Symphony X – היצירה, ההצלחה ומעבר

מרואיין: Michael Romeo, Symphony X

את Symphony X ניסינו לראיין המון זמן. לאורך תקופה של חצי שנה בערך מצאתי את עצמי חמש או שש פעמים מחכה ליד הטלפון כמו דייט שננטש, לאחר ששוב הראיון נדחה או התבטל. אין מה לעשות – הלהקה הזאת היא אחת הלהקות העסוקות ביותר כיום. לאחר שבמשך שנים ביססו את עצמם בנישת הפרוגרסיב מטאל ואספו להם מעריצים אדוקים, עם צאת האלבום השביעי שלהם Paradise Lost נדמה שהשתנו היוצרות והלהקה הצליחה למשוך אלפי מעריצים חדשים מסגנונות שונים, שאהבו את העוצמה והישירות של האלבום, וכיום היא מסתובבת מסיבוב הופעות אחד למשנהו, לא נחה לרגע. אפילו המנהלים שלהם כבר לא עוקבים היכן הם נמצאים כרגע, מה שגרם לי להעיר את Russell Allen בחמש בבוקר עקב בלבול בהבדלי שעות, ואת Michael Romeo הצלחתי לתפוס לבסוף באמצע טיול עם הכלב בביתו בניו ג'רזי. לא נשמע שכל הפרסום וההצלחה עלו ל- Romeo לראש, והוא הקדיש לי שעה לשיחה נינוחה על התפתחות הלהקה, תהליכי היצירה והזווית האישית שלו בעניין לקראת ההופעה של Symphony X בארץ.

היי מייקל, אני חייבת לציין שזה כבוד גדול בשבילי – אני מאזינה לכם כבר עשור, ועדיין מתרגשת מהמוזיקה שלכם. השפעתם על הטעם המוזיקלי שלי מאז ועד היום, אז קודם כל – תודה. מה קורה אתכם בזמן האחרון, איך הולך עם האלבום האחרון?

תודה לך, זה מאוד מאוד כיף לשמוע!. "Iconoclast" יצא בקיץ, ומאז אנחנו משתדלים להיות עסוקים – בדיוק חזרנו מסיבוב הופעות בארה"ב לפני כמה שבועות שהלך טוב, גם האלבום בנתיים מצליח. אין לי תלונות, אני בלי ספק מאושר.

טוב לשמוע. בוא נדבר קצת על Iconoclast – על מה מדבר האלבום? מה ניסיתם להשיג, איך התבצעה העבודה עליו?

בכל אלבום אנחנו מנסים למצוא משהו שונה – אולי סאונד חדש, או נושא, משהו בליריקה, משהו שיהפוך את האלבום לייחודי. בהתחלה ישבנו וזרקנו דברים לאוויר, והגענו לרעיון הזה של אדם נגד מכונה, מבחינה מוזיקלית זה היה ממש מגניב עבורי – ניסיתי דברים שונים מבחינה1 הפקתית, אפילו נסיונות בסאונד הקלידים, בקטעים התזמורתיים – לנסות להגיע למשהו יותר "מכני"…

אבל זה לא באמת אלבום קונספט, נכון?

לא, לא באמת. זה לא סיפור, אלא יותר נושא, רעיון. כמו Paradise Lost, שהוא לא באמת קונספט אלא רעיון שכל השירים מסתובבים סביבו, אפשר לקרוא לזה קונספט אבל בשבילי זה לא.

בעצם חוץ מהאלבום V, אף פעם לא עשיתם קונספט סיפורי.

כן, הוא באמת היה יותר סיפורי, עוקב אחרי השתלשלות עניינים מסוימת. אנחנו מעדיפים למצוא נושא או אפילו סאונד, משהו שיכתיב את הטון. Paradise Lost היה כיפי בגלל כל הקטע של גהנום וגן עדן, הקטעים התזמורתיים והמקהלות שנתנו לזה את הוייב האפלולי… לכל אלבום יש את הקטע שלו. אני חושב שהמילה שאני מחפש היא "יצירתיות", לנסות לעשות משהו שונה. זה גם עוזר כשאתה יודע איך האלבום הולך להשמע ואתה הולך לקראת המטרה הזאת. בשביל לכתוב דברים אני צריך שיהיה לי לפחות את הרעיון הבסיסי.

ואיך היה תהליך ההקלטות, האם הוא היה שונה מהאלבומים האחרים?

באלבומים האחרונים עשינו את ההקלטות אצלי באולפן, והאווירה מאוד נינוחה, אנחנו לא תחת לוח זמנים – אפשר לקום בארבע בבוקר ולהקליט גיטרות. אפשר לעשות מה שרוצים מתי שרוצים. אפשר להתנסות בדברים חדשים כשיש לך את המותרות של האולפן שלך. במיוחד עם האלבום הזה שיש בו טקסטורות ודברים שנמצאים "מתחת" למוזיקה, כל מיני אלמנטים של פרקשן וסינתיסייזר שהם יותר מלאכותיים, יותר מכאניים. זה נותן לך את הזמן והיכולת לנסות כל מיני דברים חדשים. תהליך ההקלטות עבר די חלק כי יש לנו תהליך עבודה טוב, כמובן יש גם דברים שנתקעים עליהם כמו רעיון שחשבת שהוא טוב בהתחלה ואתה מקשיב מחדש ומחליט שזה לא בדיוק עובד ומנסה מחדש… בשבילי זה המון כיף, להנדס את הכל, לראות איך הכל מתחבר יחד.. לכתוב את המוזיקה ואז להתחיל לבנות אותה באולפן, אנחנו קודם כל מנגנים ועושים חזרות, זה לא כזה קפדני ויש הרבה מקום להשראה, משהו קורה ואתה פשוט משחרר את זה. זה המון עבודה בלי ספק, אבל הסיפוק גדול כשאתה מסיים שיר ובבוקר שאחרי שם אותו ברמקולים ואומר לעצמך "כן, זה מתחיל להתחבר".

זה באמת נשמע כמו יתרון משמעותי, שיש לך את המקום שלך ואתה יכול להיות עצמאי לחלוטין.

יש בזה גם חסרון, לפעמים התהליך יכול לקחת יותר מדי זמן דווקא בגלל שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אתה בהחלט יכול לפול למלכודת של לעשות את זה "יותר מדי", ללכת לאיבוד עם השיר והרעיונות, אבל מכיוון שאני עוסק בזה כבר הרבה זמן, וגם ללהקה תמיד היה איזה סטודיו לעבוד בו, אנחנו כבר יודעים איך לא לעשות את זה יותר מדי, איך לא לבזבז זמן.

כשאני מסתכלת על ההתפתחות של הלהקה – Divine Wings of Tragedy, Twilight in the Olympus היו מאוד ניאו-קלאסיים עם הרבה סימפוניות, The Odyssey אופיין בשירים יותר מטאליים כמו "The Turning" ו- "King of Terrors", Paradise Lost שהיה בהחלט כבד יותר, הרגשתי שזה משהו שונה לחלוטין ו- Iconoclast כבר לגמרי מוגדר אצלי כת'ראש מטאל… האם ההתפתחות הזאת היתה מכוונת? האם אתם מתכוונים לחזור לאופי המלודי שפעם אפיין אתכם יותר?

אני חושב שהמלודיה עדיין שם, אולי המוזיקה נעשתה כבדה יותר ואני חושב שחלק גדול מזה קשור לחומר ולנושא. הנושא ב- Paradise Lost היה "הטוב נגד הרע", זה נושא אפל יותר שדורש סאונד כזה. השיר "Paradise Lost" היה מלודי יותר בעוד "Set the World on Fire" התמסר יותר לעניין ובאמת היה יותר כבד, גיטרות חזקות, שירה אינטנסיבית… קונספט של "אדם נגד מכונה" דורש משהו יותר… שורט, חסר רחמים. חוץ מזה, אני חושב שככל שהזמן עובר אנחנו רוצים לנסות דברים חדשים. אני עדיין אוהב ניאו-קלאסי ומעריץ גדול של מוזיקה לסרטים, וזה מתבטא לדוגמה בחמשת החלקים בשיר "The Odyssey" עם הקטעים התזמורתיים, אז כן – כל אלבום תמיד יהיה מעט שונה. אם היינו עושים אותו דבר כל הזמן גם אנחנו היינו משתעממים מזה, אתה מנסה לשמור על עניין. גם בתור גיטריסט, לפעמים בא לך לחזור ל"ריפים הגדולים" – Black Sabbath, Judas Priest, Iron Maiden, במיוחד Black Sabbath שתמיד היו להם ריפים אדירים, Pantera… זה מה שמצא את עצמו לתוך Paradise Lost, גם מבחינת המילים, זה הסאונד המתבקש.

אבל קח שירים כמו "Candlelight Fantasia", הוא כל כך מלודי וזורם… אתם מתכננים לחזור לסאונד הזה? אמנם מאוד אהבתי את Iconoclast, עם Paradise Lost היה לי קצת קשה עד שהבנתי מה הקטע שלו, ועדיין אני מתגעגעת למלודיות האלה – לאן הן נעלמו?

אני לא באמת חושב שהמלודיה נעלמה. אמנם האלבומים האחרונים יותר אגרסיביים וכבדים, אבל מי יודע מה הולך להיות באלבום הבא? אין לי שמץ של מושג מה הוא הולך להיות, אז זה ממש בלתי אפשרי להגיד.

אני קוראת לזה "Symphony X הישנים" ו- "Symphony X החדשים". אני אוהבת את שניהם, אבל אני מרגישה שהם שני דברים שונים.

בכנות, מבחינה מוזיקלית אני לא מרגיש שיש הרבה הבדל, קחי לדוגמה שיר כמו "Of Sins and Shadows" מ- Divine Wings of Tragedy, הוא כבד, הוא ברוטלי. מבחינתי הוא לא שונה בהרבה מ- "Set the World on Fire" או "King of Terrors". גם ההפקה משחקת כאן תפקיד משמעותי.

אתם מפיקים בעצמכם, נכון?

עכשיו כן. אבל בנתיים גם שיפרנו את הציוד באולפן, Jens Borgen מיקסס את שני האלבומים האחרונים ונתן לזה סאונד יותר מלא, גדול וכבד. אני חושב שאם היינו מקליטים את The Divine Wings of Tragedy עכשיו, "Of Sins and Shadows" היה כבד בדיוק כמו האלבומים האחרונים.

ת'ראש מטאל!

כן, וגם הדברים האחרים, הרבה מזה קשור בהפקה, בסאונד הגיטרה, זאת אומרת – אני מבין למה את מתכוונת, זה נכון שיש הבדל, אבל עבורי ההבדל הגדול מצוי בהפקה. וכמו שאמרתי, גם בגלל הנושאים שהחומרים מתעסקים בהם. אבל מי יודע, יכול להיות שהאלבום הבא באמת יהיה משהו אחר לגמרי.

מה שבטוח, השינוי הזה הביא לכם עוד מעריצים. כשאני גיליתי אתכם המאזינים שלכם הורכבו בעיקר ממעריצי פרוגרסיב מטאל כבדים, ועכשיו נדמה שזה לא משנה מאיזה ז'אנר של מטאל אתה בא – אנשים מתים עליכם, לפחות כאן בישראל, מדברים עליכם. כאילו השינוי הזה הפך אתכם למפורסמים יותר.

אני מסכים עם זה, שני האלבומים האחרונים גם מבחינת מכירות היו קפיצה ענקית. למרות שזה יותר כבד עדיין הפרוגרסיב שם, קחי את השיר הפותח של Iconoclast למשל. ההבדל הגדול עבורי טמון בעיקר בסאונד הגיטרות, אני גיטריסט הרי, ויש שלב שאתה רוצה לחזור לשורשים. כבר מהתחלת הכתיבה של Paradise Lost חשבתי על התקופה בה הייתי צעיר , כשרק התחלתי לנגן מטאל ולא יכלתי לחכות עד שאשיג את החדש של Black Sabbath, Heaven and Hell, שישר מהתחלה, ריף אחרי ריף, פשוט כבש אותי. זו המנטליות. יש גם קשר לכל סיבובי ההופעות שעשינו מאז The Odyssey, שמנו לב שבשירים הכבדים הקהל יותר משולהב, וזה גם נכנס לך לראש. אז יש הרבה דברים שנכנסים למשוואה שעושים את זה מה שזה. בשבילי זה הכל סביב המוזיקה – זה יכול להיות פרוגרסיב, הבי-מטאל, מה שזה לא יהיה, כל עוד זה מרגיש שיש לנו אמירה ואנחנו יצירתיים. כל אלבום יהיה שונה, כל שיר יהיה שונה, אבל כל עוד אנחנו מרגישים את האנרגיה היצירתית הזאת, והתגובה של המעריצים, שני האלבומים האחרונים מצליחים אז כנראה שאנחנו עושים משהו נכון.

כן, כנראה. הזכרת את Black Sabbath ומוזיקה לסרטים, מה ההשפעות המוזיקליות שלך חוץ מזה? מי המלחינים הקלאסיים האהובים עליך?

האיידול שלי הוא Jon Williams. זאת אומרת, יש לי הרבה – Randy Rhodes היה הראשון, כשרק התחלתי לנגן, Van Halen מן הסתם, Yngwie Malmsteen ועוד הרבה אלילי גיטרה, גם הקשבתי להרבה מוזיקה קלאסית – אני מעריץ גדול של Stravinsky. העבודה של Jon Williams בפסקול של "מלחמת הכוכבים", זה גדול ואפי וקלאסי, אני מת על זה. אנחנו תמיד מנסים להכניס קצת מזה במוזיקה, בעיקר ב The Odyssey, אני פשוט מת על זה.

אני יכולה להבין למה. אני חושבת שהוא עשה משהו שהוא גם גאוני אבל גם קליט – אתה ממש יכול לשיר את המלודיה.

כן, לא הייתי יכול לנסח את זה יותר טוב, המלודיות שלו, הכל פשוט מושלם, האמוציות, כל דבר שנמצא שם נשמע כאילו מעולם היה אמור להיות שם. הוא גאון, הוא האיידול שלי. טוב, אחד מהם.

בטח כולם שואלים אותך מתי ואיך התחלת לנגן. אותי יותר מעניין – איך אתה מלחין?

זה תמיד היה אותו תהליך במשך השנים, עכשיו זה יותר מפותח כי יש כל כך הרבה כלים, אבל זה תמיד מתחיל ממשהו קטן – איזה ריף שלוקחים לאולפן, אולי איזה רצף אקורדים קצת שונה, שמים על זה קצת מכונת תופים עם כמה רעיונות בסיסיים, אולי להוסיף כמה כלי מיתר. זה מאוד תלוי בשיר, זה אפילו תלוי ביום… אבל בדרך כלל זה ככה – למצוא את הרעיון הבסיסי של השיר, המבנה הבסיסי, תפקיד גיטרה, כמה אקורדים על הפסנתר או מלודיה – זה יכול להיות כל דבר. מתחילים מקטן ובונים את זה. ובעידן שלנו עם ההקלטה הממוחשבת והכלים, כמה שעות אחר כך יש לך ייצוג בסאונד מלא שנשמע טוב של מה שהשיר יהיה. זו הבעיה הגדולה שלי, כבר בהתחלה השירים נשמעים כמו תזמורת ענקית ושטויות, והשיר עדיין בכלל לא גמור… אני קצת נסחף עם זה. אבל זה טוב כשיש השראה ושאתה מסוגל להוציא את מה שיש לך בראש בצורה טובה.

האם אתה חושב שתיאוריה מוזיקלית זה עניין קריטי, או שאתה פשוט מקשיב לקולות בראש שלך?

תמיד הייתי טיפוס של תיאוריה, כבר משלב מוקדם התעניינתי בתיאוריה והרמוניה ותזמור, ביליתי שנים בקריאה ואימון ולמידה, יש לי ספריה שלמה של תווים – מבטהובן ו- Stravinsky עד לעבודות של Jon Williams, למדתי וניתחתי את זה.

אמממ… וואו, נראה לי שב-15 שנים האחרונות או משהו כזה. כבר כשהתחלתי לנגן גיטרה עניינה אותי תיאוריה, להכניס את האלמנט הקלאסי לנגינה, תמיד התעניינתי במוזיקה קלאסית וגם ניגנתי קצת על פסנתר. התחלתי מהבסיס ואז התחלתי להקשיב לחומרים סטייל Stravinsky שכבר מסובכים יותר, ניסיתי להבין מה הולך שם. אני עדיין מוצא את עצמי בוחר ספר על מוזיקה טונאלית במאה ה-20, דברים כאלה. זה בסך הכל מוזיקה, זו השפה.

אז אתה חושב שכל מוזיקאי צריך להכיר את השפה הזאת.

זה תלוי במה שאתה רוצה להגיד ומה שאתה אוהב, יש אנשים שמצליחים להגיד את כל מה שהם רוצים בשלושה אקורדים בלבד ולהביע את כל מה שהם רוצים להביע. אני רציתי קצת יותר מזה. זה מה שעובד לי, זה אישי. אני חושב שככל שפלטת הצבעים שלך גדולה יותר, יש לך יותר צבעים והתמונה תהיה יותר מגניבה.

למען האמת בפעם הראשונה שניסיתי להלחין שיר ישבתי וחשבתי "איך Symphony X היו עושים את זה?" הקשבתי לשיר The Odyssey וחשבתי לעצמי "איך עושים שיר כזה, מאיפה מתחילים?"

שוב, זה באמת תלוי במה רוצים להעביר. בשיר The Odyssey, הרבה מהחלקים של השיר נכתבו קודם כליריקה, ידענו למשל שבהתחלה יהיה המונולוג של הגיבור שרוצה לחזור הביתה, תחושה של געגועים אז יש שם גיטרה אקוסטית לתחושה של אינטימיות ופסנתר, ויותר מאוחר יש קטעים יותר בומבסטיים שעבורי היו יותר אפיים, יותר בסגנון של Stravinsky. דווקא השיר הזה היה ממופה מההתחלה "אוקיי בקטע הראשון יהיה אקספוזיציה, משהו יותר ווקאלי, ואז זה ייבנה לקטע הזה, פה התזמורת תהיה יותר דומיננטית, זה יהיה הריף גיטרה פה" – לבנות את זה בחלקים ולנסות שזה גם יהיה הגיוני.

זה שיר מאוד ארוך (25 דקות) אבל הוא לא משעמם. כשהקשבתי לו לראשונה ממש רציתי לשמוע את הסיפור – יש בו יותר מאקורדים ומילים.

אני מסכים, ניגנו את השיר הזה בלייב והוא פשוט עובר מהר. זה שיר ארוך ללא ספק אבל הוא לא משעמם, הוא מזין את עצמו. זה לא משעמם אותנו לנגן אותו, זה מרגיש טוב, יש כאן מסע מנקודה א' לנקודה ב' שאני מקווה שגם יש בו הגיון.

אני חושבת שהשיר הזה, והאלבום בכלל הוא מאסטרפיס. אצלי הוא נמצא ברשימת "חמשת הגדולים" של כל הזמנים. כל שיר שם פשוט מרגיש נכון. קשה לי להסביר את זה, אבל כששמעתי את האלבום לראשונה לא הצלחתי להקשיב לשום דבר אחר במשך שנה בערך. זו היתה ההיכרות הראשונה שלי עם פרוגרסיב מטאל ולא ידעתי מה לעשות עם כל זה, זה הרגיש כמו עולם אחר!

וואו… *צוחק*, אני מעריך את זה מאוד. הכנסנו הרבה לתוכו, ניסינו שלמוזיקה תהיה משמעות, להשאיר את המאזינים מרוכזים ושתהיה אמירה. את יודעת, לצייר תמונה מסויימת. זה ממש טוב לשמוע, אני מעריך את זה.

היי, זה אלבום שמאוד השפיע על התפיסה המוזיקלית שלי. הייתי משמיעה את הטראקים ומנסה לחקות את Russell Allen כדי לקבל את הקול המטאלי הזה… אם אפשר, הייתי רוצה לדבר איתך קצת על The Dark Chapter.

אוי, אלוהים. כל כך ישן!

הוא נשמע מאוד שונה. מה אתה יכול לספר לי עליו, על מה הוא?

הקלטתי אותו ב-1989 או משהו כזה… זה היה לפני ש- Symphony X בכלל התחילו, הייתי בכמה להקות והסתובבתי, לא קרה כאן הרבה בסצינת המטאל ורציתי לעשות משהו כזה, הייתי מעריץ של Malmsteen ו- Al Di Meola, Marty Friedman, Jason Becker, הייתי ממש עמוק בחומרים האלה, אני עדיין מאוד אוהב את זה. כמו שאמרתי היה כאן די מת וסתם התחלתי לקשקש כל מיני דברים שצצו לי בראש, והדבר הבא שקרה שהיה לי אלבום, עשיתי כמה… קסטות… זה היה לפני כל עידן ה- CD, ממש מזמן… שלחתי את זה לכמה מגזינים כמו Guitar Theory ו- Guitar World, היה להם מן טור קבוע כזה לאמנים לא מוחתמים. קצת פה, קצת ביפן, כל מיני מקומות. ראיתי שאנשים אוהבים חומר פרוגרסיבי כזה וזו בעצם היתה ההתחלה של הלהקה.

אז זה היה הניצוץ.

כן, ככה בעצם איך הכל התחיל. תמיד רציתי להיות בלהקה, חלק מיחידה, שיש לך את הזמר והדרמה ושכולם עובדים יחד, לא רציתי לעשות רק הקלטות גיטרה אלא שירים – להיות מסוגל לעשות שיר כמו The Odyssey עם כל המלודיות והקטעים השונים. אז The Dark Chapter היה מה שהיה, לא היה לי באמת ציוד, אולי איזה מכונת תופים מעאפנה, קלידים צ'יזיים ומכשיר הקלטה אנלוגי של 8 טראקים, אבל זה היה מספיק כדי לגבש כמה רעיונות. לא הרבה אחר כך קיבלתי טלפון מחברת תקליטים יפנית והם שאלו אם יש לי להקה, ואמרתי "כן! בטח שיש לי" והתחלתי לחפש נגנים…וזה היה האלבום שנקרא Symphony X, עם זמר אחר, זה יצא מאוד גס כי עשינו את האלבום הזה מאוד מהר. אני חושב שעשינו את זה בעיקר כדי להוכיח ללייבל שאנחנו להקה, עדיין לא היה לנו ציוד או הפקה נורמלית. רגע, בעצם אני חושב שבנקודה הזאת כבר היה לי מכשיר הקלטה של 16 טראקים! זה לא היה שום דבר מדהים אבל הרעיונות היו שם. ב- The Odyssey ראינו מה הלהקה תהיה בסופו של דבר, אבל The Dark Chapter התחיל את הכל. בשבילי זה היה פשוט כיף, לנגן קצת גיטרה בדירה שלי, ויצא מזה מה שיצא.

ממה ששמעתי וקראתי, היתה לכם התחלה מאוד נוחה. אם הבנתי נכון כבר אחרי האלבום הראשון או השני התפרסמתם.

לא הייתי קורא לזה מפורסמים,אבל הסתדרנו. בגלל ששני האלבומים הראשונים יצאו בלייבל יפני היתה לנו קצת הצלחה ביפן, ואז בסופו של דבר גם באמריקה ובאירופה.

אתה חושב שזה מזל טהור או שיש לכם איזה סוד?

אין כאן סוד, אני חושב שזו הדחיפה שלנו קדימה, אפילו עכשיו לא כל כך אכפת לי אם זה מצליח ואיפה, אלא יותר חשובה לי העובדה שיש לנו מעריצים, לא משנה מהיכן הם. זה תמיד היתה צורת המחשבה שלנו – לא ניסינו לעשות משהו מסוים במקום מסוים, אלא אנחנו שמחים לעשות מוזיקה ושאנשים אוהבים אותה, עם הזמן גם הצטרפו עוד מעריצים לעניין, ודברים הסתדרו לנו. אבל לא הייתי אומר שזה היה קל.

אין לכם בהיסטוריה שום דבר "עסיסי" – לא היו ריבים או שינויי ליין אפ נרחבים, תקן אותי אם אני טועה.

היו לנו כמה שינויים לאורך הדרך אבל לא משהו משמעותי, אני מניח שאנחנו ביחד כבר כל כך הרבה זמן שאנחנו יודעים איך לעבוד. אנחנו חברים ויודעים כשמישהו במצב רוח רע. אנחנו יודעים איך להגיב ואיך לתקשר אחד עם השני. אנחנו פשוט מכירים אחד את השני יותר מדי טוב. תמיד יהיו ריבים או חוסר הסכמה על דברים אבל זו כמו משפחה בסופו של דבר. יש ימים רעים וימים טובים אבל בסופו של דבר אנחנו עושים את מה שעושים ואנחנו חברים טובים.

אתה חושב שהדינמיקה הטובה הזו קשורה לעובדה שאתה הכותב הראשי וסוג של "מנהיג" הלהקה?

כן, לפעמים אני מנסה לשמור על כולם שפויים… אבל יש כאן גם אלמנט של אמון, אני סומך על כולם ואני יודע שהם סומכים עליי. אפילו בקטע של הכתיבה, אני כבר מכיר אותם כל כך הרבה זמן שאני יודע מה הם הולכים לעשות, אם למשל יש קטע תופים מסויים ואני כותב אותו בגדול על מכונת תופים, המתופף כבר יבוא ויגיד לי "אני יודע מה אתה רוצה, אתה תרצה את זה ככה וככה". בגלל שאני כבר יודע מה הם יעשו אני יכול לתת סקיצה לשיר בסיסי ואז כולנו ניפגש ונעשה אותה טובה יותר. זה בהחלט קטע של אמון וזה בהחלט עובד.

אז אתה לא חושב לחזור לקריירת סולו כמו ש- Pinnella ו- Allen עשו?

תמיד שואלים אותי על זה, כל הזמן יש דברים שאני רוצה לעשות לו היה לי את הזמן, יש לי הרבה רעיונות מתרוצצים בראש. חשבנו שאולי בקיץ יהיה לנו קצת זמן פנוי וניקח הפסקה קטנה. זה בהחלט משהו שהייתי רוצה לעשות, משהו שמבוסס יותר על גיטרה סולו, יותר אינסטרומנטלי. אבל זה קשה, הלהקה דורשת הרבה זמן ולוקח חודשים לכתוב רעיונות בסיסיים לאלבום חדש אפילו עוד לפני שנפגשים ומתחילים לעבוד על זה, גם כל תהליך ההקלטות מתרחש אצלי באולפן ואני צריך להיות שם כל הזמן. אני חושב שאני צריך לעשות את זה קצת בכל פעם כי להשיג הרבה זמן פנוי זה קשה, כשמגיע הזמן לעשות אלבום חדש זו משרה מלאה בשבילי.

יש משהו מתוכנן לאלבום חדש, נושא או משהו?

לא, לא, ממש לא! זה עוד מוקדם… אבל סביר להניח שבעוד כמה חודשים נתחיל להעלות קצת רעיונות. Russell ואני דיברנו קצת במהלך סיבוב ההופעות על The Odyssey ושאולי הגיע הזמן לעוד משהו אפי כזה, אבל צריך להחליט על מה אנחנו כותבים. יש לנו עוד סיבובי הופעות לעשות וטיסות ארוכות אז אולי נעלה על משהו…

מה נותן לך השראה? אני שומעת הרבה מיתולוגיה ופנטזיה, משוררים כמו Edgar Allan Poe ו- John Milton…

אני אוהב את כל זה, בעיקר את הדברים האפלים יותר.

כמו משוררים צרפתיים מטורפים בסגנון של Baudelaire?

מה? לא, אני דווקא לא מכיר… הדברים שאני יותר מתחבר אליהם זה כמו הסטייל של Milton שהשפיע על Paradise Lost או מיתולוגיה, אני מחפש רעיונות ואז נותן לדמיון להשתלט, אתה יכול לחבר את זה לדברים אחרים ולא להיות כל כך ישיר, למשל ב- Iconoclast, יש את הרעיון המרכזי של אדם נגד מכונה אבל יש עוד התייחסויות מכיוונים אחרים, כמו ילדים שצמודים לטלפונים הסלולריים שלהם והאינטרנט ואיך אנשים כל כך מחוברים לטכנולוגיה… זה באמת אדם נגד מכונה. ברגע שמצאת את הנושא אז גם יש מוזיקה מגניבה אבל גם בליריקה יש לך מה להגיד שיהיה מעניין. The Odyssey היה קל כי הכל כבר היה כתוב בעצם… הסיפור היה שם ופירשתי את הליריקה בדרך שלי, נתתי למוזיקה לבנות את עצמה מסביב לסיפור, אני אשמח לעשות משהו אפי כזה שוב, איזה שיר מאוד ארוך ונחמד, רק שקודם צריך למצוא את הנושא.

כן, אני מניחה שזה החלק הקשה… האם אתם מתכננים לעשות עוד קליפים? לקח לכם שנים להוציא קליפים!

למעשה, יש לנו שניים – "Set the World on Fire" ו- "Serpent's Kiss" מ- Paradise Lost. אני עדיין לא יודע אם נעשה משהו מ- Iconoclast, היו דיבורים על זה אבל אני ממש לא בטוח לגבי זה. בשבילנו זה היה מטורף- עוד לפני שהאלבום יצא עשינו סיבובי הופעות, יום אחרי שהאלבום חזר ממיקס חזרנו לאירופה לסיבוב הופעות, ישר מהסטודיו טסנו לשם, ואז זה נשאר ככה, זו היתה שנה מאוד עמוסה. ולעשות עוד וידאו עכשיו…

למה לקח לכם כל כך הרבה זמן להוציא את השניים האלה? רציתם להתמקד במוזיקה?

אני חושב שזה חלק מזה, רוב הזמן שהשקענו הוא באולפן, לתת את כל מה שיש לנו, זה תמיד לוקח יותר זמן ממה שאתה חושב. אני לא יודע, אפילו לא הרגשתי שלקח לנו כל כך הרבה זמן לעשות את זה, וזה גם היה מזמן אז אני לא ממש זוכר איך זה היה. האלבום יצא ופשוט החלטנו לעשות את זה.

הוידאו נראה מעולה ומשך הרבה מאזינים שהתחילו פתאום לשאול למה לא עשיתם את זה קודם…

אני מניח שהסיבה העיקרית היא בגלל כסף. האלבומים האחרונים היו מאוד מצליחים, אני מניח שיכלנו לעשות את זה קודם אבל רצינו להיות בטוחים שאנחנו עושים הכל נכון. בהתחלה לא בדיוק היה לנו תקציב גדול והדגש שלנו הוא בעיקר על המוזיקה. ואז Paradise Lost הכניס קצת יותר כסף והיינו מסוגלים לעשות משהו שיהיה מספיק טוב, שנרגיש בנוח איתו. אני לא יודע לגבי האלבום הנוכחי, צריך לדבר עם כולם ויש גם גורמים ניהוליים וכאלה…

נו ואתה בטח אוהב לעשות הכל לבד, בדרך שלך.

כן… כנראה שכן. *צוחק*

אני באמת לא חושבת שיש דרך אחרת אם רוצים להזיז דברים.

או, פשוט אמרת את זה, בדיוק ככה. זה בהחלט נכון. זה לא משנה אם זה וידאו, להקליט שיר, לכתוב שיר, לא משנה מה – ובמיוחד כתיבה והקלטה, לוקחים הרבה זמן. זה תהליך מאוד ארוך.

אני חייבת לשאול אותך לגבי Russell Allen – כשהוא התחיל איתכם הוא היה אנונימי וכיום הוא אחד הזמרים המבוקשים ביותר במטאל. היית זוקף זאת לזכות הלהקה?

אני מניח, ולזכות העובדה שהוא זמר ממש טוב! יש לו כשרון ווקאלי מטורף, אין ספק בזה. יש לו הרבה פרוייקטים עם להקות, קריירת סולו… אני מניח שהוא פשוט אוהב לשיר! לפעמים יש לנו הפסקות, אני עושה כמה דברים בשביל עצמי, Russell ו- Michael Pinnalle עשו קריירות סולו, כולם אוהבים להשאר עסוקים.

שאלה אחרונה – מה התחושות שלך לגבי ההופעה בישראל? חיכיתי לזה הרבה זמן וממש שמחתי לשמוע שסוף סוף אתם מגיעים הנה.

זה הולך להיות מדהים, זה הולך להיות ממש מגניב. האנשים אצלכם טובים, הקהל חם, מאוד מקבלי פנים וכנים. אני אפילו לא יודע כמה אנשים הולכים להיות שם…

אני יכולה להגיד לך שאחרי Paradise Lost הקהל המקומי פשוט התאהב בכם. לפני כן, כל מי שהקשיב לפרוגרסיב מטאל שמע עליכם, אבל אחרי Paradise Lost כולם השתגעו.

זה נכון שהשקענו הרבה בכתיבה של Paradise Lost אבל לא ניסינו שהוא יהיה פרוגרסיבי, אולי תרצי להגיד -בוגר, יותר מודע לעצמו מבחינת השירים, השקענו יותר בארגון של השירים, בפזמונים, והוא יותר נגיש לאנשים. אז אני מסכים, הוא גם היווה קפיצה במכירות, זה טוב לשמוע שאנשים אהבו אותו.

אני לא חושבת שתהיה לכם בעיה לגבי כמות האנשים שתגיע.

אנחנו מבטיחים לנגן הרבה שירים מתוכו. עוד לא החלטנו מה נעשה, בזמן הקרוב נחליט, נחפש משהו מיוחד לערב הזה, זה יהיה מגניב. אני לא יכול לחכות. פסטיבלים זה כיף, עם כל הלהקות מסביב, וכמובן לעלות לבמה ולראות את כולם, להנות מהרגע, אני בהחלט לא יכול לחכות.

גם אני לא. אני אהיה שם!

אני אחפש אותך! חפשי אותי, אני אהיה שם איפשהוא… בטוח שאני שם!

רק נקווה שלא יבטלו את זה ברגע האחרון, זה קורה לנו הרבה ואנחנו תמיד מתבאסים.

לא, אני לא חושב שזה יקרה.

תודה רבה שהקדשת לי מזמנך, היה טוב לדבר איתך. אתם אחת הלהקות האהובות עליי, גרמתם לי להסתכל על מוזיקה בצורה שונה ואפילו להתחיל להלחין קצת בעצמי… כלהקת הפרוגרסיב הראשונה ששמעתי, לימדתם אותי איך פרוגרסיב מטאל צריך להשמע…

שמח שיכלנו לעזור, בכל דרך אפשרית! זה כבוד עבורי, ואני ממש מעריך את זה. נתראה בהופעה!