מרואיינים: חברי להקת Xamavar

על להקת Xamavar שמעתי דרך האוסף Israel Unleashed, שיצא לפני כחודשיים. מטרת האוסף היא להכיר לקהל הרכבי מטאל מישראל, כאלה שעוד לא חתומים בשום לייבל. הדבר שהכי הפתיע אותי, הוא ש-Xamavar לא חתומים. מחדל כזה לא זכור לי מאז שערוריית שלוש הדקות וחצי של דפנה דקל בקדם אירוויזיון. ועכשיו ברצינות. מדובר בהרכב איכותי במיוחד. אין להם הגדרה לסגנון מוזיקלי ספציפי, בעיקר כי הם מתעקשים שלא להגדיר את עצמם.

מעבר לחטיבת הקצב הבסיסית של בס-תופים-גיטרה, Xamavar מתגאים בשיימוס, המנגן בחמת חלילים (וכותב את רוב הטקסטים) וג'ניה פאב, כנר במקצועו, שהגיע ללהקה בעקבות מודעה של "דרוש בסיסט". על הבס אמון רמי קשת, על התופים צחי בנוזיו ועל הגיטרה ג'ניה גרנד, שגם מלחין את רוב השירים. את ההרכב משלימה סוואנה, פצצת אנרגיה מאוסטרליה, שלמרות גובהה (מטר ובמבה), מתגאה בקול כמעט אופראי. ביחד, ששת חברי ההרכב יוצרים תמהיל מוזיקלי יוצא דופן, כזה שעוד לא נשמע בישראל. אז ישבנו איתם לשיחה קלילה, ולהלן התוצאות.

אהלן Xamavar. מה נשמע?

סבבה. שמחים להיות פה.

קודם כל, השאלה הבוערת ביותר היא מה משמעות השם שלכם, ואיך לעזאזל מבטאים אותו?
סוואנה: Xamavar הוא זן נדיר של דג הפיראנה, והשם נשמע לנו מעניין. אפשר לבטא את זה כ"זאמאבר" או "אקסאמאבר". כל אחד שיבחר איך שמתאים לו.

לפני הראיון אמרתם לי שאתם לא מגדירים את הז'אנר אליו אתם משתייכים…
שיימוס: יש לנו הגדרות, אנחנו פשוט מעדיפים לשמוע איך אנשים אחרים מגדירים אותנו. אתה בעצמך הגדרת אותנו כ"ניו מטאל, קברט, דת' והשפעות של Mr. Bungle". אין בזה שום דבר לא נכון, ואני רק מחכה שהסלסלה שלנו תתמלא בעוד מרכיבים כאלו.

ג'ניה פאב: מה שיפה בעניין זה שכל אחד מוצא משהו לאהוב. גותים, חובבי פולק, וכל מי שבא. כל אחד מוצא משהו שהוא מתעניין בו.

רמי: ברגע שאנחנו לא תוחמים לקהל את הז'אנר שלנו, כל אחד יכול למצוא משהו לאהוב. וזה נחמד.

ממה אתם מושפעים?
שיימוס: אנחנו מעדיפים שלא. זה יכניס אותנו לעניין ההגדרות עוד פעם.

ג'ניה גרנד: אני עדיין מושפע ממשהו ששתיתי אתמול בלילה. ומשיר שאמא שלי שרה לי כשהייתי בן שלוש.

רמי: אין בלהקה בן אדם שלא שומע את כל הקשת המוזיקלית.

שיימוס: היינו יכולים למלא עמודים שלמים עם רשימות של דברים שאנחנו אוהבים, אבל הרעיון הוא פשוט להביא ללהקה כל מה שאפשר, בלי להתייחס למשהו ספציפי אחד יותר מדי. זה נותן המון כבוד לסגנונות שונים, וזה מאד כיף להפתיע אחד את השני עם השפעות לא קשורות.

חבר'ה, תעזרו לי קצת פה…
ג'ניה פאב: אולי כל אחד יאמר לאיזה הופעות הוא הלך בזמן האחרון?

צחי: אנחנו הולכים לכמה שיותר הופעות. מטאל, רוק ישראלי, מטאל ישראלי. מה שבא. מנסים לא לתחום את עצמנו לז'אנר מסוים, פשוט ללכת ולתמוך כמה שיותר. אנחנו להקה של סגנונות שונים, וכל אחד מגיע מרקע אחר, אז המטרה היא באמת לשמוע כמה שיותר.

סוואנה: אני לא מגיעה מרקע של מטאל, לא תמצא רוק כבד אצלי בבית, וכשהגעתי לחזרות עם Xamavar, מצאתי את עצמי נדהמת מהאנרגיה והכיף שאני חווה. לצורך העניין, אחת ההופעות האחרונות שהייתי בהן הייתה של Tory Amos, והדבר שהכי זכור לי הוא שבמהלך ההופעה חשבתי לעצמי "וואו, היא הייתה מתה על Xamavar"…

ג'ניה פאב: אני הייתי בהופעה של קוסטריצה.

תארו את תחילת הדרך.
ג'ניה גרנד: לפני כמה שנים הייתה לי להקה, והכרתי מישהו שמנגן חמת חלילים באיזו מסיבה. עכשיו, לשמוע בישראל מישהו שמנגן בחמת חלילים זה משהו נדיר, אז התחלנו לעבוד ביחד.

שיימוס: אחרי זמן מה, הלהקה של ג'ניה התפרקה, ואחרי עוד קצת זמן, ג'ניה החליט איך להמשיך, ומאז אנחנו ביחד.

ג'ניה פאב: אני עניתי על מודעה שדרוש בסיסט, ושאלתי אותם אם הם אולי מחפשים כנר. ואז התחלנו לחפש זמרות. עברנו הרבה זמרות עד שהמנהלת שלנו (יוליה) מצאה את סוואנה.

צחי: אני הייתי האחרון שהצטרף ללהקה. אחרי ששמעתי אותם (והשמעתי לכל המשפחה שלי בהתלהבות) הגעתי לחזרה עם יד שבורה… ושיימוס לא רצה לקבל אותי כי הייתי עם יד שבורה.

שיימוס: אבל מאז היא רק הולכת ומשתפרת!

צחי: מה שהכי חשוב זה שכולנו פה מסתדרים מעולה. תמיד אומרים ש"חטיבת הקצב" (המתופף והבסיסט) צריכים להיות חברים טובים, וזה ממש הדאיג אותי, אם אני אסתדר עם רמי הבסיסט, אבל אנחנו באמת חברים טובים. כולם.

אתם מכוונים להצליח גם בחו"ל?
צחי: גם. אולי בעיקר.

שיימוס: זה לא שאנחנו לא מעריכים את מה שקורה בארץ. להיפך, אנחנו מאד מבסוטים ממה שקורה בארץ, גם לנו וגם מסביבנו. זה לא נכון לומר שאנחנו מישראל, אז אנחנו רוצים להצליח רק פה. המוזיקה היא משהו עולמי, ומדבר לכולם, ואנחנו מקווים שזה יתפוס גם מעבר לישראל.

ג'ניה גרנד: באופן טבעי, אנחנו שרים באנגלית, והשוק העולמי יותר מפותח.

רמי: הסצנה בארץ מדהימה, ויש המון תמיכה ואהבה בין הרכבים. ועם כל הדברים הטובים שקורים בארץ, אנחנו בהחלט שואפים להצליח גם בחו"ל. בסופו של דבר, ישראל היא מקום טוב מאד להיות בו, מבחינת תרבות המטאל.

צחי: לא רק המטאל. המוזיקה בכלל.

ג'ניה גרנד: תראה, בארץ יש שני זרמים עיקריים – הזרם המפותח, שזה מה שכל הארץ שומעת ברדיו ורואה בערוץ 24, ויש את הזרם הפחות מפותח (כביכול!), שעליו פחות שומעים, אבל כולם יודעים על קיומו. הזרם הזה הוא הזרם שאליו אנחנו כרגע משתייכים, והיינו מקווים שהוא יקבל קצת יותר חשיפה, שהרי הוא קיים, והוא לא באמת מחתרתי.

רמי: וחוץ מזה, כל העניין של לשיר באנגלית זה לא בגלל שאנחנו רוצים דווקא להיות להקה עולמית, אלא בגלל שהזמרת שלנו דוברת אנגלית כשפת אם. יש אנשים שזה יותר קל וטבעי להם לכתוב ולשיר באנגלית, ובמקרה שלנו – אנגלית היא שפת האם של סוואנה.

סוואנה, בתור מי שעלתה לארץ לפני שנתיים וקצת, מה את חושבת על המוזיקה בארץ?
סוואנה: יש פה דברים מדהימים. בחיים לא ציפיתי שהזמן שלי בישראל יהיה מורכב מכל כך הרבה אנשים נפלאים ומוזיקה נהדרת. כל החיים שלי הייתי קשורה למוזיקה וניגנתי עם כל מיני להקות, אבל התקופה שלי בישראל מיוחדת יותר מהכל, אני פוגשת אנשים מרתקים, ו-Xamavar זו החוויה הכי מדהימה שחוויתי עד עכשיו.

תקשיבו, אתם מתראיינים למגזין מטאל. תתחילו ללכלך קצת.
צחי: אתמול שרפתי חתולה.

שיימוס: אחרי הראיון נזרוק עליך שולחן.

יפה. זה הרבה יותר טוב.
ג'ניה פאב: אני יכול לומר שלא משנה מה, אני בחיים לא מוכן לעמוד באולם חתונות ולנגן מוזיקה מזרחית על הכינור.

שיימוס: אני דווקא חושב שהבעיה עם מוזיקה מזרחית בארץ היא שזה לא מספיק כבד. הם לא הולכים עד הסוף. כאילו, אם כבר מנגנים מוזיקה עם שורשים ערביים, שיכלו עם זה עד הסוף, ויזרמו לכיוונים של פריד אל אטראש, אום כולתום, וכאלה.

רמי: כמו Orphand Land.

שיימוס: נכון, לדוגמא. יש עוד המון מה לחפש מזרחה לנו, לא צריך לעצור בתחנה המרכזית.

מה יש לכם לומר על סצנת המטאל בארץ?
צחי: קודם כל, שהיא סצנה מדהימה, ואנחנו נהנים להיות חלק ממנה.

רמי: נורא נהנינו לגלות איך שהסצנה בארץ אימצה אותנו, וממש נהנינו להופיע עד עכשיו עם כמה להקות מעולות כמו Prey For Nothing, Kna'an, ועוד. אנחנו מצפים לחלוק במה עם כמה שיותר הרכבים מהארץ, ומקווים שכמה שיותר הרכבים יפרצו לחו"ל.

צחי: כמה שמציירים את הסצנה בארץ כסצנה קטנה, זה פשוט לא נכון. סצנת המטאל בארץ רחבה מאד, ופרושה על פני כל הארץ, והקהל מדהים. הקהל אוהב לתמוך, ולעשות דברים בשביל ההרכבים, בלי לבקש שום תמורה. זה קהל שיגיע לכל מקום בשביל ההרכב שהוא תומך בו.

שיימוס: זה נראה שהקהל המטאלי בארץ ממש מחובר לזהות המוזיקלית שלו, וממש נהנה להיות חלק ממנה. הרי, לא כל מי שאוהב מטאל חייב להיות מטאליסט, אבל הקהל שמגיע להופעות ממש נהנה להיות חלק ממשהו גדול. המון אנשים יכולים לשמוע המון סגנונות, אבל יכולים גם לא. הקהל המטאלי בארץ הוא דוגמא לאיך צריך להיראות קהל של סצנה מסוימת – אוהבים את המוזיקה בכל צורה, וגאים להיות חלק ממנה.

חלק מכם ניגן בחו"ל. אתם מוצאים הבדלים בהתנהגות הקהל?
שיימוס: ההבדל הכי גדול שאני רואה הוא המסירות של הקהל. המטאליסטים בארץ הם הדבר הכי קרוב שיש לתרבות הופעות כמו בחו"ל. באנגליה נניח, הקהל נותן מעצמו הרבה יותר. אם מישהו הגיע להופעה במקרה, הוא כבר זורם עם זה, מתוך ריספקט לאמן המופיע. בארץ זה קצת לוקה בחסר. אמנם, לא רק מטאליסטים הם קהל שמתחבר ונותן לעצמו להשתחרר בהופעות, אבל האווירה הכללית היא שהקהל הישראלי חושש לאבד את עצמו בתוך המוזיקה.

רמי: תרבות ההליכה להופעות פשוט לא מפותחת מספיק. זה משתפר עם הזמן, אבל הקהל הישראלי עדיין לא שם במאה אחוז.

זה נשמע שיש לכם חינוך מוזיקלי קצת שונה מהרכבי מטאל אחרים. לאו דווקא בארץ. גם התחכום של המוזיקה (שנוטה לפרוגרסיב), גם הרעיונות, גם הטכניקה הגבוהה. אתם מוצאים הבדלים בחינוך המוזיקלי שחלקיכם זכיתם לו לעומת מה שאתם רואים מסביבכם?
שיימוס: זה לא החינוך המוזיקלי כמו העובדה שאנחנו באמת משקיעים המון זמן ומחשבה בכל דבר קטן ששומעים אצלנו.

ג'ניה פאב: הקדשנו המון זמן בשביל למצוא את האנשים הנכונים שינגנו את הרעיונות שלנו.

ג'ניה גרנד: עבר המון זמן עד שמצאנו את מה שאנחנו מחפשים מבחינה טכנית ומוזיקלית, לא התפשרנו על כל אחד שנכנס בדלת.

שיימוס: השנה הראשונה של הלהקה הוקדשה בעצם למציאת החברים שחסרים לנו, ואז להשתכנע שמצאנו את האנשים הנכונים. הלהקה היא לא באמת בת שנתיים וחצי, אלא בת שנה וחצי.

רמי: אבל מה שמדהים זה שמהיום שנסגרנו, הכל רץ כמו שצריך.

שיימוס: אין למעשה שום קשר בין השנה הראשונה של הלהקה לבין השנה וחצי שבאו אחריה. זה מזכיר קצת לימוד של חמת חלילים. לוקח לך חצי שנה להוציא תו בודד, כמו שצריך. אבל מהרגע שאתה מוציא את התו הבודד הזה, הכל נהיה הרבה יותר קל. ובקשר לעניין של השכלה מוזיקלית? זה שג'ניה (שניהם) קיבלו השכלה מוזיקלית בחו"ל, בעלת אופי אחר, לא קשור לעניין. אנחנו פשוט משקיעים המון זמן על כל רגע מוזיקלי.

לקראת סיום, יש לכם איזה מסר לאומה?
ג'ניה גרנד: אני מבקש מאנשים להיות קצת יותר חופשיים, בצורת המחשבה. לא צריך להיות מקובע, ובעיקר לא במוזיקה. יש כל כך הרבה הגבלות בעולם, והגבלות על צורת חשיבה, אבל במוזיקה אסור להגביל את עצמך. מוזיקה זה משהו גדול, שפורץ גבולות.

רמי: אנחנו רוצים שאנשים ידעו שאנחנו לא לוקחים שום דבר כמובן מאליו, ובטח שלא את התמיכה העצומה לה אנחנו זוכים. אף אחד מאיתנו לא ידע לנגן משהו כמו Xamavar לפני. זה היה הניסיון שלנו לפתוח את הראש. משהו כזה פשוט לא היה קיים קודם מבחינתנו.

ג'ניה גרנד: ותהיו חופשיים לא רק במוזיקה. תפתחו את הראש, תחשבו מחוץ לקופסא.

לקטע מצולם מתוך הראיון