W.A.S.P. – ממשיכים למשול בהבי מטאל

מרואין: Blackie Lawless, סולן להקת W.A.S.P.

במהלך שנות ה-80' השם W.A.S.P. נאמר בנשימה אחת עם להקות כמו Iron Maiden, Motorhead ו-Judas Priest. הלהקה האמריקאית עשתה הבי מטאל בועט, כבד ורועש, והיא גדלה והפכה לאחת הלהקות הגדולות בעולם. השנים עברו ודברים השתנו עבור הלהקה. השירים שהפכו אותה לאחת הלהקות השנואות ביותר ע"י השמרנים האמריקאים, כמו "F**k Like A Beast" הידוע לשמצה, הפכו לשירים בוגרים וקודרים על הרס התרבות האמריקאית והשפעת עולם השפע והזוהר על אמני רוק.

לאחר הוצאת אלבום הקונספט The Crimson Idol ב-1992, אלבום שנבחר לאחד מגדולי אלבומי המטאל בכל הזמנים כמעט בכל סקר, הלהקה החלה לאבד מומנטום. למרות שהאיכות נשמרה, נראה היה כי ההצלחה, המסחרית והאומנותית של הלהקה – עברה. שנת 2007 מביאה איתה את האלבום הטוב ביותר של הלהקה מזה שנים, Dominator – אלבום שמבקר את אמריקה של היום, מחזיר את האגרסיות של פעם ללהקה ועושה בית ספר ללהקות צעירות רבות. לכבוד זאת, ישבנו לשיחה עם בלאקי לאולס (שם אמיתי סטיבן דוראן), סולן הלהקה, הכותב העיקרי שלה ובעצם, האדם היחידי שנותר מאז הקמתה.

הי בלאקי, לפי כל מה שאני קורא כיום, האלבום החדש זוכה לשבחים שכבר הרבה זמן לא קיבלתם.

כן, אני מניח שעשינו משהו בסדר כאן, האלבום בינתיים כבר סומן ע"י עיתונים רבים כאלבום הכי טוב שעשינו מזה שנים. אני בהחלט לא חושב שאלו שקדמו לו היו פחות טובים, אבל יש בו משהו שגורם לאנשים לזהות משהו מ-W.A.S.P. שלדעתם השתנה במהלך השנים. הוא ללא ספק אחד הקודרים ביותר שעשיתי. אבל אני בהחלט מאמין שבנושא הזה לכל אחד יכולה להיות דעה שתהיה נכונה, זאת נקודת המבט של כל מאזין והוא שיחליט עד כמה האלבום טוב.

האלבום עושה רושם מאד אפי וגרנדיוזי במידה אחת, ומצד שני, הוא פשוט יחסית – גיטרות, תופים בס, שירה ומעט מאד קלידים.

זה האלבום שמהלך ההקלטה שלו היה הכי קצר בקריירה שלי, כתבתי אותו בחודש, והקלטנו אותו במהלך זמן דומה, אני מניח שזה מה שקורה כשאתה אוגר כל כך הרבה רעיונות ואתה בעסק הזה כל כך הרבה שנים, זה פשוט יוצא הרבה יותר בקלות. לגבי הנושא הגרנדיוזי, שוב, זה עניין של כל מאזין לראות מה הוא מקבל ממנו, אני האחרון שיאמר למאזין מה לחשוב עליו.

האלבום כביכול מדבר על מערכת יחסים בין גבר ואישה, שבעצם מדובר באלגוריה למערכת היחסים בין ארה"ב של היום למדינות אחרות – ארה"ב היא הגבר הדורסני, לעומת מדינות קטנות וחלשות יותר שבעצם סובלות ממנה. מאיפה הגיע הרעיון הזה?

תראה, המדינה שלנו כבר הייתה במצבים גרועים, היינו בכל מיני תסבוכות, אבל יש משהו במצב של היום שבו אמרתי לעצמי שפשוט אי אפשר יותר, פתאום ימי הנשיאות של ריצ'רד ניקסון והשחיתות שלו נראים יפים יותר, והדבר העצוב הוא שאי אפשר לעשות שום דבר בנושא. אנחנו תקועים עם הנשיא שלנו לעוד שנה, ובזמן הזה ניתן רק לקוות שהוא לא יוכל ליצור נזקים גדולים יותר מאלו שהוא כבר יצר, אנחנו במקום כזה, שנמוך יותר ממנו, אי אפשר לרדת.

האלבום הזה הוא המאמץ הקטן שלי לגרום לאנשים לחשוב, הדרך שלי לגעת במוחות של אנשים ואולי לתת להם נקודה למחשבה. בעיני, כמו שאמרת, ארה"ב היא סוג של בריון בין לאומי, מדינה עם כוח שכופה את דעתה על מדינות קטנות וחלשות יותר, לדעתי זה מחריד. דוגמא מצוינת לכך ראית כשבוש שוחח עם טוני בלייר, ראש ממשלת אנגליה ואחד מבני הברית החשובים ביותר של ארה"ב, השניים הוקלטו ללא ידעתם כשבוש בעצם מצווה על בלייר לרדת ולומר לעיתונאים דברים מסוימים, בעיני זה היה שיא הגועל האפשרי.

אותו בוש רואה בעצמו סוג של רודן והוא חושב שהוא יכול להתעמר במדינות ובראשי מדינות אחרים, זה הוביל אותי לכל הקונספט הזה, עשיתי את זה בצורה של אלגוריה כדי להעביר את הרעיון בצורה שנראתה לי מעניינת יותר, אבל התוכן ברור באלבום.

ארה"ב היא לא משהו מיוחד בתחום, לכל אורך ההיסטוריה מעצמות דרסו מדינות קטנות יותר, גם אנגליה בעצמה עשתה את זה בתקופה הוויקטוריאנית…

נכון, אני לא אומר שלא, האלבום פשוט מתמקד בארה"ב בגלל העכשוויות של הנושא ובגלל שמשם אני בא ולמדינה הזו אני קרוב יותר, אבל זה בהחלט משהו שחוזר על עצמו לאורך כל ההיסטוריה. זה מזכיר לי את עולם הכנופיות, זה עובד כמו מיקרו-עולם בפני עצמו, עם מנהיג ומערכת יחסים בתוך הכנופיה ובין הכנופיה לכנופיות יריבות, והשאלה היא איפה זה נפסק. אם אני אוכל לגרום לאותם אנשים ששומעים את האלבום וקוראים את המילים לחשוב קצת על הנושא, אז אני מניח שתרמתי לפחות משהו קטן בלעשות את הדברים טובים יותר, בסופו של דבר זוהי כנראה הסיבה הכי חשובה לזה שאני אמן. כמובן שכל אחד בסופו של דבר יוכל לייחס את זה איזו מדינה שהוא רוצה, יכול להיות שיהיו כאלו שגם יציירו את ישראל ככזו.

אני מניח שיכולה להיות גישה כזו, בקרב אלו שרואים את הפלשתינאים כמסכנים ואותנו כחזקים.

תראה, אותי לא צריך לשכנע שזה לא המקרה, אני חצי יהודי והדעות שלי קרובות מאד לשלך כמו שאני מבין אותן מהטון שלך, אבל לאנשים יש דעות שונות בעניינים האלו. בכל מקרה, בארה"ב אתה תמצא בדרך כלל דעות דומות לשלי ושלך בנושא, הגישה הנוצרית מאד אוהדת את עם ישראל ובהחלט מעדיפה את הצד שלו על פני כל צד אחר.

אני חייב לומר שהשינוי שחל בלהקה, ובך, הוא אדיר. אתה התחלת כאומן Shock Rock, עם איפור, דם, מילים גסות לשירים, והיום הכול נראה בוגר ואפל יותר.

אני מניח שזו פשוט התבגרות טבעית. בסופו של דבר אני כבר בן 50, זה לא אותו דבר כמו כשהתחלנו, אנחנו לא ילדים יותר – בסופו של דבר כמוזיקאי או שאתה מתבגר או שאתה מת, לא יכולנו לעשות עכשיו את מה שעשינו בהתחלה, זה כבר לא אותו דבר, זה פשוט לא היה אמיתי יותר. בסופו של דבר, האלבומים שלי משקפים את מי שאני כאדם, אם התחלתי כמי שרוצה בעיקר לזעזע, ולאחר מכן לומר משהו, האלבומים הפכו בסופו של דבר לביטוי של מי שאני. אני בכל זאת חלק מהדמות של The Crimson Idol כמו שאני גם ב-Neon God.

לקח לי הרבה זמן להבין את זה אבל בסופו של דבר הכתיבה שלי היא סוג של תרפיה עצמית, כל אלבום משקף את מי שאני באותו רגע, את המחשבות שלי והתחושות שלי, ואין מה לעשות, השנים שעברו עלי הביאו איתן גם דברים קודרים ואפלים שבהחלט מקבלים ביטוי בכך שהאלבומים שלנו הפכו להיות קודרים ואפלים. היה לנו את Helldorado ששיקף משהו אחד שהיה נכון לתקופה קצרה, אבל שם זה נגמר. אני עושה את מה שאני עושה כבר 20 שנה ולמדתי שהדרך היחידה היא להיות אמיתי. מה שאני עושה עם המילים והאלבומים שלי הוא ללבוש את הלב שלי על השרוול וזה המפתח לזה שאנחנו עדיין ממשיכים.

בחזרה ל-Dominator, אחד השירים הכי מדוברים בו הוא "Heaven Hung In Black", שיר אפי ומלא אווירה, שרבים רואים בו את הטוב ביותר שכתבת.

לשיר הזה יש הרבה כוח, חלק מזה בגלל השם וחלק בגלל הרעיון שהיה לי עבורו. השם הגיע מציטוט של לינקולן בעת מלחמת האזרחים. אנשים רבים היום חושבים שהשפה האנגלית של זמננו היא דבר טוב, שהיא נעלה על זו שדיברו לפני מאה שנה ויותר, ואני לא יכול להדגיש עד כמה הם טועים. אני מתעניין מאד בהיסטוריה ויצא לי לקרוא לא מעט מכתבים וספרים שנכתבו בתקופת מלחמת האזרחים והשנים שאחריה, וזו פשוט פואטיקה טהורה, האנשים האלו יכלו לכתוב כמו שאנחנו אף פעם לא נדע איך.

הציטוט הזה, "Heaven Hung In Black" נאמר ע"י לינקולן אחרי ששמע את הדיווחים על תוצאות הקרב הידוע בגיטסברג, בין כוחות הצבא הדרומיים והצפוניים במלחמת האזרחים, לאחר ששמע על כמות ההרוגים, למעלה מ-46,000 אמריקאים הרוגים בשלושת ימי הלוחמה. המשפט הזה פשוט הרשים אותי כל כך שישבתי לכתוב שיר מסביבו. הרעיון הוא על חייל אמריקאי בעירק שפצוע קשה, רחוק משאר הכוחות, ונשמתו מגיעה לשערי גן העדן כש-St. Peter אומר לו שאין שם יותר מקום. כמובן שהרעיון הוא מעבר לנושא הדתי, מדובר במטאפורה של ממשלות שנוטשות את החיילים שלהן בשדה הקרב.

הנושא הדתי קרוב אליך כיום?

הוא תמיד היה שם ברקע, כשעשינו את האלבום The Headless Children, עוד ב-1989 כבר הייתה שם שורה על St. Peter – זה לא סביב איזה רעיון נוצרי, אני לא ממש בתוך זה, כמו שאמרתי – גדלתי חצי יהודי וחצי נוצרי, אבל הקונספט עצמו מעניין בעיני.

אני רוצה לחזור קצת לכל השינוי שעבר על הלהקה, מאחת שהייתה מזוהה גם עם הגלאם, ללהקה נטולה ממניירות שפשוט עושה מוזיקה. אתה מרגיש שאיבדתם מעריצים בגלל זה?

לא ממש, גם בתקופה ההיא, כשעשינו שירים כמו "F**k Like A Beast" ודומים לו, ניסיתי לומר משהו, רק בדרך של לזעזע אנשים. את ההופעות המוקדמות שלנו, עם יריקת הדם והאש, הפסקנו בשלב די מוקדם בקריירה, אבל האמת היא שכבר באלבום Headless היינו להקה אחרת, המילים כבר לא היו מופרעות ומעוררות זעזוע כמו שהן היו לפני כן והסיבה לכך היא שהבנתי שאנשים פשוט לא מבינים את הנקודה שלי. במקום לקבל את הביקורת והמסרים שהיו במילים שלי, הם ראו רק איזה פסיכופט שעושה הרבה רעש ומנסה לזעזע, והנקודה עצמה נאבדה לחלוטין.

בסופו של דבר נשברתי. לאחר תקופה בה עשינו את המוזיקה שעשינו בהתחלה פשוט נשברתי וכל מי שמסביבי הרגיש את זה, זה הוביל אותי לעשות שינוי והשינוי הזה שורד מאז, אני מקווה מאד שעכשיו אנשים קוראים את המילים שאני כותב, שומעים את המוזיקה, ומצליחים להבין מה אני אומר, לא רק מזדעזעים או מרותקים מההצגה שמסביב להכל. זה חשוב לי, אני מרגיש שכמעט כל מה שעשיתי עד היום מוביל לאלבום הזה, בשעה שכתבתי אותו ובשעה שאנחנו מבצעים אותו בהופעה אנשים נהרגים, בעירק ובמקומות אחרים, ואם אני יכול לגרום אפילו לחלק קטן מהאנשים להבין מה אני רוצה לומר, אז האלבום הזה כבר הצדיק את עצמו.

ההשפעה של מי שהייתם בהתחלה נמשכת עד היום, אמנים כמו מרלין מנסון עושים חיקוי של מה שאתה עשית עוד בתחילת שנות השמונים.

אני חייב לומר שאני לא ממש מכיר את מנסון יותר מידי ולא יודע מה הוא עושה, חברים משותפים שלנו אמרו לי שהוא מעריץ של הלהקה וממה שראיתי אין ספק שהוא מושפע מהדברים שעשינו בעבר, אבל קשה לי לומר שאני מתחבר לניסיונות האלו לזעזע כבר. זה התאים לתקופה מסוימת אבל כמו שאמרתי, אני חושב שהמסר הופך להיות עמום בשלב מסוים שכאתה עושה רק רעש. תבין, במהלך אותה תקופה אני הרגשתי הרבה זעם כלפי הכנסיה ומה שהיא מייצגת, לא רק שהתרחקתי מאד מהנצרות, הפכתי להיות מאמין פעיל בשטניזים ובעל טבעי, קראתי המון בנושא ועסקתי בזה לא מעט, אם אתה מודע לזה, היינו הלהקה הראשונה שהשתמשה בפנטגרם הפוך כחלק מההופעות שלנו והתדמית של הלהקה, מהר מאד צוירנו כלהקה שטנית.

בשלב מסוים הגעתי למשבר ואז הבנתי את מה שגם היום אני מאמין בו לגבי העולם: בעולם הזה יש שני כוחות, לטוב ולרע – זה בגדול – ואתה חייב להבין שהרע מביא אותו דברים שלילים, אתה יכול לקרוא לזה שטן או משהו אחר, זה ממש לא משנה, אבל לדעתי זה קיים. אני, באותה תקופה, סבלתי מההשפעות של כל השליליות הזאת, וזה הוביל לדברים נוראיים בחיי. בסופו של דבר פשוט החלטתי החלטה להתרחק מכל הגישה השלילית הזאת, הכעס והשנאה, זה הוביל אותי רק להרס עצמי.

באותה תקופה חבר טוב שלי, בחור בשם ניקי סיקס מלהקת Motley Crue, פנה אלי, סיפרתי לו שהחלטנו לנטוש את כל התדמית השטנית והפנטגרמים וכו', והוא שאל אם אכפת לי אם הוא יאמץ את כל הדברים האלו ללהקה החדשה שהוא הקים באותו זמן, אמרתי לו שאין בעיה, אבל הזהרתי אותו מכל מה שעלול להגיע בעקבות זה. עכשיו, Motley Crue הצליחו והפכו להיות מה שהיו, אבל אם אתה מכיר את ההיסטוריה של הלהקה אתה יודע כמה טרגדיות הם עברו, דברים בקנה מידה שקשה להאמין, ולדעתי הדבר קשור.

מעניין אותי למה אתה לא הופך לאמן סולו וזהו, הרי מלבדך הלהקה משתנה תמיד, עם חברים שהולכים ובאים.

האלבום The Crimson Idol היה אמור לצאת כאלבום סולו, אבל קיבלתי כמות אדירה של מכתבים שאמרו שזה לא יכול קרות, כמות אדירה בקנה מידה שאתה לא תאמין. בהרבה מהמכתבים חזר הנושא ש-W.A.S.P. היא לא להקה, זה סמל, ואני חושב שהבנתי למה הם מתכוונים, בסופו של דבר השתכנעתי שהלהקה היא דבר גדול יותר ממה שאני לבדי.

למה בעצם אתה נשאר הבסיס היחידי? עבדת עם מוזיקאים מעולים כמו פרנקי בנאלי, סטט האולנד, כריס הולמס, למה הם לא איתך יותר?

תראה, אני לא אדם שמדבר יותר מידי על נושאים שבהם עדיף להיות בשקט. אני יכול רק לומר שהלהקה הזאת היא יותר דמוקרטיה ממה שאנשים רבים חושבים, כולם חושבים שאני מפטר את המוזיקאים סביבי, ושאני איזה רודן, אבל מי שבאמת מכיר את מה שקורה איתנו יודע שזה שונה מאד. אני הייתי מעורב במעט מאד מהמקרים של מוזיקאים שעזבו את הלהקה, ואני לא יכול לומר מעבר לזה.

אתה בקשר עם מי שנחשב עדיין לגיטריסט המיתולוגי שלכם, כריס הולמס?

לא ממש, אני יודע שמייק דודה, הבסיסט שלנו, בקשר איתו, אבל אני לא דיברתי איתו כבר הרבה שנים, יותר מידי היסטוריה בינינו. מייק איתנו בלהקה כבר 15 שנה, והוא בהחלט חלק מהלהקה לא פחות ממני, אבל בסופו של דבר אני חושב שהגיטריסט שלנו כיום הוא האדם הכי נכון לעבוד איתו. מי שלדעתי תרם הרבה בלעשות את האלבום הזה למה שהוא זה דווקא דאג בלייר, הגיטריסט החדש-ישן שלנו, הוא ניגן איתנו בעבר, עשה לא מעט הופעות ומה שהוא עושה באלבום הזה הוא בהחלט אחד הגורמים שעושים אותו למה שהוא. גם לשאר לא חסר, מייק דופה המתופף שלנו הוא בהחלט המתופף הכי טוב שעבדתי איתו ועבדתי עם כמה מהגדולים – פרנקי בנלי שהזכרת קודם, סטט האולנד, אבל דופה הוא הכי טוב.

אתם עברתם בהדרגה כמה חברות תקליטים, התחלתם בגדולות ביותר בעולם, EMI ו-Capitol, עברתם ל-Castle ו-Sanctuary ועכשיו Demolition. המצב של חברות התקליטים בעולם, שמוצאות את עצמן נעלמות עקב המהפכה הדיגיטאלית, עושה אותך לשמח בעקבות זה? אתה מייחל לסוף עידן חברות התקליטים?

תתפלא, אבל בדיוק להיפך. אנחנו סבלנו מאד מחברות התקליטים, חלקן הן רוע טהור, ההתגלמות של כל מה שקשור בחמדנות ושקרים, אבל העולם של המוזיקה לא יהיה אותו דבר ללא חברות התקליטים. לפני כמה שנים Metallica נלחמו בנפאסטר, ולמרות שבגדול היה ניצחון, הם הפסידו הרבה בכל מה שקשור לדעת קהל, אבל איפה שהוא – הם צדקו. לארס אולריך ידע לחזות את העתיד ולראות איך המדיה הדיגיטאלית תשמיד את חברות התקליטים ולדעתי – גם את המוזיקה האמיתית.

ללא התמיכה של חברות התקליטים לא יהיו יותר Beatles, לא יהיו יותר Pink Floyd, העידן הזה נגמר. היום הכול זמין בכמות אדירה, בזול, אבל ללא ההשקעה והמחשבה שהייתה לחברת תקליטים רצינית, העידן הזה נגמר. יכול להיות שאני סתם אופטימיסט, אבל ככה אני רואה את זה, אני פוחד שהלהקות הגדולות יהפכו להיות דינוזאורים, וכמו אותם יצורים – גם הן יכחדו.

אתה וחברי W.A.S.P. כבר לא ילדים. אתם עדיין מתכוונים להופיע כדי לתמוך באלבום החדש?

תשמע, כל עוד אני יכול לעמוד על הרגליים אני הולך להופיע, זה אוויר לנשימה בשבילי. עוד 10 ימים אנחנו מתחילים לצאת לסיבוב הופעות גדול, ואני רוצה להמשיך איתו עד כמה שאפשר, הגיל לא קיים אם אתה לא מרגיש אותו.