדי משל עצמן – לא פסטיבלים עם עוד 20 להקות, הן System Of A Down, Linkin Park, Evanescence, Korn, Nine Inch Nails, Marylin Manson ו-Metallica (בתחום המטאל כמובן). הייתי אומר שרובן משוייכות במידה מסויימת לז'אנר הזה.

הייתי בהופעה של Disturbed לפני חודש וחצי בלוס אנג'לס – הם הוציאו אלבום שלישי לפני כחצי שנה (אני אומנם לא מת עליו בכלל, אני אוהב את האלבום הראשון שלהם שלדעתי היה מאד מהפכני) ותוך 4 חודשים הוא כבר מכר מיליון עותקים. בארץ ייתכן שאף אחד לא מודע לכך אבל אחד השירים מהאלבום הזה הוא ה-#1 RadioHit השביעי שלהם כבר ברדיו האמריקאי, לפני להיטים של אפילו להקות כמו קולדפליי. System Of A Down הוציאו שני אלבומים משובחים מאד בשנה האחרונה וזה כל מה שתשמע בכל מקום שתיסע אליו בארה"ב ברדיו. בלי כל קשר לכל זה, סילביה הפיקה גם אלבום של Red Hot Chili Peppers ו-Skunk Anansie אז אני צריך לחשוש שישייכו אותי לעולם הרוק? היא גם הפיקה אלבום של ג'וני קאש שזכה בגראמי אז זה אומר שאני צריך לחשוש שיקשרו אותנו לעולם הקאנטרי – לא, סילביה מפיקה והיא לזכותה, ויש לה הרבה קבלות על כך, יודעת לזהות פוטנציאל בלהקות שיכולות לפרוץ בשוק האמריקאי. חלק מהישגיה הרבים קשור גם בעולם הניו מטאל בין השאר.

בוא קצת היסטוריה, איך הלהקה קרמה עור וגידים?

אחי ואני התחלנו להקה עוד בתקופה שהייתי בתיכון. רום היה אז בן 11 בערך (הוא התחיל לנגן תופים בגיל 9) ואני הייתי בן 15. קראנו ללהקה Sick Irony. ניגנו בעיקר טראש ופרוגרסיב. הקלטנו דמו ועשינו כמה הופעות בתל אביב וכשהתגייסתי לצבא הלהקה ההיא התפרקה. לקראת סיום השנה השנייה שלי בצבא החלטנו להרכיב הרכב חדש, תחת שם חדש אך דומה – Seek Irony כאשר המטרה הייתה לשאוף לפתח סאונד ייחודי בלי להיות נאמן לסגנון אחד. את ערן, הגיטריסט, הכרתי מהתיכון ויואב היה חלק מהחבר'ה של ערן – כולנו מראשון לציון. החלפנו הרבה בסיסטים לאורך השנים ולפני כשנה החלטנו לצרף את דניאל שהוא בעצם חבר טוב של הלהקה כבר כמה שנים. אני ודניאל היכרנו בלימודי סאונד ב-"רימון".

דניאל, מירושלים במקור, מנגן על פסנתר מגיל צעיר וגם על גיטרה כמו גיטריסט לכל דבר והוא גם בוגר "רימון" במגמת סאונד. אחרי שנים של ייאוש עם בסיסטים שונים (הבנו שכנראה כל הבסיסטים חולי נפש.. [צוחק]) הצענו לדניאל לשים עליו בס ולטוס איתנו לארה"ב. הוא לא ידע מאיפה זה נפל עליו אבל הוא לקח את המשימה על עצמו, קנה בס Warwick בשווי של 2000$ ונכנס ישר לעבודה אינטנסיבית של לימוד חומר והקלטות, מה שבעצם הכריח אותו להתאפס מהר על הכל. היינו בטוחים שהוא יעמוד במשימה וידענו שהוא בחור זהב ושהוא מת על הלהקה אז לא היה ספק בכלל שהוא הכי מתאים לתפקיד. כמובן שהידע העצום שלו בעולם הסאונד תורם המון לסיק איירוני גם כן.

למה Seek Irony?

בלי להתפלצן יותר מידי. העולם שלנו והחיים שלנו מלאים באירוניה אכזרית מה שבעצם מוביל למדוע אנשים תלויים כל כך בדעות קדומות, גזענות והערצת דתות, מנהיגים פוליטיים, כוכבי טלויזיה וכן הלאה. מה שמוביל להבנה מדוע אנשים בצד אחד של העולם הורגים אחד את השני בשביל פירור לחם ואנשים מתים ממחלות ברחובות ללא יכולת לשלם עבור טיפול רפואי מינימלי בזמן שבצד השני מנהלים את העולם מספר מצומצם של משפחות עשירות שמחזיקות את כל ההון ומנהלות את התקשורת. כדי להתמודד עם כל בעיה צריך קודם להבין מהי וממה היא נובעת.

חלק מהקונספט הלירי של סיק איירוני הוא להוביל אנשים לנסות להתנתק לרגע ממה שהם ספגו מאז הילדות שלהם ולעצור ולשאול את השאלות הנכונות שמתמודדות עם מדוע אנחנו חושבים כמו שאנחנו חושבים, מה שמוביל בעצם למדוע אנחנו פועלים כפי שאנחנו פועלים. כשאתה מקדיש לזה זמן ראוי אתה מבין שיש הרבה דברים שאתה לא יודע על העולם ושהרבה מהמחשבות שלנו שמובילות לדרך ההתנהגות שלנו נובעות מבורות וחוסר ידע על כל מה ששונה מאיתנו. גם ברמת המעגלים הכי קרובים אלינו. בקיצור – מי שמחפש את השאלות, יימצא את התשובות וכך ימצא את האירוניה ואולי ילמד אנשים נוספים לעשות אותו הדבר.

מה לדעתך עשה בשביל הלהקה ה-EP הראשון, Decontamination?

ה-EP עשה הרבה דברים בשביל הלהקה. דרכו ספגנו את הניסיון הראשון שלנו בסאונד והתנסנו בהליך ההקלטות והפקת שירים. הוא גם זרם בסצינה הישראלית וגרר הרבה אנשים לבוא להופעות שלנו. "I Am", השיר הראשון באלבום משך תשומת לב של הרבה אנשים וגם מפיקים בחו"ל עוד הרבה לפני שהחלטנו לטוס לארה"ב. האמת היא שמי שהביא לנו את הרעיון של לקחת את הדברים ולטוס לארה"ב מלכתחילה היה Clive Langer, מפיק לונדוני מפורסם של להקות כמו Madness ו-Bush שיצא לנו לפגוש באחד הטיולים שלי ושל אחי בלונדון. טסנו ל-Ozzfest ובאותו סוף שבוע התאפשר לו להיפגש איתנו שכן היינו עוד בקשר איתו מהארץ לפני כן. ה-EP גם הגדיר, ראשונית, מבחינתינו סוג של שילוב בין רוק פרוגרסיבי ואלקטרוניקה שעדיין היה ממש בחיתוליו.

אילו הופעות עשיתם מאז, בארץ ובחו"ל, ואך היית מתאר את התגובה של הקהל, שם וכאן, למוזיקה שלכם?

עשינו מספר רב של הופעות באיזור התל-אביבי בארץ במשך כשלוש שנים. כאמור, בלי תמיכה של התקשורת בנינו ביחד עם עוד כמה להקות ומועדונים סצינה של רוק כבד/ גראנג'/ מטאל באיזור. כאמור, היו הופעות שהבאנו לבד כ-300 איש והיו הופעות עם להקות אחרות שהבאנו גם 400 ויותר אך כאן זה נתקע. השוק מאד קטן ואין מרחבים ליסוע ולהופיע בהם. חוץ מירדן, מצרים וסוריה כמובן… [צוחק]… אני חושב שדברים מתחילים להשתנות פה כי יותר ויותר אנשים באים להופעות וגם מספר להקות ישראליות מעולות מוכיחות לאחרונה שיש לנו סצינה טובה ומשובחת להתגאות בה. למרות שצריך לזכור שגם הן אינן מסוגלות להתקיים מזה בארץ בלבד כך שזה לא פרקטי ולכן תמיד ישאפו להתקדם מעבר לכך. זה עצוב, זה חבל אבל זו המציאות. הלוואי וזה היה נראה אחרת. בנוסף לכל זה תרבות הצריבת דיסקים בארץ היא תופעה מקובלת לחלוטין מה שהורג את כל האומנים הישראלים שמתמקדים אך ורק בארצינו הקטנטונת.

בארה"ב זה שונה – יש הרבה יותר מרחבים וקהל שלא נגמר לעולם. אפשר לעשות טור שנה שלמה לילה אחרי לילה ועדיין יהיו הרבה מקומות שעוד לא הופעת בהם וסצינות שעוד לא נתקלת בהן. אמריקאים, באופן כללי כתרבות, הרבה יותר פתוחים למה ששונה ואינם מוגבלים להגדרות. כלומר אם מישהו אוהב מטאל זה לא בהכרח אומר שהוא לא ישמע היפהופ וכדומה ולהיפך. ולגבי תרבות הצריבה – אמריקאים מעדיפים לשלם עבור הורדות שירים באינטרנט דרך iTunes מאשר לגנוב כי הם מבינים את הנזק שזה גורם לתעשייה וגם כי בארה"ב אוכפים חוקים להגנת אומנים ולוקחים דברים כאלה ברצינות הראויה. בין אם זה טוב או רע, הנזק הזה, למי ולמה, זה כבר דיון לפעם אחרת. וכמובן – הסגנון המוזיקלי שלנו מאד מתאים לרדיו האמריקאי ויש לנו כבר כמה תחנות רדיו אמריקיאות שמחכות לצאת האלבום שלנו לשים אותו על Full Rotation.

מה לגבי החוזה שאתם כרגע מחפשים להוצאת האלבום החדש, מה מבחינתך היית רוצה, איזו חברת תקליטים, אילו זכויות היית רוצה לשמור בחוזה שכזה?

[צוחק]… אני הייתי רוצה לשמור את כל הזכויות ולחתום על חוזה של כמה שפחות אלבומים כדי שאני לא אהיה מחוייב לתנאים שאיתם התחלתי את הקריירה שלי שכן כלהקה מתחילה, התנאים שלך אף פעם לא יהיו אידיאלים. זו בדיוק הסיבה בגללה להקת System Of A Down מקדישים אלבום שלם בשנת 2005 למדוע הם שונאים את התעשייה, Sevendust אחרי 4 אלבומים שמכרו מיליוני עותקים במייג'ור לייבל מצאו את עצמם ללא גרוש על התחת. Coal Chamber לעולם לא יוציאו אלבום נוסף למרות שהם חתומים במקור על להוציא עוד 3 אלבומים ו-Linkin Park לא מוציאים אלבום שלישי כי הם במאבק משפטי עם Warner Music Group.

אבל אני מציאותי ואנחנו נצטרך להתפשר על הרבה דברים בהתחלה, סומכים על העורכי דין שלנו שיצילו אותנו מבלאגנים שכאלה. לגבי איזו חברה הייתי רוצה – היום יותר חשוב מי ההנהלה שלך, פחות מי החברה כי כולן שייכות לשלושת הגדולות – EMI, SONY/BMG או UNIVERSAL. זה לגבי החברות הגדולות. תמיד ישנה גם האפשרות של לחתום עם אינדי לייבל שמופצת דרך אחת הגדולות מה שמגדיל את הסיכויים שלנו לקבל תנאים טובים יותר על ההתחלה.

עכשיו כשאתם בארץ, אתם מתכוונים להיטמע בתוך סצנת המטאל הישראלית? סצנת הרוק-מיין סטרים? או שהפנים בעיקר לחו"ל?

הפנים הן תמיד בעיקר לחו"ל אבל אנחנו מרגישים שיש מחוייבות אדירה לעזור לקדם את הסצינה בארץ. אני מאמין שלהקה כמונו מגשרת בין המטאל לרוק-מיינסטרים וזה יכול רק לתרום לטשטש את הקו ביניהן ולעזור לקרב אותן אחת לשניה. הקריירה בחו"ל זה משהו שהוא בתהליכים וזה לא קורה רק ע"י חוזה בחברת תקליטים – זה שלהקה חותמות על חוזה לא אומר יותר מידי, זה רק עוד שלב בדרך – הרבה להקות חותמות על חוזים אבל לא מגיעות לשום מקום עם זה. השאיפה היא לייצור אימפקט חזק בשוק האמריקאי ובאותה ההזדמנות ליצור אימפקט דומה גם כאן.

טוב, תודה על הראיון והתשובות הרציניות כפיר!

תודה לך, אני מזמין את כולם לבוא לשמוע שני שירים חדשים מהאלבום החדש שלנו באתר הבית שלנו. תמשיכו בעבודתכם הנאמנה, מטאליסט עושה עבודת קודש בשביל המטאל הישראלי. Keep Rockin’!