מטאל כאמצעי תמיכה לחולי סרטן

מגזין המדע Arts & Health: An International Journal for Research, Policy and Practice. פרסם לאחרונה מחקר מרתק שנערך על הקשר בין ההאזנה למטאל וההשפעה שלה על חולי סרטן.

פרופסור שבדי בשם Fereshteh Ahmadi ראיין חולי סרטן בגילאים שבין 24 ל 73, שכולם ניגנו או האזינו למוזיקה כדרך להתמודד עם מחלתם. המחקר בדק את השפעת מספר סוגי מוזיקה, ביניהם "מוזיקת מדיטציה" מרגיעה, "מוזיקה דתית", "מוזיקה שמחה" ו "הארד רוק ומוזיקה כבדה", ותגובתם של חולי הסרטן לסוגי המוזיקה השונים.

אחת הנבדקות, אישה בת 23 מספרת:

"הייתי עצובה מאד, ומעבר לזה – כעסתי, הסתובבתי ושאלתי למה זה קרה לי. הכול היה טוב לפני הסרטן, היה לי חבר, למדתי ודי נהנתי בחיים. לפני הסרטן היו לי תוכניות. הפכתי למדוכאת כל כך שלא יכולתי לעשות דבר, קניתי דיסקים ופשוט האזנתי להם כל הזמן. כולם היו בז'אנר המטאל, אחד נקרא I Hate Therefore I am, אחד היה של להקה בשם Children Of Bodom. אלו עזרו לי לראות את החיים שלי ואת הסיטואציה בה אני נמצאת – באור אחר. התחלתי להבין שזה שאין לי יותר חלומות, רצונות או מטרות לא מהווה בעיה, שזה אפילו היה טוב שאין לי שום משמעות אמיתי בחיים. המוזיקה נתנה לי מטרה חדשה – להיות חסרת מטרה, להיות שונה מאנשים רגילים שמלחיצים עצמם למוות כדי להגיע לאיזו מטרה ואז מחפשים אחת אחרת לרוץ אחריה."

אישה אחרת, שאובחנה כחולת סרטן כבר בגיל 8, חשפה את הקשר שלה לז'אנר:

"האגרסיביות הייתה טובה לי בגלל שכל השאר הרגיש לא הוגן. ילדים לא אמורים לחשוב על מוות. מוזיקה היא דבר מלא חיים, והיה בה הרבה נחמה. הקשבתי למוזיקה אגרסיבית כשהרגשתי כועסת, וזה היה טוב. היה נעים להראות את הרגשות שלי דרך מוזיקה. לקיתי בסרטן כשהייתי בת 8 והפכתי לנכה כתוצאה מכך. הצלחתי להראות כילדה טובה ורגועה במהלך המחלה, כשהייתי בגיל הנעורים ניסיתי להיות מישהי אחרת, להעמיד פנים שאני חזקה – וזה הספיק לי. המוזיקה עזרה לי לתקופה מסוימת להציג את הכעס שלי ואת חוסר הסיפור, שזה האני האמיתי שלי."

פרופסור Ahmadi כותב: "מוזיקה כבדה עזרה להם להתמודד עם הקונפליקט של התדמית העצמית שלהם כאדם "נורמלי", ומה שהם ראו במראה, שהתאים להם את תפקיד החולה. השימוש בעולם הדמיוני שהמוזיקה הזו יצרה עבורם, עזר להם לצאת ולהביע את ה "עצמי האידיאלי" שלהם. האני שהם רצו שאחרים יתפסו. שהמוזיקה הכבדה שהנבדקים האזינו לה לא הפכה לדרך להסתיר את המצב שלהם, אלא דרך להתכונן לחיים נורמלים, במיוחד כשהם עברו את הטיפול והתחילו להתכונן לחיים יום-יומיים רגילים."