היה לי חלום, ועכשיו אני זוכה לחיות אותו – ראיון עם פאלק מריה שלגל (Powerwolf)

Powerwolf הייתה הלהקה הראשית ב Wacken השנה, 2026. עמדתי בקהל, נרגשת, שבויה במוזיקה שלהם, במופע המהפנט ובאינטראקציה של הלהקה עם הקהל.
כשהם שאלו: "מי מכם מעולם לא ראה אותנו בהופעה חיה?" לצערי נאלצתי להרים את היד.
במזרח התיכון עדיין לא הייתה לי הזדמנות. ובראש כבר יכולתי לדמיין את המופע המרהיב הזה מתקיים מול הפירמידות.
דבר אחד סקרן אותי. ידעתי ש-Powerwolf היא להקה גרמנית, ובכל זאת אטילה, הסולן, המשיך להודות לקהל ב-"Vielen Dankeschön" שנשמע כמעט מזרח-אירופי. הסתקרנתי מספיק כדי לבדוק, וגיליתי שזה סימן ההיכר שלו. תוך כדי החיפוש נתקלתי גם בתאריכי סיבוב ההופעות הנוכחי של הלהקה, ולשמחתי גיליתי ששבוע אחד אחרי Wacken, ב-8 באוגוסט, Powerwolf אמורה להופיע בפסטיבל Elbriot בהמבורג. באותו רגע היה לי ברור – אני רוצה לראיין אותם.
כדי שראיון כזה יוכל להתקיים, מעורבים כמה אנשים: המפיק Hamburg Concerts, הנהלת הלהקה ומנהל סיבוב ההופעות היו צריכים לתאם את עצם קיום הראיון, שאלות הראיון וחלון הזמן.
ביום הפסטיבל עצמו הכול התנהל בצורה חלקה. קווין יונקר, איש יחסי הציבור, אסף אותי בכניסה ולקח אותי אל מאחורי הקלעים. הפסטיבל התקיים ב-Großmarkt של המבורג והרגיש כמו Wacken קטן – אותו סוג של קהל, ואפילו Mambo Kurt סיפק בידור בגן הבירה בזמן חילופי הלהקות על הבמה. הגענו קצת מוקדם. Orden Ogan עדיין ניגנו על הבמה הסמוכה, והיה רועש מדי לראיון. אז חיכיתי מחוץ לקונטיינר של מנהל סיבוב ההופעות וצפיתי במתרחש מאחורי הקלעים.
מתחת לשמשייה ליד שולחנות הבירה ישב Dom R. Crey, שמחליף בסיבוב הזה של Powerwolf את הגיטריסט Matthew Greywolf.
אזור האמנים הוא בדרך כלל המקום שאליו מגיעים האמנים כדי להירגע, אז ריסנתי את ההתלהבות ולא ניגשתי אליו.
חברי Savatage, שאזור הבקסטייג' שלהם היה סמוך למתחם של הנהלת הסיבוב, חלפו על פניי ובירכו אותי בחום.
אלה הרגעים הכיפיים בעבודה כעיתונאית.
כשהבמה נרגעה, מנהל סיבוב ההופעות הביא את פאלק מריה שלגל לראיון.
הרושם הראשון שלי – "וואו, הוא נחמד" – רק התחזק ככל שהראיון התקדם. כשפתחתי את המחשב הנייד, הצגתי את עצמי בקצרה כדי לשבור את הקרח; אחרי הכול, בראיון כזה נפגשים שני זרים. אבל בתוך כמה דקות הראיון הפך לשיחה ידידותית ואינפורמטיבית. קודם כול רציתי לשמוע מפאלק עוד על מופע הבמה הנוכחי של הלהקה.

מוניקה: אז ראיתי אתכם ב-Wacken על הבמה הענקית עם ההפקה הגדולה. הבמה כאן קצת קטנה יותר מזו שב-Wacken. אבל אתם גם מופיעים באיצטדיונים גדולים ובכל מיני פסטיבלים. אתם עדיין עושים הופעות במועדונים קטנים? זה בכלל עדיין אפשרי?
פאלק: כרגע לא, אני חייב לומר את זה בבירור. אנחנו כן מנסים להציג את ההפקה שלנו בצורה הטובה ביותר שאפשר. אבל כמובן שגם בפסטיבלים כבר יש מגבלות, כמו כאן ב-Elbriot, פשוט כי לא תמיד יש את עומק הבמה או את הגובה הדרושים.
להופיע במועדונים קטנים זה עדיין משהו שאנחנו אומרים שהיינו שמחים לעשות שוב. כי כמובן,הפקות גדולות – גם דורשות הרבה זמן הכנה. והכול איכשהו מאוד – איך לומר – מאוד טכני במובן הזה. לפעמים במה קטנה או הפקה קטנה יותר, שבה הכול פשוט מאוד קלאסי, היא סוג מאוד כן של הופעה.
ואנחנו בהחלט שומרים את זה איפשהו בראש וחושבים: היי, בואו נעשה כמה הופעות קטנות ופשוט נקרא לזה סיבוב מועדונים. אבל עוד לא.
כרגע אנחנו עדיין רוצים לנסות למלא את הארנות הגדולות.

מוניקה: אבל נניח שאני מפיקה. מה אני צריכה להביא חוץ מכסף? אתם מגיעים עם הכול, פירוטכניקה וכל הציוד הטכני – או מה מפיק בעצם צריך לספק כדי להזמין את Powerwolf?
פאלק: בעצם תמיד יש שתי גישות. אם מדברים על סיבוב הופעות שלנו, או על סיבוב הארנות שלנו, אנחנו באמת מביאים הכול בעצמנו – פירוטכניקה, את כל המחלקות, גם מערכי התאורה. כלומר, נקודת המוצא היא במה ריקה.
כשמגיעים לפסטיבל, זה יותר מצב שבו ההפקה שלנו מציבה דרישות להפקת הפסטיבל מבחינת תאורה וסאונד, וברוב המקרים הן נענות. אבל אם אתה לא ההדליינר, אז זה פחות או יותר Take it or leave it. – אם אתה לא ההדליינר ואתה אומר, טוב, הייתי מאוד רוצה גם את זה או את זה, לעיתים קרובות ממילא לא תקבל את זה.
אבל גם זו לא באמת בעיה. כי אני אוהב להדגיש את הדבר הזה לגבי Powerwolf:
אנחנו באים ממועדונים קטנים, צמחנו מלמטה, וכבר אז ניסינו להופיע בלי כל הבלגן ובלי הפקה גדולה. כלהקה, תמיד היית חייב לגרום לזה לעבוד. אם ההפקה היא הכוכבת היחידה, בעיניי זה בעייתי. לפעמים הלהקה עצמה פשוט משעממת אותי.
מכיוון שגם הייתי אורח ב-Rock am Ring השנה, ראיתי לא מעט להקות גדולות וחשבתי שהרבה מזה היה טוב מוזיקלית. אבל הייתה להקה אחת שהסתתרה מאחורי ההפקה ותכנות המסכים. אפשר לאהוב את זה אם רואים בזה משהו אמנותי.
אני בנוי קצת אחרת. בסופו של דבר אני רוצה לראות את הלהקה. לא רק את מערך התאורה. אני גם לא רוצה לראות רק צללית – זה יכול לקרות מדי פעם. אבל בסופו של דבר אני רוצה לראות את הזמר שאני באמת אוהב, ואני רוצה להרגיש קרוב לאמן הזה. זה מאוד חשוב לי.
זו גם הגישה של Powerwolf. אנחנו רוצים להיות קרובים לקהל. ולכן למעצב התאורה שלנו יש הוראה ברורה: להאיר פנים.
כשעולה הטענה שאם מפוצצים את התאורה הקדמית החזקה מאבדים קצת מהרקע, אני אומר: לא משנה, אנשים צריכים לראות את הלהקה. וזה חשוב לי מאוד.

מוניקה: גם אני שמתי לב לזה, לטובה.
פאלק: זה באמת גם הדיאלוג עם הקהל. בסופו של דבר הכול צריך להתאים לקונספט. אפילו כשהבחור שם למעלה זורק בדיחה שלפעמים גורמת לך לחשוב: הוא באמת אמר את זה עכשיו? איכשהו זה גם הופך את הכול לחביב ונגיש יותר. וזה משהו שאני אוהב במיוחד. זה גם משהו שגדלתי עליו. תמיד היה לי מרגש כשזמר אמר משהו שהיה אולי קצת שונה, או אפילו התבלבל במילים, כי זה תמיד יצר תחושה מסוימת של קרבה. הייתי חושב: אה, זה כיף. אני לא רוצה פשוט לשמוע שיר אחרי שיר כמו באלבום. ולכן לפעמים הכרזות משעממות אותי בצורה בלתי נסבלת כשהן רק:
"השיר הבא הוא מתוך האלבום XY." בבקשה, לא.

מוניקה: מבחינתכם יש הבדל בין סיבוב הופעות שלכם, שבו אנשים באים במיוחד בשבילכם ואולי יש להקת חימוםאחת או שתיים, לבין הופעה בפסטיבל? יש הבדל?
פאלק: בהחלט יש הבדל. איך לתאר את זה? בפסטיבל כמו Wacken, Summer Breeze וכן הלאה, כל להקה נותנת הכול. כולם רוצים להפיל את הבית, כולם רוצים לחזור הביתה ולהגיד: אוקיי, עכשיו להדליינר יהיה קשה לעלות אחרינו. כלומר, גם אנחנו תמיד עשינו את אותו הדבר. אתה רוצה להציג את עצמך כך שאחר כך תוכל להגיד: הא, באמת פירקנו את המקום.

מוניקה: זה לא נכון אחרי כל הופעה? זה קורה רק בפסטיבלים?
פאלק: כן, זה ככה – יש לך את הרגע הקצר הזה שבו כלהקה אתה אולי רוצה לנצל את ההזדמנות. וכמובן אתה גם מבין, אוקיי, עכשיו צריך להעלות הילוך. עכשיו צריך לדחוף יותר חזק, עכשיו צריך למשוך את הקהל עוד יותר פנימה.
עכשיו אולי צריך גם לכבוש אנשים שלא בהכרח בצד שלך. בעוד שבהופעה שלך, בדרך כלל האנשים שמגיעים כבר אוהבים אותך. אבל זו גם טעות לחשוב שזה הופך את ההופעה שלך לקלה יותר.
כי – איך לומר? מעריצים של להקה, מעריצים של Powerwolf, גם הם רוצים ליהנות. אפילו מול המעריצים שלך אתה עדיין צריך לעלות לבמה כאילו זו בעצם הופעה שבה אתה מנגן בפעם הראשונה. אז צריך לגשת לזה עם הגישה הנכונה, וכמובן שב-Wacken Open Air אתה מופיע במוצאי שבת, שבוע שלם כבר עבר. אנשים כבר עמדו הרבה, בילו הרבה זמן, חגגו הרבה, שתו הרבה.
ואז השאלה היא: אתה עדיין יכול להתעלות על זה? וגם בהופעה שלך אתה לא יכול פשוט להניח שזה יקרה מעצמו. אתה עדיין צריך לספק הופעה שתגרום לאנשים להגיד: היי, זה שוב היה ממש טוב.

מוניקה: יכול להיות שהמעריצים שלכם אפילו ביקורתיים יותר מאנשים שלא מכירים אתכם?
פאלק: אני באמת לא יכול לענות על זה באופן כללי. אני פשוט חושב שהסטנדרט הגבוה ביותר צריך להיות ששום דבר לא מובן מאליו, ששום דבר לא עובד על טייס אוטומטי, ורק מפני שהרבה אנשים כאן לובשים חולצות של Powerwolf זה לא אומר שההופעה עובדת אוטומטית. אתה צריך להישאר אותנטי. אז אם אני נותן הופעה משעממת על הבמה, הקהל שם לב.
אני מרגיש את זה גם כשאני הולך בעצמי להופעות: אני צריך להקה שמשדרת משהו. זה לא תמיד חייב להיות תיאטרלי כמו Powerwolf. אבל זה חייב לומר: היי, אני כאן ברגע הזה, אני נותן הכול. אם אני מקבל תחושה שלהקה רק רוצה להעביר את הסט שלה ולסיים, אני משתעמם מהר מאוד.
לא מזמן הייתי בסיבוב הפרידה של Sepultura בזארבריקן. הם עולים לבמה – הם עושים את זה כבר 40 שנה, נדמה לי. ואתה חושב לעצמך, וואו, זה כמו מסור חשמלי שקורע את הבניין, ובום. זה פשוט העיף אותי. אף אחד לא מנופף בדגל, אין קטע של מחיאות כפיים ביחד, אלא פשוט הבום הזה – אנחנו כאן. בעיניי זה מרתק לחלוטין.

כפי שהתברר, הצפייה בהופעה של Powerwolf באותו ערב כלל לא הרגישה כמו חזרה על ההופעה ב-Wacken. מופע הבמה היה אמנם מעט קצר יותר מב-Wacken – כנראה בגלל שעת העוצר בהמבורג. למשל, הפעם הלהקה ויתרה על העלאת פאלק על המוקד, רגע שב-Wacken גרם לי לחשוב: "אלוהים, אני מקווה שהם לובשים בגדים חסיני אש." ועדיין היה מספיק מקום על הבמה לעוגב האש של פאלק ולכלי האש של אטילה. ואף שהאינטראקציה עם הקהל דמתה למה שראיתי ב-Wacken, היא בכל זאת הותאמה לקהל של המבורג. בזמן השירה המשותפת, למשל, אנשי האבטחה בהמבורג התגלו כקולניים הרבה יותר מהצלמים ב-Wacken – לפחות בכל מקום שבו יצא לי לעמוד.
כשצפיתי בוויז'ואלים על המסכים, מצאתי את עצמי חוזרת במחשבות לשיחה שלי עם פאלק על הצלחה בינלאומית.
האם בכלל אפשר יהיה להציג אנשי זאב ונשים בלבוש חושפני על מסכי ענק במזרח התיכון?

מוניקה: אתם להקה גרמנית. מתי הבנתם לראשונה שאתם פועלים ברמה בינלאומית?
פאלק: די מהר, למעשה, בפעם הראשונה שנסענו לצ'כיה. צ'כיה הייתה מדינה שהפכה את זה לקל מאוד עבורנו כבר מההתחלה – חשבנו, היי, קורה פה משהו גם כן. אחר כך הגיעה צרפת, ואז מדינות בנלוקס. אבל גם ברוסיה בנינו די מהר בסיס מעריצים גדול. למעשה היינו שם כמעט מההתחלה. לצערנו זה לא אפשרי כרגע.
ובתוך זמן קצר יחסית כבר הגענו שם למעמד של הופעות בארנות, מה שהופך את העובדה שלא יכולנו להמשיך שם לעצובה עוד יותר.
ואיכשהו הבנו די מהר שגם הדימוי שלנו והאופן שבו אנחנו כותבים מוזיקה עובדים היטב בזירה הבינלאומית. עם ארה"ב דווקא לקחנו את הזמן. הגענו לשם די מאוחר. נסענו לשם לראשונה זמן קצר אחרי הקורונה. וגם שם הבנו שבעצם חיכו לנו – הגיע הזמן.
אני חושב שחשוב, במיוחד ללהקה גרמנית, לא לנגן רק בגרמניה. צריך לצאת מהמדינה שלך. זו עדיין הטריטוריה המצליחה ביותר שלנו, הייתי אומר. אבל איכשהו טוב גם שיהיה הצד הבינלאומי הזה, להיות במקום אחר ולצבור רשמים. ואני די שמח שאנחנו להקה בינלאומית, והיינו רוצים להמשיך לבנות על זה.

מוניקה: ארה"ב ואירופה הן בכל זאת די מערביות. עכשיו אתם נוסעים ליפן בפעם הראשונה, ואתם בעצם מבצעים סוג של תפילה נוצרית של מטאל, עם נושא דתי, או אנטי-דתי, תלוי איך רוצים להסתכל על זה. אתה חושב שיבינו אתכם שם, למרות שאנשים שם לא ממש נוצרים, אלא בעיקר שינטואיסטים ובודהיסטים? אתה חושב שזה יעבוד?
פאלק: כן, אני חושב שאנשים שם כנראה יראו את זה פחות דרך העדשה הדתית הזאת. גם אנחנו עצמנו לא באמת דתיים במובן הדתי הקלאסי – זה יותר עניין של ליטורגיה, ואנחנו רוצים להפוך את זה למשהו קצת יותר חיובי. הקתוליות, אחרי הכול, טעונה לעיתים קרובות בשליליות ובפחד. ואני חושב שאם פשוט רואים את זה כמופע נטו, זה עובד דרך המוזיקה. זו נקודה מעניינת, בעצם, שהדת לא כל כך נוכחת שם במובן הזה. אבל אני חושב שבסופו של דבר האמונה שלנו היא: Metal is Religion. זה אוניברסלי. גם שם המטרה שלנו היא להציע הפקה, מופע, שלפחות בגישה שלו יתקרב למופע האירופי שלנו.

מוניקה: איפה תופיעו בטוקיו?
פאלק: בארנה. זה אולם לכ-10,000 איש. גם המכירות כבר מתקדמות די טוב. אז זה בעצם סוג של פסטיבל בפני עצמו. מה שחשוב הוא שתהיה לנו במה בגודל שמתאים לכל הדבר הזה. ואז פשוט נראה מה יקרה. אני לא יודע בוודאות, אבל בכנות, אני כן חושב שזה יעבוד די טוב.

מוניקה: המזרח התיכון הוא אזור שבו אתם מודעים לכך שיש לכם מעריצים במדינות שונות, והאם אתם בקשר עם המעריצים האלה?
פאלק: אנחנו מודעים לזה, כן, אבל בכל הנוגע לקשרים ממשיים לארגון הופעה, דברים כאלה צצים מדי פעם. עקרונית אנחנו פתוחים לזה, אבל זה לא כאילו אי פעם הייתה לנו הצעה אמיתית על השולחן והיינו צריכים להגיד כן או לא – יותר קורה שמשהו צץ מדי פעם, אני מעביר אותו הלאה, ואז לא יוצא מזה כלום. אולי אנשים לא מעזים לפנו אז אולי זה יכול לשמש גם קצת כקריאה, אם מישהו קורא את זה: צרו איתנו קשר.

מוניקה: תאר לעצמך שנתתי לך כרטיסי טיסה ובמה – לאן בעולם היית טס?
פאלק: אם את שואלת אותי, בכנות, כמעט לכל מקום.

מוניקה: כן, אבל מהי במת החלומות שלך? איפה מעולם לא היית, מקום שבו היית אומר: הלוואי שיכולתי לנגן שם?
פאלק: למעשה מעולם לא הייתי בתל אביב, מעולם לא הייתי בישראל. תמיד רציתי לטייל שם מתישהו. זה היה חלום גדול שלי. למעשה הייתה פעם הצעה, למשל. היא נפלה בזמנו, ובכנות אני כבר לא יכול להגיד לך בדיוק למה. ובכנות, באופן הכי פתוח, הייתי שמח מאוד לעשות את זה. נדמה לי שדובר  בזמנו על שתי הופעות, תל אביב וירושלים, והייתי שמח מאוד לעשות אותן. אבל אני גם לא רוצה להסתיר את העובדה שלא הייתי בטוח לגמרי אם הדימוי שלנו וה"אני מאמין" שלנו עלולים להיתפס שם כפוגעניים.

מוניקה: איך התוכן שאתם מעבירים מתפרש באזורים ובהקשרים תרבותיים שונים?
פאלק: שאלת ההקשר הזאת באמת גרמה לי לחשוב. ניהלנו בדיוק את הדיון הזה גם ברוסיה. ובכן, יש נוצרים פנאטים שבאמת לא אוהבים אותנו בכלל. מוצאים אותם בכל מקום. יש כאלה גם בארה"ב – אנשים שעומדים ממש בחוץ עם צלב וכן הלאה. ואז דיברתי עם המפיק הרוסי, והוא אמר שבעצם במקרה הזה אלה לא בהכרח הנוצרים הפנאטים, אלא יותר אנשים מסוימים בממשלה שמתנגדים לזה.
ובאופן כללי, חבל בעיניי שלא משנה באיזו מדינה אתה מופיע, אתה בכלל צריך לחשוב על זה. בסופו של דבר זו אמנות. זה לא שאנחנו יוצאים באיזו הצהרה כמו "בואו לקתוליות" או משהו כזה – אנחנו אומרים, די בקריצה, שאנחנו רוצים להמיר אנשים למטאל. זה בעצם הכול.
אני חייב להזכיר שוב את רוסיה. ברוסיה, למשל, פעם נישקתי את אטילה על הבמה – פשוט התחשק לי, אז עשינו את זה. זה עדיין נמצא ברשת ממוסקבה עד היום. Rammstein עשו אותו דבר. אבל זה יכול לגרום לנו לבעיות.
אני לא יודע מה אמיתי ומה רק סטריאוטיפ שם, ובאותו זמן אני חושב: היי, כולם, אי אפשר פשוט – אני יודע שזה נאיבי – אבל אי אפשר פשוט, לפחות בהקשר של מוזיקה, לאהוב קצת זה את זה? אחר כך אפשר לחזור להתווכח על דברים שנויים במחלוקת, לדון במה שצריך לדון בו, אבל כאן, במסגרת הזאת של מוזיקה ואמנות, בואו פשוט נהנה. זו הייתה המשאלה שלי. אבל לצערי העולם לא עובד ככה.
אבל למעשה גם אף פעם לא ממש נתקלנו בעוינות. ואנחנו מסתובבים לא מעט במנזרים, מקליטים בכנסיות עתיקות, עושים שם צילומים. וכל מי שבא איתנו במגע מבין ששום דבר מזה לא נועד לזלזל, לבזות או לפגוע. זה מאוד חשוב.
אבל כמובן, הייתי יכול להבין אם מישהו היה אומר: אני לא רוצה להקה עם איפור פנים בתוך הבניין שלי – אני לא יודע איך הייתי מחליט אילו הייתי בעל המקום. את מבינה למה אני מתכוון?

וכן – ידעתי בדיוק למה הוא התכוון. אני מכירה מוזיקאים מהמזרח התיכון שעדיין זוכרים תקופות שבהן היה קשה להפיק הופעות מטאל. באזור שהציב לעצמו מטרה של יציבות ושוב ושוב מאותגר בידי אירועים פוליטיים, מהומות שנגרמות מהופעות שלא הובנו כהלכה הן משהו שקשה מאוד להרשות לעצמנו. למרבה המזל, המצב השתפר משמעותית בשנים האחרונות לטובת המוזיקאים וסצנת המטאל. להקות גדולות כמו Metallica, שהיו ההדליינריות של פסטיבל Soundstorm בריאד ב-2023, כנראה גם תורמות לכך באופן חיובי. תחרות הלהקות העולות של Wacken, ה-Metal Battle, פועלת גם היא במתכונת בינלאומית ומנסה להציב את המוזיקה במרכז – ללא תלות בנסיבות פוליטיות.
ה-Metal Battle נותן ללהקות צעירות הזדמנות לקדם את הקריירה שלהן. אם מוזיקה יכולה לחצות גבולות, וה-Metal Battle הופך להקות לנראות בזירה הבינלאומית, עולה השאלה איך להקה גרמנית כמו Powerwolf עצמה הפכה להדליינרית בינלאומית.

מוניקה: יש משהו שהיום אתה חושב עליו ואומר: בתחילת הדרך של הלהקה לעולם לא הייתי יכול לדמיין שזה יתפתח כך?
פאלק: אני לא חושב שאי פעם יכולתי לדמיין שנהיה ההדליינרים של Wacken. כשהייתי ילד צעיר, רציתי נואשות לעלות על במה. תמיד דמיינתי את זה, וגם תמיד דמיינתי את עצמי נוהג במשאית.

מוניקה: יצא לך?
פאלק: יצא לי פעם לנהוג במשאית 40 הטון שלנו, לרוחב מגרש החניה. אז על זה כבר אפשר לסמן וי. אבל זה תמיד היה ככה: ראיתי את Iron Maiden, אי שם ב-92', וחשבתי, וואו, אני רוצה לעמוד על במה, לנגן מול כל כך הרבה אנשים. אני לא יכול להגיד שמאותו רגע עשיתי הכול כדי שזה יקרה. זה פשוט היה חלום.
והלהקה בעצם תמיד נבנתה כך: אנחנו תמיד נותנים את המיטב שלנו, ואז רואים מה קורה, ואז שוב נותנים את המיטב. וככה אנחנו עושים כבר 20 שנה. ומשם הדברים התפתחו. אבל לא עמדנו שם ב-2004 ואמרנו, אוקיי, בעוד 20 שנה אנחנו רוצים להיות ההדליינרים של Wacken, ואז שרטטנו תוכנית איך להגיע לשם. כי בסופו של דבר, לא הלהקה היא שמחליטה את זה, אלא המעריצים.
ופשוט היו לנו כמה רגעים של מזל. היה לנו אז סיבוב הופעות עם Sabaton, והיה גל חדש בפאוור מטאל שגם אנחנו קצת עזרנו ליצור. זה היה משהו חדש בסצנה. Sabaton סללו דרך חדשה. התפתחה סביב זה תרבות מעריצים, ודור צעיר יותר גדל לתוכה. זה היה מאוד חשוב.
אבל גם העקביות הזאת של להישאר יחד כלהקה – מלבד שינוי אחד בהרכב, אנחנו עדיין אותה להקה. ופשוט אף פעם לא הפסקנו לתת הכול. אז אף פעם לא אמרנו, אה, בדיוק קניתי בית, עכשיו אני צריך לטייח את הקירות, אני לא יכול להופיע הקיץ. במקום זה זה היה יותר: יש סיבוב הופעות – כן, בואו נעשה את זה. אתה יכול להגיע? כן. אתה יכול להיכנס כלהקת חימום? כן. לפעמים עדיין היו לנו עבודות יום, היינו חוזרים מהופעה ביום ראשון וביום שני כבר עומדים בעבודה. אז זה היה סוג כזה של דרייב, הנחישות לנצל את ההזדמנויות שנקרו בדרכנו, שנה אחרי שנה.
ובמבט לאחור, הדרך שבה הדברים התפתחו היא נפלאה, אבל זה לא משהו שאפשר לקחת כמובן מאליו. זה אומר שעדיין צריך להמשיך לעשות עבודה טובה, עדיין ליהנות מכל הדבר הזה, כדי שהוא לא יהפוך לשגרה – אחרת אתה אפילו לא יודע מה יקרה הלאה. אבל זה העניין, לחזור לשאלה שלך: היה לי חלום, ועכשיו אני זוכה לחיות אותו.

מוניקה: זו הנחישות שהיית ממליץ למוזיקאים צעירים לאמץ?
פאלק: בהחלט. למעשה יש לי תחושה שאצל מוזיקאים צעירים, או צעירים בכלל, יש הרבה דרייב. הם באמת רוצים לגרום לדברים לקרות. הם רוצים להתקדם. הם גם רוצים לנצל עד תום את אמצעי המדיה שעומדים לרשותם היום. אבל אני חושב שלפני שלוש או ארבע שנים זה עדיין היה קצת שונה, כשעוד הייתה לי תחושה ששום דבר כאן לא מתקדם אם אין לך חברת תקליטים. אני חושב שעכשיו יש דור שפשוט אומר: אני לא צריך אף אחד, אני יכול לעשות את כל זה בעצמי. זה די מרשים בעיניי.
אני חושב שמה שכולם מנסים לעשות קצת, כמובן, הוא לחפש את הדבר הייחודי הזה. אבל לא חייבים לעשות את זה רק כדי להצליח – במקום זאת צריך שיהיה משהו שמגדיר את האמנות שלך, ואז אולי הקהל יחשוב שזה נהדר. אבל אם אתה מתחיל לנסות להבין מה יכול להצליח עכשיו, מה כדאי לעשות כדי לבלוט – אז אני חושב שזה פשוט מוביל לאיזה מיינסטרים עלוב.

מוניקה: אז בסופו של דבר הכול מסתכם באותנטיות?
פאלק: בדיוק. כלומר, יש לך רעיון, זה הקונספט שלך, ואם הוא מקורי או לא זה בכלל לא העניין, ואתה הולך איתו בעקביות. ואנחנו פשוט רצינו לעשות משהו עם איפור, עם הלוק שלנו. צבענו את הפנים בלבן, עם אדום על הפנים, וזה נראה די מגוחך בהתחלה, אבל המשכנו לפתח את זה. זה ממשיך להתפתח, אבל זה משהו שבאמת רצינו לעשות.
וכקלידן, גם העליבו אותי וצחקו עליי לא מעט. היו לי כמה חוויות שליליות. קלידן בלהקת מטאל, ועוד עם איפור, עומד ממש בקצה הבמה ומנסה להרים את הקהל. לפעמים הייתה ממש עוינות. אבל מבחינתי זה היה בסדר, אם כבר זה רק דרבן אותי.
אז בנושא העצה: אני חושב שהנחישות הזאת כבר קיימת אצל הרבה להקות צעירות. מעבר לזה, בסופו של דבר הכול מסתכם באותנטיות.

לצערי הזמן עם פאלק טס מהר מדי, והיינו צריכים להיפרד. בכל זאת נשאר עוד רגע קצר לתמונה משותפת.
במהלך ההופעה שהתקיימה מאוחר יותר, מצאתי את עצמי מסתכלת על פאלק בעיניים אחרות. המילים שלו חזרו אליי. עד כמה אפשר ללכת על הבמה? איפה עובר הגבול בין בידור לבין שואו מוגזם? איך מגיעים אל הקהל? בעיניי המופע היה פנטסטי ואותנטי לחלוטין. נהניתי מהבדיחות השונות, שרתי יחד איתם במלוא הגרון והתרגשתי לא פחות מרבים אחרים סביבי. כי דבר אחד היה בלתי ניתן לפספוס אצל Powerwolf: השמחה העצומה במוזיקה, המבט השובב בעיניים והכיף שהיה להם להופיע. עמדתי די קרוב לחזית, ובמחיאות הכפיים בסיום יצרתי לב קטן עם הידיים כאות הערכה למה שבעיניי היה מופע פנטסטי. ואני רוצה להאמין שאטילה ראה אותו ושמח.
ברגע שהאורות כבו, הכול על הבמה הפך לקדחתני. נשארתי עוד קצת וצפיתי במה שנראה כמו צבא שלם של אנשי במה מסתער על הבמה ומפרק את האלמנטים במהירות הבזק. אחרי הכול, היה צריך לארוז הכול במהירות – ההופעה הבאה כבר התקיימה למחרת, בפסטיבל Alcatraz בבלגיה. בהצלחה בהמשך הסיבוב, ו-Vielen Dankeschön, Powerwolf. היה לי לכבוד להיות מסוגלת ללוות אתכם לזמן קצר בקיץ הזה!