Viscera Trail – מעיים של ברוטאל ישראלי

מרואיינים: חברי להקת Viscera Trail

יש משהו מאד "טרו" בעובדה שלהקת הברוטל הישראלית הוותיקה Viscera Trail אף פעם לא הופיעה באותה כמות, או עשתה רעש – כמו מספר להקות ישראליות אחרות, מוכרות יותר. הלהקה פעלה בשטח ומתחת לו, כשהיא ממשיכה ליצור מטאל מהקיצוניים ביותר שהתפלשו בבוץ ארץ הקודש. מאז הקמתה ב-2001 תחת השם Sign Of Cain שמה לה הלהקה למטרה לשחוט פרות קדושות, ואם אפשר – לשתות להן את הדם, להתקלח בו, ואז לאכול להן המוח, בייחוד באלבום הבכורה Piled Up Dead שיצא ב-2004. ועכשיו, עם אלבום חדש בשם Humiliation: Ridden Evisceration, המגיע תחת ההוצאה של הלייבל האמריקאי Epitomite Productions, הלהקה מתכננת מופע השקה חגיגי. לכבוד האלבום, ההופעה והברוטליות, ישבנו לדבר עם שלושה מחברי הלהקה, שהדבר הראשון שקפץ לי לעיניים הוא שמות המשפחה שלהם…

אהלן ח'ברה, ומזל טוב על האלבום החדש, אני חייב לציין שאתם המרואיינים בעלי השמות הכי אשכנזיים שיצא לי לראיין כבר הרבה זמן, אבל בכל זאת ניגש לעניין. קודם כל, קצת פרטים על מתי בדיוק האלבום יצא, איפה, ואיפה אפשר יהיה להשיג אותו בארץ?
תומר הזנפרץ: תודה רבה אלון וכן כולנו שרידים של ניצולי שואה למה אתה מצפה וחוץ מזה, קירשון בגימטריה זה 666… האלבום יצא ב-21 במאי השנה תחת הלייבל Epitomite Productions מאילינוי שבארה"ב. את האלבום ניתן להשיג דרכינו או בחנויות כמו האוזן השלישית (רעננה \ תל אביב), מטאלשופ ו-UFO.

יניב קירשון: מי אשכנזי ימנייייאק… אני גם חצי עיראקי. עוד פעם אחת – זה דקירה.

עוד קצת מידע, מה פירוש השם של האלבום, למה הוא נבחר, ומי אחראי לעטיפה המעולה?
תומר: השם נבחר כדי לתאר תמונה מסצנה קשה במיוחד. מצד אחד השם הוא ישיר מאד ומצד שני הוא מאלץ אותך לחשוב קצת על הסיטואציה. התמונה שהצטיירה מבחינתי היא של זירת רצח שבה יש שביל או עקבות – שבדרך כלל יהיו עשויים דם – המורכבים ממעיים ומובילים אל הגופה\ות שאפשר רק לתאר מה נשאר ממנה\מהן. מן שביל של זוועות שהמאזין עובר בציפייה רצופה לדבר הקשה הבא. על העטיפה ולא רק עליה בלבד אלא על כל הארטוורק שלנו במשך ה-6 שנים האחרונות, אחראי הגדול מכולם אלכס שניידמן. חבר טוב ומוכשר במיוחד עם ראש שמתאים לנו בדיוק. הוא עושה את העבודה בצורה מושלמת עד כה ומגיע לו את כל הכבוד על כך.

אני יודע שהסגנון שלכם מתואר כברוטאל בכללי, אבל גם גריינד, דת' ואפילו גרוב נכנסים לתיאור של הלהקה. איך הייתם מתארים את המוזיקה שלכם בגדול למי שעדיין לא שמע אותה?
שחף אוסטפלד: רוק ממש ממש כבד… ואז עוד קצת.

יניב: "ברוטאל" עונה על ההגדרה הכללית של הלהקה, אך בתוך המוזיקה אנחנו משלבים עוד המון סגנונות והשפעות מתחום ההארדקור, הדת' מטאל, כמובן הגריינד וכמו שאמרת גרוב – לא גרוב כמו במטאלקור או הדת'קור הטרנדיים של היום, אלא גרוב שייחודי לסגנון שלנו. בוא נגיד שאם תיקח את Suffocation פוגשים את Devourment פוגשים את Visceral Bleeding פוגשים את Hatebreed… תקבל רוק ממש ממש כבד ואז עוד קצת… או בקיצור, אותנו.

תומר: אני לא באמת יודע איך לתאר במילים את המוזיקה שאנחנו עושים. אני לא חושב שאנחנו נשמעים כמו להקה ספציפית שאני יכול להצביע עליה. ההשפעות הן ההשפעות שיניב ציין נכון. אבל באמת שצריך לשמוע כדי להבין מה זה Viscera Trail, הראש הוא נורא לא מקובע.

איפה האלבום החדש עומד לעומת האלבום הקודם Piled Up Dead, גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינת הסאונד?
שחף: Piled Up Dead נכתב בתקופה של התגבשות הלהקה והסגנון המוזיקלי שלה. יש פערים מאוד גדולים בין השירים מבחינת סגנון והתנסויות מוזיקליות בכל שיר ושיר, מעבר לכך שזאת הייתה ההתנסות הראשונה באולפן בשבילנו. עוד לא ידענו איזה סאונד אנחנו רוצים, ומה שיצא זה אלבום מאוד ביובי, שמן, היישר מהביצות של השאול (וזה לא דבר רע במוזיקה הזאת!). לעומת זאת האלבום החדש הוקלט בתקופה שבה כבר היינו מגובשים מבחינה מוזיקלית ומבחינת איך שאנחנו רוצים להישמע. המוזיקה הרבה יותר טכנית, הרבה יותר אלימה ורב-גונית.

יניב: כשאתה מגיע להקלטות עם חזון לגבי איך שאתה רוצה שהתוצאה הסופית תישמע מבחינת הסאונד, אפשר להגיד שזה מקל על העניינים, ואתה הרבה יותר מפוקס. באלבום הזה הגענו עם רפרנס מגובש ולא התפזרנו ליותר מידי כיוונים.

נושא שחוזר על עצמו בכל הקשור ללהקה הוא המתופף, הבנתי שזו ההופעה האחרונה עם ינון טל. למה הוא עוזב, עד כמה נדפקתם מהחוסר במתופף קבוע, ולמה עדיין אין תחליף?
תומר: תכלס ינון החליט לעזוב מזמן. אבל המשכנו לעבוד על האלבום יחד כולנו במשך 3 שנים ולכן ההופעה הזאת היא כמעין סגירת מעגל שלנו עם ינון. להגיד לך שלא נדפקנו… ינון הביא אותנו לרמה מסוימת שממנה אנחנו לא יכולים לרדת. זו הסיבה שלא הופענו מעל שנתיים זו הסיבה שנאלצנו לבטל טורים בחו"ל וזו גם הסיבה שבקושי כתבנו חומר חדש בשנתיים האחרונות. במהלך התקופה הזו ניגנו עם המון מתופפים מהארץ ולצערנו טרם נמצא הבנאדם שיכול להחזיק את "הויסרה" כמו שצריך. זה צריך להיות בנאדם שהיכולות הטכניות שלו גבוהות במיוחד, הידע המוסיקאלי שלו רחב מספיק וגם בנאדם שאוהב את הסגנון מספיק שכידוע הוא סגנון לבעלי ביצים כבדות בלבד… אבל אנחנו נמצאים בתחילתה של תקופה חדשה שמציינת את ה-Comeback שלנו, ובקרוב תשמעו חדשות נוספות מאיתנו… בקיצור אנחנו חוזרים להביא בראש.

בואו ניגע קצת בז'אנר שאתם מנגנים. אתם בין הלהקות היחידות שמנגנות אותו בישראל, קודם כל – למה אתם חושבים שהז'אנר הזה פחות מוכר כאן, כשבארה"ב הוא אחד הבולטים ביותר במטאל הקיצוני?
יניב: אפשר להגיד שזה עניין מושרש, כשבארה"ב יש תרבות יותר רחבה של מוזיקה, ובפרט של מוזיקה קיצונית. הז'אנר הזה הרי נולד בארה"ב, ולכן המודעות היא יותר גדולה והפתיחות היא עוד יותר גדולה כלפי מוזיקה קיצונית, לכל רבדיה. באופן כללי, ככל שאנשים מתבגרים, כך הם נפתחים יותר מבחינת התפיסה המוזיקלית – תוכל לקרוא לזה "להגיע לבגרות מוזיקלית" אם תרצה. בארץ, רוב הסצנה הפעילה מורכבת מח'ברה בתיכון ואפילו בחטיבה. המוזיקה הזאת היא פשוט קשה לעיכול, ולמעשה לא כל אחד מסוגל לשמוע אותה – גם אם הוא המטאליסט הכי גדול… יש המון אנשים שכשהם שומעים את המוזיקה, הם מבינים מזה רק רעש. לי כילד גם היה קשה לשמוע ברוטאל… אני זוכר בכיתה ט', כשעוד היה AudioGlaxy והורדתי להקות כמו Deeds Of Flesh או Nile ולא הבנתי מה הולך שם בכלל. חשבתי שזה זבל טהור, שהם לא באמת מנגנים ריפים מוגדרים ושזה סתם שטויות. פשוט לא הייתי פתוח מספיק, לא קלטתי מה הם באמת עושים ומה הם מעבירים. ברור שיש גם את האנשים שפשוט לא אוהבים לשמוע את הסגנון וגם זה בסדר.

שחף: זו לא מוזיקה מלוטשת, זו לא מוזיקה מהונדסת, זו מוזיקה שהיא לא מתפשרת וקיצונית בכל מה שמשתמע מכך. גם אני בגיל 19 שנחשפתי ללהקות כמו Vaginal Carnage, Sikfuk וכו' היה לי קשה ולא הבנתי את הקטע. עם הזמן הביוביות נהפכה לטרוויאלית ומבורכת.

תומר: אני רואה את העניין מאוד פשוט. במרכז נמצאים רוב האנשים. המטאל נמצא בקצה. אנחנו נמצאים בקצה של הקצה, של האמא של הקצה. זה לוקח זמן אבל אנשים מגיעים גם לשם. מזכיר לי שפעם עלינו להופעה ועשינו אינטרו עם כנר בתור קאבר לשיר הנושא של שליחות קטלנית 2. וזה היה בשביל הקטע… בשביל ההופעה. מלא אנשים אחרי זה אמרו לנו חבל שאתם לא מכניסים יותר כינור בכל השירים שלכם ופחות מהסולן, כאילו אנשים לא מבינים שאנחנו לא עושים גוטיק מטאל דני… ונדבקו לאינטרו כאילו זה השיר הכי מוצלח שלנו. אנשים לפעמים לא כל כך מבינים את מה שאנחנו באים לייצג אבל זה משתנה אצל רובם עם הזמן.

איך כל אחד מכם הגיע לז'אנר הזה? מה היו הלהקות שהשפיעו עליכם לנגן ולשיר בו?
שחף: אני ותומר שירתנו ביחד בטירונות והוא הכיר לי את "הויסרה" כשהייתה עוד בהרכב הקודם שלה. זמן קצר לאחר מכן קיבלתי את הטלפון ששינה את פני ה-Gore בארץ, ואמרתי "בטח שאני אשיר בגרעפסים!!!”… עד אז שמעתי הארדקור-פאנק, נו מטאל ו-Deicide ולא הייתי חשוף לעולם הברוטאל. בתור סולן הושפעתי ע"י Fleshgrind ,Sikfuk, Goratory ,Vaginal Carnage ומיצי ביוב…

תומר: אני שומע את הסגנון מאז גיל 15 בערך.. הגעתי אל הז'אנר כמו שהגעתי לכל סגנון מוזיקה שהוא. רצון להרחיב את האופקים, סקרנות ועניין בדברים שמעבר לרגיל. כמובן שהיה בי דחף להגיע לדברים קיצוניים יותר ועם זאת מוסיקאלים מאד. הלהקות העיקריות שהשפיעו עלי הן: Suffocation, Goratory, Devourment, Nile, Visceral Bleeding, Deaden, Intervalle Bizarre, Regurgitate, Disgorge (Mex)… אלו בעיקר הלהקות שגדלתי עליהן בסגנון בתור ילד.

יניב: מאז שאני ילד תמיד חיפשתי את המוזיקה שיותר מעניינת מעבר למיינסטרים. כמו כל מטאליסט התחלתי מ-Rage Against The Machine, Nirvana, Metallica, Offspring… מהר מאוד עברתי לדברים יותר כבדים כמו Fear Factory ,Dying Fetus ו-Napalm Death. בנוסף אני מושפע מאוד בכתיבה ובגישה שלי מסצנת ההארדקור שבה גדלתי. ההשפעות העיקריות שלי בויסרה הן להקות כמו Deeds Of Flesh ,Dying Fetus ו-Devourment.

מבחינת הנגינה \ שירה, מה מייחד את העבודה בז'אנר הזה לעומת ז'אנרים מטאלים אחרים?
תומר: בשביל המוזיקאים שעוסקים במטאל וגם אלה שפשוט שומעים מטאל. יש הבדל די גדול בכל הקשור לכתיבה, נגינה ושירה בין ברוטאל לשאר הז'אנרים במטאל. דבר ראשון אין גבול לטירוף ולרעיונות, באמת שאין גבול. הכתיבה עצמה, לפחות שלנו, מתייחדת באיחוד ריפים רבים שלרוב לא חוזרים על עצמם, כל ריף מביא את הגוון והאנרגיה שלו לשירים וביחד הם בונים סיפור מאד מורכב וקשה לעיכול. הכל מלווה תחת גריינדים מהירים, שבירות קשות ואיטיות וכל מה שבינהם. אין מבנה מסודר או מחזורי – מה שצורך מהמאזין גישה אחרת למוזיקה הזו. הריפים עצמם אינם כמו שום ריפים בסגנונות מטאל אחרים. יש פה ושם קרבה לדת' מטאל וגריינדקור, אך הריפים עצמם טכנית לא בנויים כמו שום סגנון אחר.

שחף: טוב אז ככה, אנחנו ממש לא (!!!) להקת גורגריינד, אבל ממש לא. אני שר שירה אורגנית ביובית ומיצית ללא אפקטים ומכשירים (!!!) שמושפעת מסגנון הגורגריינד. יש להקות שצורחות, יש להקות ששרות בקלין, ויש להקות שהמטרה שלהן היא לעורר חלחלה ולעלות את מיצי המרה של המאזין ופה אנחנו נכנסים לתמונה, יש קשר ברור בין המילים לסגנון השירה וזה חלק בלתי נפרד במוזיקה שלנו.

מבחינת הטקסטים, הז'אנר הזה הוא בשקט החולני ביותר שקיים, וככל הנראה הקיצוני ביותר לצד כמה להקות בלאק מטאל, מה מבחינתכם? על מה אתם כותבים?
תומר: הקונספט העיקרי שלנו הוא אלימות, אלימות קשה, אלימות קשה נורא נגד גברים, נשים, טף, קשישים, מפגרים וכל מה שיכול לחרחר. התכנים עצמם לא כתובים כמו עוד להקת גור, שמתארת בצורה בנאלית ופשוטה רצח או מחזה של זוועה. התכנים שלנו כתובים כסיפור קצר הייתי אומר. להבדיל מרוב הטקסטים בסגנון אנו משלבים המון עוצמות רגשיות קשות בתיאור ולא תיאור פלסטי יבש. מה שנותן לכל התיאורים המזוויעים והאכזריים נופח הרבה יותר אמיתי שאפשר להתחבר אליו ובסופו של דבר להזדעזע כיאות.

כשאתם עוסקים בנושאי Gore למיניהם, עד כמה זה נכתב ברצינות? המטרה היא לזעזע או שזה נכתב בנימה הומוריסטית יותר?
שחף: ברגע שאתה פותח את העיתון כל מה שאתה רואה זה רצח, אונס, מאפיה, התעללות, איומים, תאונות דרכים וכו…. כל מה שאנחנו עושים זה לתת לזה במה זה הכל… וכמו שאמרת באמת לזעזע. שאתה הולך לראות סרט של טרנטינו אז כביכול יש הצדקה לרמת האלימות "כי זה קולנוע איכותי" – עזובתי, זה בדיוק אותו דבר, פשוט אצלנו זה מלווה במוזיקה ולא בברוס וויליס.

תומר: אפשר להקביל את המטרה שלנו למטרה של יוצרים של סרטי אימה שונים. המטרה היא לספק למאזין או לצופה את מה שהוא בא לקבל, ולגרום לו להתחבר כמה שיותר כדי לקבל את האפקט או את האלמנט הכי טוב שאפשר. אנחנו מספקים את ה-Rush הזה של האדרנלין על ידי זעזוע ועל ידי חשיפה לצדדים הקשים ביותר בחיים. אנחנו מאמינים שעל כל דבר צריך לדבר ואלימות קשה היא 99 אחוז ממה שמדברים עליו במדיה ובכל מקום אחר – אז למה לא לבוא ולשים את הזוועות לאנשים בפנים ולתת לכולם מה שהם אוהבים. גם אם הם יכחישו את זה רוב האנשים אוהבים להזדעזע ולקבל כאפה של מציאות קשה (אם הם באמת לא אוהבים אז יותר כיף לנו) ואנחנו מעבירים את זה בכלי שאנחנו הכי אוהבים ליצור בעזרתו – מוזיקה. כמובן שיש המון הומוריסטיות בצורה של ציניות שחורה ואירוניה אכזרית שזורה לאורך השירים שלנו, אנשים מצליחים להתחלחל ועם זאת להשתעשע מאד מהנימות המצויות בטקסטים שלנו.

מי שנראה שחזק בקטע של ה-Gore הוא דווקא צמחונים, אם זה Carcass שהתחילו את זה, היו צמחונים וכתבו על בשר ורקבון בנימה לעגנית, וגם להקה כמו Cattle Decapitation – מהצמחונים היותר מיליטנטים שיש. אתם גם קשורים בנושא, או מבינים מאיפה זה מגיע – העיסוק בבשר, אנושי בעיקר, וצמחונים?
יניב: יש מן טאבו כזה אצל בני אדם לגבי מה שקורה לגוף שלהם כשהם מתים, כאילו מישהו לא רוצה שתגלו, כמו איזו קונספירציה… זה תקף גם כשמדובר במעשי זוועות למיניהם, כמו תאונות דרכים אכזריות, רציחות או דרכי מיתה שונות ומשונות (ולא טבעיות) לרוב. בדרך כלל לא תראו כתבה בעיתון שכוללת תיאור מפורט לפרטי פרטים של רצח, תמונה של כלי הרצח מגואל בדם, תמונה של גופה גלויה וכו'… אותה צנזורה הביאה אנשים שבאמת התעניינו ורצו לדעת יותר לאתרי "בידור" קיצוניים כמו Ogrish או Rotten, שניהם ז"ל… אפשר להגיד שהטאבו הזה הוא אחד משני הגורמים לכך שממהרים לכסות את הגופה בזירת האירוע – שחס וחלילה לא יראו מה קרה לאותו אדם, ואיך הוא נראה כשהוא במצב של מוות. זה פשוט פוגע באנשים. הגורם השני הוא מפאת כבוד המת – מה שמלמד אותנו שבמוות אין כל הוד והדר… למעשה אותם טקסטים מגיעים כדי לנפץ את הטאבו ולהראות לנו שאחרי שאתה מת, אתה סתם עוד גוף, סתם חתיכת בשר, ללא כל משמעות, ללא כל תוכן. זאת הסיבה לעיסוק שלנו בבשר האנושי והצגתו בלעג, כמו שציינת… ואין שום קשר יפה נפש לעובדה שאני ושחף לא אוכלים בשר.

תומר: אני לעומת זאת אוכל הכל – תינוקות פריכים, סבתות מזיעות, דלקות רקטליות.. מה שיש במקרר.

השפעה גדולה בכל נושא ה-Gore חייבת להיות הסרטים המוכרים בתחום. עד כמה אתם מעריצים של סרטים כמו אלו של Lucio Fulci, Joe D'mato ואחרים, וגם יצירות כמו Guinea Pig או אלו של Toe Tag ואחרים.
תומר: לוציו, כבודו במקומו מונח וגם שאר מלכי הגור והטראש של התעשייה הקולנועית. אם כבר השפעות קולנועיות דווקא סרטי הזומבים והקניבלים למינהם פחות מעוררים בנו השראה. זה כיף, זה דם, זה שפריצים ואפקטים זולים אבל לא זאת בלבד ההשפעה. השפעות באות יותר מסרטים אלימים מאד אם זה סרטים על מאפיה, פשיעה מסריחה מלאת סמים או אפילו מלחמה. בעצם כל מקום שבו ההיגיון נעלם ויש יד חופשית באלימות. כל הקטע הפסיכולוגי החולה, הסוטה והנגוע.. אפשר למצוא בסרטים יום יומיים אפילו, לאו דווקא צריך ללכת לצפות בסרטים משנת 77' של גור קאלט. כמובן שאנחנו מושפעים גם מסרטי גור ואימה למיניהם אם זה הקלאסיים ואם זה המחודשים, רציחות חסרות תכלית בצורה מוגזמת זה תמיד משעשע ותמיד מקור להשראה. הרעיונות החולים והמקוריים שיש בסרטים כמו המסור (שאגב לא ראיתי אף אחד מהם – שמעתי).. הם בדיוק הדברים שאנחנו מכוונים אליהם. אנחנו שמים דגש חזק על הגיוון והמקוריות החולנית באם זה בטקסטים בטייטלים או ב-Artwork של הלהקה.

שחף: אני לעומת זאת חולה על כל הסרטים הזולים רווי הקטשופ משנות השמונים ובכלל כל מה שקשור ל-Troma האגדיים שהפיקו סרטים שאין להם תחליף כמו Toxic Avenger ו-Nazi Surfers Must Die, אבל אצלנו המילים נכתבות בכוונה שהקורא יגיד "לאאאא! איך מגיעים למצב שאתה אוכל חרא שעשוי מהבת שלך לעזאזל" או "למה לעזאזל הוא מביא ביד עם מה שהוא שלשל לפני רגע?"… במקרה שזה קורה, עבודתנו נעשתה כהלכה ואנחנו יכולים ללכת לישון רגועים.

יש הטוענים שמוזיקה אלימה וקיצונית כל כך, ובטח שטקסטים בסגנון, הם השפעה רעה על צעירים, שעלולים להיות מובלים לאלימות בסגנון – מה אתם חושבים על זה?
תומר: אני לא מרגיש שילד שגדל בתנאים רציונאליים, לא ברחוב של מדינה דיקטטורית עם נשק ביד, כמו רובנו, יושפע מהטקסטים שלנו עד כדי כך שהוא יבנה לעצמו אסם… יקנה לעצמו מזמרה, קלטרת, קילשון ושופין קל, יביא מהרחוב 5 נשים בהריון ויגיד להם "היום זה היום שלכן"… אני מודע לכך שדברים כאלה אכן קורים ולכן אנחנו מדברים עליהם, אבל אני לא רואה שום סיבה שילד שפוי בדעתו ילך ויבצע דבר כזה בגלל המוזיקה שלנו. אני בתור ילד הייתי שומע את אותה מוזיקה שמדברת על אכילת צואה, אונס קבוצתי על ידי חזירי בר, ניגוח זקנות על ידי בולדוזרים, פיטום כוסיות על ידי פחמימות ועקירת אשכים בפומבי, ולא. לא הלכתי ועשיתי את הדברים האלה, וגם לא אף אחד אחר מחברי.

יניב: אני חושב שלהיפך. דווקא בזמנים שאני טעון בכעס, באלימות ובעצבים, תמיד תהיה לי את הפינה של המוזיקה הזאת. כמו תרפיה. מוזיקה שנשמעת כמו מה שאתה מרגיש כרגע, כמו שיחה עם מישהו שממש מבין אותך, מרגיש כמוך ומזדהה איתך. לטעמי זה פורקן נהדר. מכאן ועד מה שאמרת – זו כבר אינטרפרטציה של המאזין, בנאדם אלים ואגרסיבי יוכל למצוא את הטריגרים שלו כמעט בכל דבר בעולם. אבל ראסמי, מי מאיתנו לא חשב על לצאת למסע רצח מטורף ברחובות אחרי שהוא לא מוצא חניה בכל פאקינג תל אביב?!?!

שחף: האשמות כאלו נשמעו כבר על Twisted Sister ,Slayer ,Kiss ועוד, ככה שזה הכול שטויות! אלימות תמיד הייתה ותמיד תהייה, עם גור או בלי גור, מה שצריך להדאיג את ההורים זה מערכת החינוך והטלוויזיה המחורבנת שהורסת לנו דורות בקצב.

בואו נחזור לתולדות הלהקה, היו לא מעט תנודות ושינויים בהרכב, כשתומר מהווה פחות או יותר את הבסיס, למה כל השינויים האלה?
תומר: היו הרבה שינויים עד להרכב הנוכחי, זה נכון. זה מאד לא פשוט למצוא נגנים למוזיקה שאנחנו עושים. מאד מאד לא פשוט… בייחוד שאתה צריך אנשים שידעו לתרום את חלקם ויודעים מה הם עושים. לא סתם אין להקות כאלה בארץ – אין מוזיקאים כאלה בארץ. אני הקמתי את הלהקה ומן הסתם נשארתי תמיד הבסיס כי "הויסרה" היתה חזון אישי שלי. מבחינתי הויסרה התהוותה במלוא עוצמתה כשהתחלנו את ההרכב עם ינון ושחף, ועד אז זה היה מאבק להתחיל משהו חדש. ההרכבים הראשונים היו מאד לא יציבים למרות שעבדנו הרבה עוד אז והקלטנו דמו בזמנו.

הבנתי שכבר דובר איתכם על הופעות בחו"ל למיניהן, מה היה על הפרק, ועל מה אתם מתכוונים לעתיד הקרוב?
תומר: כן בשנים האחרונות ובעיקר עכשיו עם יציאת האלבום החדש פנו אלינו מספר גורמים ברצון להוציא אותנו לטורים בחו"ל כאחת הלהקות הקיצוניות בסצנה העולמית, לפי מה שהם אומרים, שטרם הגיעה לחו"ל. בזמנו היינו אמורים לצאת לטור ב-14 מדינות, במזרח-מרכז ארצות הברית ולטור קצר של פסטיבלים מטורפים של דת' מטאל ברחבי אירופה בקיץ 2007, הכולל בתוכו את Brutal Assault בצ'כיה ועוד כמה שאני מתבאס לציין כי כמובן שזה לא יצא לפועל. מה שכן, לאחרונה פנו אלינו מפיקים שונים וביניהם מפיק שמעוניין להוציא אותנו לטורים באירופה ובארצות הברית עם הלהקות הגדולות והמובילות בתחום – לצערי איני יכול לפרט כרגע יותר מזה, אבל למי שבקטע, להופיע עם להקות כאלה משמעו רטוב בתחתונים. כרגע אנחנו מתכננים למצוא מתופף מספיק רציני עד הקיץ הקרוב ולהתכונן איתו לטור המיוחל. בנוסף אנחנו מתכננים אלבום שלישי שנמצא בתהליכי כתיבה.

לסיום, בואו נגיע קצת להופעה הקרובה והמדוברת. מה צפוי להיות בה מבחינתכם והלהקות האורחות, אילו מעשים ברוטאליים אתם מבטיחים לקהל?
יניב: מי שהיה בהופעות הקודמות שלנו כבר יודע מה הוא הולך לקבל, אבל לא באיזו צורה הוא הולך לקבל את זה… כל מה שהכרתם אצלנו, כל הטירוף, כל החולניות, כל הברוטאליות – בהופעה הזאת קחו אותם פי כמה. בכל זאת עברו מעל שנתיים, וטענו אחו-שרמוטה מצברים, מה שאתם הולכים לראות זו לא עוד הופעת מטאל רגילה וסטנדרטית. מעבר לזה בוא נשאיר קצת מקום לדמיון ולא נקלקל… יחד איתנו מופיעות The Fading ו-Phantom Pain – שאלו להקות שקיבלו את מעמדן בסצנה בזכות המון המון עבודה קשה. אנחנו רוכשים להן המון כבוד על כך ולכן גם בחרנו בהן לחלוק איתנו במה. כמובן תופיע בערב גם Negative Projection שהיא מבחינתנו הלהקה הצעירה המבטיחה ביותר בסצנה בארץ כיום. אני בטוח שכל הלהקות יתנו בראש!!! ומצפה ערב שלא ישכח פה עוד הרבה זמן.