מרואין: Peter Dolving, סולן להקת The Haunted

The Haunted נחשבת בצדק לאחת מההבטחות הגדולות ביותר שיש למטאל המודרני להציע. בעולם שבו שבדיה מולכת במטאל האיכותי, The Haunted היא הסופר-גרופ האולטימטיבית. משלבת ת'ראש מטאל של פעם, גרוב-מטאל של היום ולא מעט דת' מטאל מלודי בטעם של גותנברג, מביאים יוצאי At The Gates האגדית את מה שנחשב ללהקת הספין-אוף המצליחה ביותר בסצינת המטאל הקיצונית. עם ביקורות שמהללות על כל חמשת אלבומיהם, ואלבום שישי בדרך, תפסתי לשיחה את Peter Dolving – הגרון של ההרכב, והילד המופרע – אך המשכיל – של שבדיה, לשיחה על הכול. (הערה: הראיון נעשה יום לפני ההודעה על דחיית פסטיבל Anthem מהתאריך המקורי)

שלום Peter, מה שלומך? איך מזג האוויר בשבדיה?

שלומי בסדר, ואני רואה שאנחנו מתחילים בטון מבודח [צוחק]… חמים ונעים פה עכשיו.

אתה מוכן נפשית לחום שמבחינתך משול לשאול, לקראת ביקורך בישראל?

חברים שלי סיפרו לי שחמים שם, אבל כן – אני מוכן נפשית.

איך עוברים עליך הימים האחרונים?

בבילויים טלפונים נהדרים. אני יושב ומדבר עם עיתונים. למעשה התקשרתי אל מישהו מיוון מקודם לראיון, וחשבתי שאני מדבר איתך, קראתי לו "יותם" והוא היה קצת מופתע. ככה זה שעושים טעויות במספר.

אתה יודע, יש אנשים שזה החלום שלהם, לשבת כמו פוצים במשך שלושה ימים ולדבר עם אין ספור מגזינים על אותן השאלות, שוב ושוב ועוד פעם.

[צוחק] היי, זה עדיין החלום שלי! אני למעשה מגשים את החלום שלי עכשיו! אבל בחיי, לא יכולתי לחלום על דברים אחרים? [צוחק]…

נהדר. בוא ספר לי Peter, האם אתם מתרגשים לקראת שחרור אלבומכם החדש, Versus, לקראת סוף השנה?

מאד מתרגשים, כמה לא מפתיע. האמת היא שגם התרגשנו בהקלטות עצמן, הרגשנו שאנחנו מכינים פה לא סתם את האלבום הכי טוב שלנו, אלא גם האלבום הכי ישיר והכי פוגע. בתהליך ההקלטות עצמו כבר הרגשנו שזה הולך לצאת אלבום מטאל משובח.

ממה ששמעתי בפרומו, Versus שונה בתכלית מאלבומכם הקודם, The Dead Eye. בעוד The Dead Eye היה אפל מאד ואווירתי מאד, האלבום החדש הוא הרבה יותר בגישת 'אגרוף-אל-תוך-פרצוף-שלך!' לרגע חששתי שזנחתם את כל מה שהצלחתם להשיג במהלך שני האלבומים הקודמים עם חזרתך ללהקה, ונראה שאתם בעצם חוזרים לשורשים במובן מסוים, או לפחות שומרים על דברים במעמד פשטני יותר.

ובכן, לא הייתי רואה את זה בתור חזרה לשורשים, אלא יותר כמו התפתחות לכל מיני כיוונים שאולי חלקנו מכירים ממקומות אחרים. זהו שינוי כיוון, כפי שציינת, אבל זה מה שמוזיקאים עושים. אנחנו מצאנו את הנישה שלנו באלבום הקודם, The Dead Eye, שהיה אלבום מאד איכותי מבחינתנו, והחלטנו שהגענו למיצוי, עשינו חשיבה קבוצתית והגענו לכדי יצירה חדשה שהיא דומה בחלק מהמאפיינים ליצירות הקודמות וכאמור גם שונה לחלוטין מהן. זו התפתחות שאני חושב שכרוכה בכל מוזיקאי. כל מי שיש בו אהבה למוזיקה ירצה ליצור מוזיקה לשם המוזיקה, ולא לשם הסגנון – ואנחנו בהחלט אוהבים ליצור ולנגן מוזיקה.

מאז שחזרת ל-The Haunted ב-2004, השירה שלך השתנתה באופן דרסטי מאלבום הבכורה של ההרכב [Peter עזב את ההרכב לאחר סיבוב ההופעות לקידום אלבומה הראשון של הלהקה, אך חזר אליה לקראת צאת האלבום הרביעי, rEVOLVEr]. מדוע בחרת להתחיל להשתמש בשירה נקייה ומלודית, והאם זה היה הרעיון שלך?

האמת היא שאני לא יכול לקחת על זה קרדיט לבדי ובעצמי, כי האחרים דחפו אותי לזה באותה צורה. בוא נאמר שאחרי שניים-שלושה אלבומים של צעקות נטו, אני יכול לראות למה נהיה להם משעמם לשמוע רק צרחות בתור שירה, והעיקרון הוא שאם אפשר – והם האמינו שיש לי את היכולת לבצע גם שירה נקייה ומעודנת יותר – אז למה לא לנצל את הכלי שניתן לנו? כמובן שבמטאל אפשר רק לצעוק, אבל במוזיקה הנטייה הטבעית היא בעיקר להתפתח. אני נהנה להתבטא בלהקה בכמה שיותר דרכים, ושירה נקייה היא אחת מהן.

אז אם אתה מעוניין להתפתח והחבר'ה נותנים לך את הבמה לכך – למה עזבת את The Haunted מלכתחילה?

[שותק מעט] טוב, שמע, זו הייתה תקופה מאד לא טובה בחיים שלי. היינו בסיבוב הופעות, או בכמה סיבובי הופעות למעשה, ארוכים ומתישים – ויצא להיות עם אותם אנשים כל הזמן, וזו תקופה שלוותה גם בהרבה דכאונות, מבחינתי. דיכאון אחד ארוך למעשה. התפרקתי שם, החיים שלי ממש התפרקו – ובסופו של דבר לא יכולתי להרגיש שאני ממשיך עם זה לאורך זמן, אז הייתי חייב לחזור הביתה. אני די שמח שאחרי ש-Marco Oro נפרד מהם – שהוא סולן נהדר לדעתי – הם פנו אליי להמשיך את מה שהפסקנו.

אז למה, בעצם, חזרת ב-2004?

המממ…. כי בעצם עניתי על השאלות שלי [צוחק]… התקופה הזאת הייתה שונה בהרבה. הגעתי למקומות אחרים בחיים שלי וזה השתלב לי בצורה הרבה יותר נכונה. כל המטענים הדכאוניים שהיו לי מצאו פורקן במקומות אחרים. שמע, ההחלטה המקורית של העזיבה הייתה בין ההחלטות הקשות ביותר שלקחתי אי פעם. לא הייתי שלם איתה גם שנים אחר כך – אחרי שהלהקה המשיכה רחוק בלעדי. לכן ממש שמחתי שהם רצו אותי בתור סולן חדש-ישן עבורם כש-Marco עזב. הנה לך אחד מהרגעים המאושרים בחיי.

זה לא כמו לחזור לחברה לשעבר שלך? אתה יודע, ה-Issues עדיין שם, ולהתעלם מהם לא יגרום להם להעלם.

זה נכון, אבל אני לא רואה את זה בתור חברה לשעבר, למרות שזו דרך יחסית נכונה להתייחס לזה. זה יותר כמו משפחה בשבילי. גם אם אתה כועס עליהם, ועצבני עליהם רצח, אתה עדיין חוזר אליהם כשהם מבקשים סליחה, כי זו משפחה ודברים צריכים להגיע לפתרון, וכולם יודעים את זה שאי אפשר לשמור דברים בבטן או בריב – ולהבדיל ממערכת יחסים, בה מחפשים את הטוב והנכון לשני הצדדים, במשפחה מוצאים את הפשרה, את המקום בו כולם מרוויחים כמה שיותר, ואת הבעיות פותרים ולא בורחים מהן.

מה אתה חושב על שני האלבומים שבהם לא השתתפת, The Haunted Made Me Do It ו-One Kill Wonder?

אני חושב ששני האלבומים האלה טובים, אבל אני מתחבר ל-The Haunted Made Me Do It הרבה יותר. למעשה – אני ממש מתחבר אליו, יש שם שירים מצוינים לדעתי, ורובו ככולו פשוט עושה לי את זה. אבל One Kill Wonder לעומתו הרבה יותר חלש. לא אהבתי אותו כמו את השני. יש לו הפקה מצוינת, אגיד לך את זה, אבל יש בו יותר מדי רעיונות שלא סודרו כמו שצריך לדעתי.

ומה דעתך על השירה של Marco Oro, הסולן שהחליף אותך, ואז לבסוף אתה החלפת אותו?

ל-Marco יש שירה מאד אפלה, מאד ברוטאלית. הרבה יותר ברוטאלית משלי. אני לא יכול לשיר ככה האמת. זה כבד לי מדי. אני עושה מה שאני יכול כמובן, אבל זה לא בשבילי.

הוא הרבה יותר מותאם לדת' מטאל, ואתה נראה כאילו התחנכת על שירת ת'ראש מטאל הרבה יותר.

זה ממש נכון! אני עושה את הכול, גם את הצעקות, עם בסיס מלודי כלשהו. אני בחיים לא אוכל להיות אפל כמו Marco, אבל גם צעקות וגם שאגות דת' מטאל – יש להן את היופי שלהן לכל אחת.

האלבומים The Haunted Made Me Do It ו-One Kill Wonder זכו לביקורות אדירות בתקשורת. איך זה גרם לך להרגיש, שראית את הלהקה לשעבר שלך נוסקת ממש למעלה?

זה עשה לי טוב בלב, בכנות. הייתי שמח בשבילם, אבל זה הזכיר לי גם כמה אני מתגעגע אליהם.

טוב, בוא ניגע רגע בליריקה שלך. יש לך גישה מאד ייחודית מבחינת מילים, מאד בולטת לעומת מרבית להקות המטאל. קודם כל, היא נפרדת בקונספט וברעיונות שלה, שלא משויכים כל כך למטאל – ישן או חדש – בצורה מסוימת, ודבר שני, היא נוגעת בנושאים כבדים ואישיים הרבה יותר מהמון להקות רוק באשר הן. זה כמו לקחת אקדח של פואטיקה ולכוון לעבר כל מי שיש לו קצת רקוב בבפנים שלו, שזה מרבית אוכלוסיית כדוה"א. מאיפה זה מגיע?

טוב, כמו כולם אני יכול להגיד שהחיים שלי משפיעים עלי, אבל זה באמת נכון. החיים מלמדים אותי כל יום משהו חדש. המילים שלי, להבדיל מהמילים של Oro למשל, עוסקים בחיים שלנו כבני אדם בחברה קפיטליסטית ודי גועלית בעצם. זה הלכלוך האמיתי, זה איפה שאנשים מרגישים כאב ואנשים מרגישים 'מילים אפלות', ולא שירים על רוצחים סדרתיים – ואני חייב לציין בעצם שזה כמעט מצער אותי שלא כל הצרות שלנו מסתכמות ברוצח סדרתי של פעם בכמה שנים.

מה דעתך על האיחוד המחודש של חבריך ללהקה עם להקתם הקודמת, At The Gates – בכל המובנים?

ובכן, אני שמח בשבילם. זו אחת מהלהקות שעבדה הכי קשה בעולם המוזיקה, וכולם קוצרים את הקציר שהיא זרעה לפני שנים, שלא לדבר עושים על זה הרבה מאד כסף. אני חושב שמגיע להם להתאחד – כי זה סוג של סגירת חשבון בכל כך הרבה בחינות, כן – גם כלכלית. הם השקיעו בלהקה הזאת המון-המון זמן והמון-המון עבודה, ומגיע להם לראות מזה משהו כלכלי, כי כידוע At The Gates התפרקה בלי גרוש על התחת. אבל לא רק שזה מענה כלכלי מסוים להשקעה העצומה שהחבר'ה האלה נתנו, זה גם סוג של מענה לכל אותם האנשים שגדלו על At The Gates ולא זכו לראות אותם – עכשיו ניתנה להם ההזדמנות החד-פעמית הזאת. הם לא מתכוונים להמשיך עם זה לנצח, זה סוג של Closure בשבילם, סגירת מעגל. והם ראויים לכל הכסף שהם מקבלים על זה, וכל הקרדיט שהם מקבלים על האלבומים שלהם.

טוב, בוא ניגע קצת בעצב חשוף. בסוף שנת 2006 הייתה לך תקרית לא נעימה עם מעריצי The Haunted, אחרי צאת האלבום The Dead Eye – ובכלל עם קהילת המטאל האינטרנטית באשר היא, בצורה מסוימת, או ככה הדברים התפרשו פה בישראל. תוכל לחשוף על הנושא קצת אור ולתת לנו את הצד שלך לסיפור?

טוב, הסיפור די פשוט. עניתי לאנשים שקטלו את הלהקה באינטרנט. אני יודע שזה אחד מהחוקים שאסור לעבור עליהם, וזה להגיב לאותם ילדים בעלי דעה משל עצמם באינטרנט – וזה לא לעניין להתחיל להיכנס איתם לוויכוחים – אבל זה היה ממש לא לעניין לדעתי. אנשים מדברים על כל מה שבא להם, אם הם מבינים או לא מבינים, אתה מבין? זה אומר כאילו, שאם מישהו רוצה להגיד דבר מה – אבל מישהו אחר כבר הגיב לפניו איזו דעה סתומה, אז הבן אדם לא יטרח אפילו לבדוק את הלהקה, פשוט יגיב אותו דבר, כמו עדר.

שמע, אני מאד בעד חופש הביטוי, ואיזה ז'אנר נותן במה לחופש הביטוי יותר מ-Heavy Metal? זו התגלמות החופש המוזיקלית. המלחין והמשורר יכולים לדון באיזה נושא שבא להם, בלי שום גבולות. יש כמה אנשים שבא להם להשתיק אותך על הדעה שלך, וזה מגוחך כי הם מאזינים לאותה מוזיקה, הם מאותה תעשייה, וזה פשוט מטופש שהם מנסים לשים לך מילים בפה ולגרום לך להגיד משהו שלא התכוונת אליו. אני בן אדם מאד ורבאלי, מאד קולני גם. אני סולן בלהקת מטאל, אין לי אפשרות לא להיות, אז נתתי בראש למי שחשבתי שצריך לקבל בראש, למי שהתגובות שלו עצבנו אותי יותר מדי. אתה יודע מה זה סולני מטאל. אנחנו נהיים קולניים גם בלי שצריך להגיד לנו.

אז אתה אומר ש-"Opinions are like assholes", לכל אחד יש אחד. וכולם מריחים רע?

לא, זה לא מה שאני אומר. אנשים מגיבים על כל דבר, אבל לא מחזיקים בדעה על כל דבר. תגובה אינה שווה אוטומטית דעה. זה פשוט גירוי מנטאלי שיש ביטוי אינסטינקטיבי כמעט במערכת הפעולות האנושיות. זה התנהגות די פרדוקסלית למעשה.

למה אתה מתכוון?

אני מתכוון לכך שלאנשים אין דעה למעשה. הם לא באמת מפתחים דעה, הם לא באמת טורחים לבדוק ולהתעניין ולגבש דעה. יש כל כך הרבה אנשים שלא אוהבים לחשוב, שאוהבים שמאכילים אותם בכפית, גם אם הם לא מודים בזה, הם מעדיפים שהכול יהיה להם נגיש ופשוט. הם לא קוראים ספרים, כי יש כבר סרטי קולנוע על זה. הם לא קוראים עיתונים ודעות של אחרים כי יש כבר טלוויזיה, ומן הסתם זה הכלי הכי 'אובייקטיבי' שיש, לא? הם פשוט אומרים +1 בתגובות של אינטרנט או משהו כזה, מחזקים דעה או מחלישים דעה של מישהו אחר, אבל לא אומרים שום דבר משל עצמם, לא משנה כמה הוא נכון או מוטעה. זה כמו להיות בעלים של כלב. אתה מחזיק כלב בבית?

כלב, שהוא רואה ציפור – הוא נובח. כשהוא רואה את הדוור מגיע, הוא נובח. כשהוא רואה חתול, הוא נובח, וכשהוא שומע כלב אחר נובח, הוא גם נובח. זה פשוט גירוי וזו התגובה שלו לגירוי. זה לא באמת סוג של אפליקציה מחשבתית ייחודית, זו התבטאות אינסטינקטיבית. אם לאנשים היה יותר יוזמה להבין, יותר השכלה אפילו, או קצת יותר אומץ לב להגיד דברים כנים ולא סתם כדי לא לצאת מטומטמים בפני איזה המון-בלתי-נראה שהוא קהילת האינטרנט, דברים היו נראים אחרת לגמרי.

אז מה דעתך בעצם על האינטרנט בעקבות כך? הוא מנוון לאנשים את הרצון והיוזמה לחשיבה עצמאית?

שמע, קודם כל אני אגיד שהאינטרנט, ברעיון ולא מעט מהביצוע, הוא רעיון נהדר. זה בעצם מאגר מידע ענק ובלתי נדלה, שזה דבר טוב שלעצמו. אבל זה לא מספיק, כי אנשים צריכים לקבל את הגירוי לדעת, להבין וללמוד, ולא רק למצוא את הדרך הקלה כל הזמן. בחברה קפיטליסטית כמו שלנו, האינטרנט מהווה את הפלטפורמה להמון חברות ויוזמות שמזהמות, אפשר לומר למעשה באופן זדוני, את הדעה של ההמון, או המון דעות לחילופין.

אבל זו דרכה של התקשורת, מאז ומעולם. ליצור גירוי חזק יותר על מנת לשווק עצמך יותר טוב.

כן, אבל ישנה דרך וישנה דרך. שמע, אנחנו זן סקרן, המין האנושי. אנחנו נהנים לדעת עוד, ונהנים כיצורים חיים על הדעת, על המידע שאנחנו מקבלים. אנחנו כחברה עולים מאד מהר על אנומליות. על סטייה. קל מאד למגנט אותנו לדברים שהם לא בסדר למראית העין, לדרמות ולדברים שליליים. ככה התקשורת עובדת. זה למה אתה לא רואה בכותרות על כך שכבאי הציל חתול. זה לא מעניין. אנחנו כחברה מחפשים את המלוכלך ואת המגעיל כדי שיהיה לנו איפה לפרוק את המטענים שאנחנו סוחבים על עצמנו, כדי להגיד "הנה, הוא יותר גרוע ממני." זה מספק אותנו מבחינת האגו. אני מבין שזו דרכה השיווקית של התקשורת – אבל אני לא יכול להגיד שאני מרוצה מזה. החברה שלנו נמשכת לדברים הרסניים, ולכן קל לנו להתקלקל – כמו ליפול לתוך תהום של שליליות. זה בכל התקשורת כמובן, לא רק האינטרנט, גם מגזינים, טלוויזיה, בכל מקום.

אבל האדם, כיצור חברתי, תמיד יצטרך אישור חברתי כדי לקיים את האגו שלו. הוא תמיד יצטרך להגיד לעצמו "אני כזה, ואתה לא" כדי להבין איפה הוא לא האחר, איפה הוא מיוחד ואיפה הוא מתבטא, גם אם זה לא תמיד דברים חיוביים ויצירתיים, זה הדרך להגיע לידי ביטוי והגנה של האגו מפני השחיקה הגדולה של החברה, וההבנה של כמה אתה קטן לעומת העולם.

אני מסכים עם התובנה, אבל אני לא מסכים עם התוצר בכל מחיר. אנחנו יצורים חברתיים, והערכים החברתיים שלנו נמדדים לפי מה שהתקשורת אומדת לנו. האם אני שמנה מדי? האם אני מכוערת מדי? האם אני שחיף מדי? למה אין לי מכונית שברולט אדומה? למה אין לי ציצי דאבל-די? ככה אנחנו חושבים שאנחנו נמדדים בעיני אחרים, וככה אנחנו מודדים את עצמנו, ולא באמת בדברים החשובים לנו. זה תהליך של פירוק ולא תהליך של הרכבה. לחפש מה רע בחיים שלך זה לא הרכבה, זה לחפש להרוס לעצמך דברים בחיים, לא להיות מרוצה מהם. זה לרדוף אחרי הרע, אחרי המוות ואחרי הדברים שלא יתנו לך כלום חוץ מאישורים חברתיים. לחפש חיים זה הרבה יותר מאתגר, וזה למה הרבה פחות אנשים עושים את זה. אני חושב שלחפש חיים זה להיות יצירתי, זה ליצור משהו וליזום משהו. מוזיקה לכן זה חיפוש של טוב, כי זה לתת משהו מעצמך.

אוקיי, אז בוא נדבר רק על מוזיקה. מתוך האלבום החדש שלכם, מה השיר האהוב שלך?

אני חושב שכיום אני הכי מתחבר ל-"Little Cages". הוא ללא ספק השיר שאני הכי נהנה ממנו באלבום, אבל אתה יודע, זה משתנה ואני די גאה בכל האלבום. מה השיר האהוב עליך?

לדעתי "Pieces" הוא השיר הכי טוב, וגם מאד אהבתי את "Iron Mask". מה השיר שהכי אהבת, אם אנחנו מורידים את האלבום החדש מהארסנל?

אני אהיה חייב לומר "Bury Your Dead".

אתה רציני? מכל השירים בחרת שיר שלא לקחת בו חלק בכתיבה? אתה באמת מתחבר לשיר ש-Marco כתב יותר מכל מה שאתה כתבת בשאר האלבומים של The Haunted?

ובכן, כן. השיר הזה פשוט מסמל בשבילי את כל מה ש- The Haunted טובים בה, איתי ובלעדי. אני גם ממש חושב שהפתיח שלו – "Dark Intentions" – מתחבר איתו מושלם והוא פשוט הדבר הכי טוב שהלהקה הזאת עשתה.

יש איזה שיר שאותו אתה הכי פחות אוהב?

אני לא יודע בדיוק, אבל אני יכול לומר שאת מרבית One Kill Wonder לא אהבתי. כלומר, יש שם אחלה של ריפים, אבל זה רק לעתים רחוקות מגיע שם לאחלה של שירים של ממש. אתה מבין למה אני מתכוון? ריף טוב לא עושה בהכרח שיר טוב. נראה שהם עלו על איזה ריף טוב וחיברו שיר מסביבו, ששאר השיר פשוט לא עומד בסטנדרט של הריף.

מה התוכניות שלך לשאר 2008 וכמו כן לשנה הקרובה אחריה?

ובכן, אז מבחינה אישית הבת שלי מתחילה ללמוד בבית ספר. זה דבר מאד גדול עבורי. גם הבן שלי מתחיל ללמוד בגן, וזה גם משהו שחשוב לי, אבל כשהבת שלך כבר מתחילה ללמוד עם כל החשבון והכתיבה, זה אומר שאתה כבר איש זקן, בצורה מסוימת, לא?

חוץ מזה אנחנו כהרכב מתכננים להגיע לכמה שיותר מקומות, רצוי כמה שיותר מרוחקים אחד מהשני כדי לפרוס את התודעה על The Haunted בצורה הטובה ביותר. למשל ישראל בקרוב מאד, יפן, אנחנו עומדים להופיע גם בסין, בדרום אמריקה, סיבוב הופעות נוסף באנגליה, לאו דווקא בסדר הזה, אבל אתה מבין את הרעיון. חוץ מזה אני מתכנן להוציא גם את הספר השני שלי.

הספר הראשון שלך, Burn Victims, תורגם לאנגלית?

כן, הוא יצא באנגלית ובשבדית, אבל הספר השני שלי – אין לו עוד שם. זה גם ספר שונה בתכלית, הוא יותר פואמות קצרות ושירים מאשר ספר בפני עצמו. זה אוסף יותר מאשר ספר.

מה על שאר ההרכבים המוזיקליים שלך?

ובכן, זה קורה הרבה שמתבלבלים, אבל לעשות סדר בדברים, יש לי להקה שנקראת BringTheWarHome – שזה השם החדש של ההרכב הקיים והאמיד שלי, The Peter Dolving Band. אנחנו מנגנים רוק אלטרנטיבי, אני אחראי על שירה וגיטרות, ואנחנו מחפשים עכשיו חברת תקליטים. הוצאנו כבר כמה אלבומים, והאלבום החדש שלנו בתהליך מאסטרינג. אם לא נמצא חברת תקליטים, נוציא אותו עצמאית, ונפיץ אותו בעיקר באינטרנט. הכסף זה לא משנה פה, העיקר המוזיקה.

אתה מביא עימך לא מעט השפעות מוזיקליות מחוץ לעולם המטאל ללהקה, לא?

זה ממש לא נכון, זה לא רק אני! [צוחק] כל החבר'ה שלנו שומעים בבית הרבה מאד Jazz ו-Funk, אני שומע את זה גם, אבל למעשה שאר הבחורים מתעלים עלי. אני שומע עדיין לא מעט מטאל, אבל אני שומע גם הרבה פאנק-רוק והרבה הארדקור. את זה אני בהחלט מביא פנימה ללהקה ולמוזיקה, אבל זה הרבה יותר קרוב למטאל מאשר מה שהם שומעים!

אתה עומד בקצב של סצינת המטאל העולמית? אתה עדיין שומע דברים חדשים מול הישנים?

כן, בהחלט. אני שומע הרבה מאד מכל דבר, אם זה ישן או חדש. לאחרונה אני שומע הרבה להקה שנקראת Suicide Silence. מאד הרשימה אותי. לא בגלל שמוזיקה ברוטאלית עד כדי כך עושה לי את זה, אבל הנגינה והמקצוענות שלהם עשתה עלי רושם מאד חזק.

מה לדעתך ההופעה הכי טובה שלך עד כה?

זה קל, כי זה קרה רק לפני כמה ימים. אני חושב שההופעה הכי טובה שלנו עד כה הייתה Wacken 2008. איזו הופעה, בחיי! קודם כל, זו הייתה ההופעה הגדולה ביותר שלנו, מבחינת קהל, אבל וואו – איזה קהל! אמרתי לחבר'ה בקהל שאני רוצה שהם יתפצלו לשני צדדים בשביל Wall Of Death אבל לא ציפיתי שיקרע בפניי ים סוף כמו שקרה בהופעה. אני אומר לך, עד האוהל של המטאל-מרקט היו רק איזה שניים-שלושה אנשים שיכורים באמצע, וחוץ מזה – החלל התרוקן לקראת המהלומה. ואז זה התפרץ והפך למעגל הפוגו הכי גדול שראיתי מאודי.

איך היית מתאר את החוויה של לראות את The Haunted על הבמה למי שעוד לא ראה?

זה קל. זה כמו לקחת את Slayer יחד עם Pantera ויחד עם Metallica. ככה זה מרגיש.

וואו, לא מאד צנוע, הא?

וזה התיאור הכי צנוע שאני יכול לתת. מבחינת אנרגיות? זה בדיוק מה שעובר. הגרוב והכוח של Pantera, האינטנסיביות הקיצונית של Slayer והטוטאליות למוזיקה של Metallica. זה הכול שם.

אז לעומת זאת, מה הייתה ההופעה הכי גרועה שהייתה לך עד כה?

אוקי, זה גם סיפור, תקשיב. זה היה ב-1993, באיזה כפר כורים בצפון שבדיה. אמצע החורף, שלג איום ונורא, והביאו את הלהקה הקודמת שלי – Mary Beats Jane להופעה שם בסיבוב הופעות עם הלהקה Refused. חלק מההופעות הלכו חלק וחלק הלכו כמו אסון. הפרומוטרית קבעה את ההופעה הזאת, ואנחנו הגענו ודי הזדעזענו. כלומר, הציוד היה תקין והכול – אבל הופענו מול מנקה-רחוב, כלב וארון בגדים. זה היה די מייאש. זה היה יותר כמו חזרה פתוחה מאשר הופעה, כי בחיי, מה אני צריך לבקש מהקהל להשתולל? חצי ממנו היה נובח עלי.

מה לדעתך נחשב קהל טוב?

מה זה קהל טוב? ובכן, קהל שבא לראות את ההופעה. לא מגיע כי הוא חייב להיות שם, או בגלל שהוא מתבאס שיש להקה כזאת ולא להקה אחרת. כל מי שמגיע לראות וליהנות מהופעה של The Haunted נחשב בעיני כקהל טוב.

יש איזשהו דבר מה נוסף שאתה רוצה לומר למעריצים?

המון חברים שלי בשבדיה אמרו לי שהקהל הישראלי מטורף. שגם אם מדובר ב-50 איש, הם משתוללים כאילו העולם הולך להישרף. אז הלהקה שלנו, The Haunted מטורפת על אנשים כאלה, ואני יכול להבטיח לך שאנחנו נותנים 100% ויותר לכל אחד ואחד שמגיע לראות אותנו. אז אני מקווה שנעבור את מבחן הביקורתיות הישראלית וניתן לכולם סיבה טובה להשתולל.