טוב, הרשו לי להיות מההתחלה בוטה ומדכא ולהגיד שאני לרגע לא מאשים את סודום בשום דבר. זהו דרכו של הטבע. שום דבר לא נמשך לנצח, לכל דבר יש התחלה ויש סוף ובגדול, אחרי כל כך הרבה שנים, גלגולים ושינויים, אפשר להגיד שהאולדסקול ת'ראש מטאל צריך לסיים את חלקו בהיסטוריה וללכת לעולמו. במשך 40 שנה פלוס מינוס הוא פרץ דרך, נתן בראש, עשה בלאגנים, הסב אושר להרבה אנשים והעלה מוזיקאים לגדולה אבל באמת שכיום זקנתו מביישת את נעוריו.

ולמה זאת? כי כשאתה בן 16-20, נער אנרגטי ועצבני שמנגן שנים בודדות על גיטרה וכל מה שהוא רוצה זה לחרוך את המגבר, לעשות ת'ראש זה לגיטימי. וסבבה, כשאתה מתבגר ויודע לנסח את עצמך יותר טוב ואולי גם התפתחת כמוזיקאי ורמת המוזיקה שאתה עושה עלתה אז סבבה. אבל כש-40 שנה אתה נותן לעולם בדיוק את אותו מוצר, ומסביב התחרות גדלה למימדים מפלצתיים, ויש כאלה שמנגנים מהיר ועצבני הרבה יותר ממך, עם הרבה יותר רוח קרב ואתה כבר זקן שעושה מוזיקה כי זה מה שהוא עושה ולא כי יש לו איזה בשורה להביא, אז די. זה הזמן לתלות את הרצועה של הגיטרה ולעשות מה שכדורגלנים עושים ולפנות לאימון, או שחקני קולנוע שעוברים לביים, או משהו כזה.

כששמעתי בפעם הראשונה את האלבום החדש של סודום, האלבום הפאקינג 17 במספר, שום שיר לא תפס אותי. ורציתי. רציתי עוד איזה M-16 או לפחות עוד איזה Agent Orange. משהו עם גחלת נעורים (בסגנון יהודה חן הגדול) או כעס שמתורגם לכתיבה מעולה אבל לא. גם בפעם השנייה ששמעתי את אלבום שום דבר עדיין לא תפס. לא כי השירים רעים כל כך אבל שום דבר בהם לא היה חדש מצד אחד או משחזר הצלחות של פעם מצד שני. בשום דבר בהם לא היה את האלמנט בשיר שתופס אותך כמו בשירים קלאסיים של סודום בפרט או שירי ת'ראש בכלל.

ואם אנחנו עוצרים לפרק את שירי הת'ראש הגדולים, אתם אולי תשימו לב שמה שמשותף לרובם המוחץ זה איזשהי מלודיה טובה שקל לזכור, איזה סולו גיטרה מרשים, חזרתיות על מילים שתופסת את הקהל שצועק אותה בלייב או כמה ריפים שקל מאוד לזמזם. אז לא, אף אחד מהאלמנטים האלה לא נמצא באלבום הזה. הוא מה שאני נוהג להגדיר כ"אלבום של חומרי מגירה שלא נכנסו לאלבומים הקודמים" ועל אף שאף פעם לא נדע האם ההגדרה הזאת בפועל נכונה, פשוט ככה הוא נשמע. שירי מגירה, fillers או איך שתרצו להגדיר את כל השירים האלה באלבום שאתה לא באמת זוכר או שאף אחד לא מגדיר אותם כשירים האהובים עליו של הלהקה, אז לפעמים, כמו באלבום הנ"ל יש אלבומים שלמים של שירים כאלה.

ואם אחזור להתחלה, שוב, לא מאשים את סודום בכך שזה האלבום שיצא להם. אלבום שאחרי 2 שמיעות אני לא זוכר ממנו שום דבר. זה הז'אנר שמיצה את עצמו כבר. מעטות הלהקות בז'אנר הזה שמצליחות להביא משהו טוב בשנים האחרונות. לשם השוואה, האלבום האחרון של מטאליקה היה עוד יותר חושך מאשר החדש של סודום לדעתי האישית.

ואולי, רק אולי, אני זה שזקן, שכבר שבע מ-25 שנה של לשמוע ת'ראש שכבר שום דבר שאשמע לא ירגש אותי, ואם אתה נער בן 13-15 שלא שמע ת'ראש מימיו אבל כיאה לגילך אתה מרגיש עצבני על העולם ומחפש מוזיקה לפרוק איתה את העצבים אולי תאהב את האלבום הזה ובמקרה הזה שכח מכל מה שקראת עד עכשיו אבל באמת, אם אתה רוצה לשמוע את סודום משרתים נאמנה את המטרה שלך, תחזור ל-2 האלבומים שציינתי קודם ותראה ש-Napalm In The Morning יהיה שיר שישנה לך את החיים, ואין משהו באלבום החדש של סודום שמגרד את הקצה של השיר המופלא הזה.

עוד באותו ז'אנר

Flotsam and Jetsam – I Am the Weapon