Flotsam and Jetsam – I Am the Weapon

אחח כמה שאני אוהב את הלהקה הזאת.

שנים שאני עוקב ומאזין לכל מה שהם מוציאים ואם יש להקה שהמושג אנדרייטד בז'אנר המטאל נוגע לה כנראה ש-Flotsam and Jetsam היא נערת הפוסטר למושג.

הם התחילו שם בהתחלה של ז'אנר ה-Thrash, למרות שתמיד נגעו לצד ה-Power Metal האמריקאי לא פחות מזה של ה-Thrash. הם התחילו עם האלבום הקלאסי Doomsday For the Deceiver שיצא ב-1986 והיה האלבום היחיד של הלהקה שכלל את הבסיסט המקורי ג'ייסון ניוסטד לפני המעבר שלו למטאליקה. כבר שם בלטו בתוך ערימה של להקות אחרות עם מטאל איכותי אשר למרות שלהוציא אותו עלה גרושים, הוא נשמע טוב בסאונד, בנגינה, ובעיקר בשירה המעולה של הסולן Eric "A.K." Knutson.

מאז נראה שהלהקה פשוט לא זכתה להכרה שמגיעה לה למרות כמה אלבומים מעולים של ממש, החל ב-No Place for Disgrace ה-Thrash או Cautro החצי Grunge אלטרנטיבי ועד אלבומים שהיו יכולים להיות טובים אבל סבלו מסאונד תחת נוראי (When the Storm Comes Down) וכאלה שסתם לא היו טובים (Drift).

לפני עשור בערך הם התחילו למצוא את הכיוון שלהם שוב – מה שנע בין Thrash ל-Power Metal מלודי. זה התחיל עם האלבום Cold שסוף סוף זכה לסאונד משובח והמשיך משם לשלושה אלבומים אחרונים שהם לא פחות ממעולים – שילוב משובח של מטאל אמריקאי כבד, מלודי ואיכותי. הכול מאוגד על ידי הסולן שלהם שהוא אחד היחידים לדעתי שהקול שלהם שרד כמעט ללא שינוי מאז שנות השמונים.

מסתבר שהדבר הכי בולט באלבום הזה ומה שמראה כנראה על אחד הגורמים לבעיות הקריירה של הלהקה הוא שזאת פעם שנייה בערך מתחילת שנות האלפיים שבה אותם חברי הרכב הקליטו אלבום שני ברצף. האמת? לא הייתי מרגיש או מתרגש מזה. העיקר ש-Eric שר ושהכותב העיקרי הוא עדיין הגיטריסט הוותיק Michael Gilbert (שהיה שם כמעט בכל האלבומים הטובים של הלהקה).

האלבום נפתח בפצצה עם A New Kind of Hero – פצצת Thrash מהירה ומלודית שבה כל החוזקות של הלהקה בולטות, כולל פזמון מלודי וקליט, אנרגיה מטאלית מתפרצת והילוך הדבנגינג גבוה.

Primal זה בת'כלס יותר שיר Heavy Metal כבד מאשר ממש Thrash, משהו שמאפיין לא מעט משירי הלהקה שנוטים לכיוון Power אמריקאי, אבל למי זה משנה? מבחינתי שזה יוגדר כפולקה קזחסטנית – זה מעולה.

באמת, הם לא עושים שום דבר חדש או סופר מרשים טכנית, אבל הם עושים Heavy Metal מהסוג שאני אוהב לשמוע – גם כבד מספיק, גם מלודי וגם מלא אנרגיה מטאלית – כל מה שתמיד עשה לי שמח מאז שהתחלתי לשמוע את המוזיקה הזאת.

שיר הנושא זה אחד הקטעים הכי Thrash מהיר של הלהקה – נותן בראש עם פטיש 7 טון ומראה שגם כשהלהקה היא חבורת גברים שעוד מעט תצטרך להתחיל להשתין בישיבה, היא יכולה לעשות מטאל משובח ורענן.

קיצר, עזבו בירבורים. לכו לשמוע. עוד לא אבדה תקוותנו.