Strawberry – כאוס מסודר למופת וטירוף חבוי

מרואיין: כרמל פרגי, להקת Strawberry
צילום: נופר רטיג

Strawberry הם להקה חדשה עם הרבה אנרגיות, והם מאיימים לכבוש את הבמות המקומיות בתור התחלה. נכון, הם קיימים רק שנה, אבל נדיר למצוא תמהיל מעניין כזה בלהקה שלא רק כולל את כל הסגנונות האפשריים, אלא גם קליל מספיק על מנת לדבר למאזינים הבאים מרקעים מוזיקליים שונים. הם לא סתם עוד להקה אלטרנטיבית, הם להקה אלטרנטיבית שלא מפחדת מעצמה או מהבמה, ואפשר למצוא אצלם הרבה כאוס מסודר למופת וטירוף חבוי, המוגש בצורה נעימה לאוזן עם לא מעט הומור עצמי שאפשר לקרוא בין השורות. להקות כאלה תמיד הפתיעו וסיקרנו אותי באומץ שלהן לבוא ולעשות הכל מהכל, ואיכשהוא לפגוע בול, בכל מצב רוח ובכל מיקום שתהיו בו. גם ככה שילוב כזה הוא נדיר, ותוסיפו לזה את העובדה שבפרונט יש לנו בחורה שלא פוחדת מהמיקרופון, שמצליחה להעביר את עצמה גם בלי גימיקים מיותרים ותבינו למה הסקרנות שלי ניצתה ברגע. Strawberry נמצאים על סף שחרור EP ראשון, והופעת השקה שתתקיים ביום שבת, 23.7.11
Strawberry, מי אתם?

אנחנו חמישה – אסף קרני מתופף, אדם מילינר בסיסט, עמרי רוביסה וגיל מאיר על הגיטרות ואני, סולנית וקלידנית. בעצם הוקמנו די במקרה, ובניגוד להרכבים אחרים שלקחתי בהם חלק, להרכב הזה באתי בגישה של "נטו פאן". אני חושבת שכך היה גם עם שאר חברי הלהקה, באנו לעשות חיים ולא חשבנו שבאמת יצא מזה משהו מעבר.. לדעתי דווקא בגלל הגישה הזו הצלחנו ליצור אווירה ודינמיקה בינינו שאפשרה לנו לעשות מוזיקה טובה בלי לחץ של "לאן הולכים מכאן". אני לא רוצה להשתפך, אבל אני חושבת שיש בינינו כימיה מדהימה – חברתית ומוזיקלית, ושומעים את זה.

אני חייבת לשאול – למה Strawberry?

ערב אחד ישבנו בפאב הקבוע שלנו, כל חברי הלהקה. אחד מהחברים זרק משפט לאוויר, "מה הקשר תות?!" ואני ישר צעקתי כמו בהתקף פסיכוטי קל "זה השם שלנו!" ומאז זה השם. תכל'ס, זה בעיקר מצלצל טוב.

החומר שלכם די ייחודי, אני נוטה לסמפט להקות שלא פוחדות להתנסות בחומרים קצת שונים. איך הגעתם לשילוב הסגנונות הזה? מה ההשפעות שלכם?

כולנו אנשים שאוהבים מוזיקה והרבה ממנה, לכן קשה לי לתת רשימה מבוקרת של כל ההשפעות. יש מעולם הפרוג, מעולם הרוק הקלאסי, ג'אז ואפילו השפעות אתניות מסויימות בחלק מהשירים. החומר הוא תוצר של כימיה מוזיקלית מאוד טובה, ולאו דווקא כי לכולנו אותה גישה ואותו טעם מוזיקלי. ברור שכולנו אוהבים פרוג ושומעים פרוג, אבל כל אחד מהנגנים לוקח את המוזיקה לכיוון קצת שונה. מה שכיף בסוג המוזיקה הזה הוא העובדה שאפשר באמת לעשות סלט וכל אחד מכניס את התבלין שלו, ותאמיני לי, אצלנו יוצא מה זה טעים!

הצצה לחדר החזרות שלכם – איך מתבצע תהליך הכתיבה אצלכם?

אני, עמרי ואסף מהווים את הגרעין היוצר של הלהקה ואנחנו נפגשים מחוץ לחדר החזרות בשביל לכתוב ולהעלות רעיונות. לרוב מישהו מביא התחלה של משהו או רעיון מוזיקלי כלשהו והשאר מפתחים, לפעמים מביאים שיר מוכן ואז מעבדים אותו עם הלהקה. בתהליך העיבוד מתווספים לנו גם גיל ואדם שמתעסקים יותר בתחום ההפקתי של השיר ופחות ביצירה הגולמית. כשאנחנו מגיעים לחדר חזרות אנחנו מתעסקים בעיבוד ובהפקה של השיר ובדרך כלל לא במבנים או במילים, ושם קורה הקסם האמיתי והדברים מקבלים צורה וחיים.

אני לא מכירה הרבה בחורות שמובילות להקה. איך זה מרגיש לך אישית? איך זה מתקבל בעיני הסביבה?

לא הייתי אומרת שאני מובילה את הלהקה. אני בהחלט חלק חשוב בה גם כי אני סולנית וגם כי אני יוצרת חלק מהחומר, אבל אנחנו לגמרי מתנהלים כלהקה ואין לנו מישהו שהוא "יותר מנהיג" או "פחות מנהיג". החלטות מתקבלות בצורה די דמוקרטית וכל אחד מרגיש נוח להביע את דעתו, גם מבחינת יצירה ועשייה וגם בכל המסביב.

גם ככה נדיר לראות במטאל בחורות שמנגנות או שרות. ועוד יותר נדיר לראות בחורות שיוצרות, כותבות חומר משלהן. למה לדעתך זה המצב?

תכל'ס, אם להיות בלתי פוליטיקלי-קורקט בעליל, בנות הן פשוט בד"כ פחות מוכשרות במוזיקה (ברור לך שאחרי שאמרתי את זה אני צריכה כמה מנעולים חדשים לבית, אה?). יש בנות ששרות מדהים, אבל בדרך כלל היוצרים והנגנים הטובים הם גברים, כנראה משהו גנטי. מה גם שבשביל להצליח להרים הרכב בתור בחורה צריך להיות מישהי שיודעת להסתדר עם בנים, כי אין מה לעשות, ההיבט החברתי הוא מאוד חשוב ובתור בחורה הנטייה היא להיות צלע נפרדת, מה שאצלנו לא קורה לשמחתי, אני חושבת שהרבה בזכות הניסיון שלי עם הרכבים בעבר.

ספרי לי על עצמך, מאיפה התחלת? מה גרם לך לשבת ולהתחיל ליצור ולא להסתפק בלהיות זמרת\קלידנית?

אצלי זה תמיד היה קודם כל היצירה, זה הקיק שלי. אני יוצרת לפני שאני זמרת ופסנתרנית, זו המהות שלי. מבחינתי השירה והנגינה הם כלי כדי להחיות את המוזיקה שמסתובבת לי בראש 24/7. כמובן שאני מאוד אוהבת לשיר ומכורה לפסנתר, אבל היצירה היא מבחינתי פסגת הביטוי העצמי ומקור הסיפוק הכי גדול, אחרי שאני כותבת משהו טוב אני מרגישה בלתי מנוצחת. שרתי מאז שאני מכירה את עצמי, את השירים הראשונים שלי כתבתי והלחנתי הרבה לפני שידעתי איפה זה דו בפסנתר. ה"בית" המוזיקלי שלי תמיד יהיה ג'אז, משם התחלתי ומשם הגיעה התשוקה העזה שלי לפסנתר, אני חושבת שאם הייתי מתחילה בקלאסי לא הייתי שורדת דקה, לא כי אני לא אוהבת, אלא כי איך אפשר בלי לאלתר על הכל?

כשאני מנסה להשוות אתכם למשהו, Eatliz לדעתי הכי קרובים אליכם. למי אתם דומים, איך אתם מגדירים את עצמכם מבחינת סגנון?

האמת שאנחנו לא אוהבים להגדיר. יש לנו הרבה מאוד שירים (שזה מפתיע כי אנחנו להקה שקיימת בסך הכל שנה) וכל שיר הוא שונה מקודמיו. אני הכי אוהבת את ההגדרה "ארט-רוק" כי זה מצלצל לי טוב באוזן ולא באמת משייך אותנו לז'אנר מסויים, אבל בתכל'ס: פרוגרסיב, אלטרנטיב, רוק, מטאל, פופ… כל התשובות נכונות.

את הצלחת לתפוס לי את האוזן, וזה בגלל משהו שאני חושבת שחסר לרוב הזמרים – ורסטיליות. חוסר הפחד להתנסות ולחפש ו"להשתגע" על המיקרופון. מנסיון אישי אני יודעת שחוסר הפחד הזה הוא דבר שמאוד קשה להשיג, כי אנחנו כל כך מושפעים מהסביבה ומהחברה שמכתיבה לנו נורמות, מהצורה שבה גידלו אותנו וכדומה. מה דעתך על הנושא?

קודם כל תודה רבה, זה תמיד נעים לשמוע. אם היית פוגשת אותי כשאני לא על הבמה יכול להיות שהייתי נראית לך שקטה וביישנית. מבחינתי הבמה היא המקום לעשות כל מה שאי אפשר כשיורדים ממנה, לפעמים בא לי להתפשט על הבמה, בא לי להרוג על הבמה, בא לי לעשות אהבה על הבמה. אני אוהבת את האדרנלין ואני אוהבת את הפחד הזה שתמיד קיים מלפשל, כי בלעדיו בעצם ההופעה לא שווה כלום. לפעמים הידיים שלי רועדות על הפסנתר בתחילת ההופעה, אבל אני לגמרי מאמצת את זה ומשתמשת בזה, כי זה מה שעושה אותנו אנשים ולזה אנשים מתחברים.

האם הורסטיליות הזו באה לך בטבעיות, או שזה התפתח עם הזמן ובתהליך מודע? מאיפה את מביאה את האנרגיות הדרושות? מי הם ה"איידול'ז" שלך?

האמת שזה בא לי יחסית בטבעיות, אבל זו רק נקודה טובה להתחיל בה. ה"שואו" מתפתח ונהיה טוב ומשופשף יותר בכל פעם. זה תהליך מאוד מודע ודורש הרבה ביקורת עצמית, אבל זה מה שנדרש מאנשים שרוצים להיות על במה, המון מודעות עצמית וביקורת עצמית, שלפעמים יכולה להיות הרסנית, אבל אני יודעת לחיות רק ככה ושום דרך אחרת לא תהיה בשבילי. האיידולז שלי? Arjen A. Lucassen (Areyon), Mikael Akerfeldt של Opeth, Janis Joplin,, Hiromi ו- Led Zeppelin האדירים. טוב, יש עוד המון.

מדוע החלטתם להוציא EP, ועוד אחד לא רשמי, ולא לאסוף חומרים לאלבום? האם יש תכנון לאלבום באורך מלא?

יש לנו מספיק חומרים לאלבום, אבל מה שווה אלבום לפני שמישהו מכיר אותנו? הפקת ה- EP הראשון הייתה בעיקר בשביל להביא אותנו לתודעה של כמה שיותר חובבי מוזיקה טובה. אלבום עוד יהיה, אל דאגה. ה- EP הוא לא למטרות רווחיות, אלא מטרתו היא שישמעו ויכירו את המוזיקה שלנו.

ספרו לנו על ה- EP ועל תהליך ההקלטות שלו.

Fragaria Grandiflora זה שמו בישראל, הוא יכיל ארבעה שירים נבחרים ועבודה גראפית מקסימה של נופר רטיג הצלמת הקבועה שלנו וחברה טובה. התחלנו להקליט לפני כמה חודשים ב"אימפקט" ברעננה, ואת הבס הקלטנו ב"לייבו" כפ"ס.

מהם התכנים בהם אתם מתעסקים בשירים שלכם?

החיים, היצירה, מה שבא לראש. את עיקר המילים כותב רוביס (עמרי רוביסה) המוכשר, הוא עושה את זה מהר ויש לו יציאות שלא מהעולם הזה.

כמו כל להקה,אני בטוחה שגם אתם אכלתם לא מעט קש בדרך הארוכה אל האולפן… באילו קשיים נתקלתם בדרך?

יש קושי בארץ לכל להקה בז'אנר שהוא לא מיינסטרים במציאת קהל היעד שלה. אני מאמינה שמי שבאמת יאזין ל- EP או יבוא להופעה ימצא למה להתחבר, בגלל שהחומר שאנחנו מנגנים כל כך מגוון. לא פשוט להגיע להרבה אנשים כשעושים מוזיקה מהסוג הזה, אנחנו מדינה קטנה.. ובכל זאת זה קורה, לאט ובטוח.

איפה נוכל למצוא אתכם יום לאחר ההשקה?

יום אחרי ההופעה נחזור ליצור דברים חדשים כמו שכבר מזמן לא עשינו כי עבדנו על ההקלטות וההופעה. כולנו מאוד מתגעגעים לתהליך והרעיונות כבר מתבשלים…

ושאלת השאלות – למה שווה לנו לבוא להופעת ההשקה שלכם?

כי יהיה כיף. פשוטו כמשמעו, כיף. כמו שבטח כבר הבנתם, החומר מאוד מגוון והסיכוי שמישהו יצליח שלא להתחבר אליו – אפסי. אנחנו עושים מה שכיף לנו לעשות וכיף לנו לשמוע ואנחנו מאמינים ומקווים שגם הקהל ירגיש כמונו. אני לא חושבת שיש להקות שעושות מה שאנחנו עושים, יש אולי קווים דומים, אבל אנחנו באמת מצליחים להביא איזה משהו חדש שאני לפחות עוד לא שמעתי כמותו. חוץ מזה, 40 ₪ זה מעט בשביל החוויה, הולך להיות ענק ומפציץ ומפתיע ומרענן.