כל האמת על הורדות מוזיקה, דיסקים וקצת על קסטות

אני שומע יותר ויותר לאחרונה על אנשים שמודים בפה מלא כי החליטו לפרק את מלאי הדיסקים שלהם, לפנות את המקום על המדפים, ועל כך שעברו למאות, אם לא אלפי ועשרות אלפי – קבצי מוזיקה בכונני הארד דיסק המונחים בסמיכות למחשב. כמי שהוא קודם כל צרכן דיסקים מזה 20 שנה בערך, ומעבר לכך – מי שעוסק בתעשיית המוזיקה בעשור האחרון, כולל בתחום ייצור והפקת דיסקים של ממש, חשבתי לתת את הדעת על האופנה הזו, ועל נטישת המוצר הפיזי ככלל לטובת אותם קבצים. וגם בקטנה להיכנס לכל נושא ההורדות הבלתי חוקיות לעומת רכישת המוצר הפיזי. קחו את הזמן, כי זה לא כזה פשוט…
די בקצרה לנושא ההורדות הבלתי חוקיות, והירידה המתמדת במכירות הדיסק:

העובדה הראשונית לגבי נושא ההורדות היא שבארץ, אלא אם כן אתה קונה מטאל מיינסטרים ברובו שזמין להורדה מאתרי חברות הסלולר – אין אפשרות חוקית לקנות את מרבית מההיצע של הז'אנר, אין Itunes, אין אתרים המתמחרים בהורדות דיגיטליות של הז'אנר – כפי שיש בתחום המוצר הפיזי, וזה מה שמוביל את מרבית המאזינים (מלבד – ואני אקרא לזה בעדינות "החסכנות") להוריד פיראטית את החומרים.

שמעתי כבר את הנאום הקבוע של אותם "פעילים חברתיים" שטוענים שההורדות הן מתנת האל לאמנים, ושמדובר ב "צעד אמיץ של הפרולטריון נגד החמדנות של חברות התקליטים". אני אגלה לכולם סוד – מדובר בחרטא ברטא, במיוחד כשמדובר במטאל.

כבר הרבה שנים מאז שלהקות מטאל מוכרות מיליוני דיסקים, וגם לא מאות אלפי, ולכן רוב הלהקות – גם גדולות יחסית, חיות בעיקר ממשרות יומיות כשהנגינה, ההקלטה וכו' – נעשות מתוך אהבה לז'אנר. אם בעבר חברות התקליטים מימנו את כל הקלטת אלבום כל שהוא, ותמורת זה כמעט וכל מכירות האלבומים זרמו לחברת התקליטים, הרי שכיום מרבית אלבומי המטאל ממומנים כמעט לחלוטין ע"י הלהקה, כשחברת התקליטים מפיצה את האלבום, מספקת לו יחסי ציבור, ועוזרת בתהליך הייצור – תמורת אחוזים שנעים בין 20 ל 40% מסך כל המכירות של האלבום.

להקות לא מנוצלות ע"י חברות התקליטים בז'אנר,ראשית בגלל שלא מדובר בחברות ענק שמוציאות מיליוני דיסקים של אמנים כמו ג'סטין ביבר או ליידי גאגא, אלא בחברות קטנות בהרבה, לרוב בבעלות פרטית, שנוסדו ומתמחות במטאל – בגלל שהבעלים של החברה, והצוות שלה – הם מטאליסטים שמתעסקים דווקא במטאל בגלל האהבה לז'אנר. כסף טוב יותר הם היו עושים עם ג'סטין ביבר. דוגמאות לכך הן גם הגדולות שבין "חברות המטאל", חברות כמו Nuclear Blast או Century Media.

מכיוון שגם המכירות של להקות כמו Helloween, Dimmu Borgir או Testament ירדו באזור החצי, אז לא רק חברי הלהקות – שמרוויחים הרבה פחות על המוזיקה שכתבו, זמן האולפן, עטיפת האלבום וכו', אלא גם חברות התקליטים – שהן לעיתים הדרך היחידה של להקת מטאל להוציא אלבום שנראה ונשמע טוב, וגם ניתן יהיה להשיג אותו בכל מקום בעולם, כולל בחנות המטאל בתל אביב למשל.

תופעה נוספת היא שכתוצאה מהמכירות שהתכווצו פלא, היא שלהקות לא יכולות להשקיע יותר באולפנים איכותיים או טכנאים מקצועיים, הן נאלצות להסתפק במועט – מה שהוביל לאלבומים כמו Enemies Of Reality (המקורי, לא הרי-מאסטר המאוחר יותר) של Nevermore, אלבום שנשמע כל כך רע שאפילו חברי הלהקה החליטו להוציא אותו מחדש בהשקעה כספית לא קטנה.

למרות כל אותם נאומים חברתיים של המורידים הסדרתיים – חברי הלהקות שאיתם אני מדבר אומרים זאת בפה מלא – ההורדות הורגות להם את הקריירה, כשאתה לא יכול לחיות יותר מלעשות מוזיקה, עדיף לך לפרוש וללכת לעבוד כפקיד בבנק, בסופו של דבר – גם המוזיקאים במטאל, למרות שלא מחפשים להתעשר – כי במטאל לא ממש מתעשרים, עדיין לא רוצים לגווע ללחם או שלא תהיה להם אפשרות להאכיל את ילדיהם.

טענה נוספת שעולה היא המחיר – אני לא יודע עד כמה הח'ברה הצעירים כיום מודעים למחירם של הדיסקים לפני עשור ויותר, אבל אני קניתי את הדיסקים שלי במחירים שבין 80 ל 100 ₪, כיום מרבית הדיסקים עומדים על עלות של בין 40 ל 70, ולמי שלא יודע – מחירם של חומרי הגלם רק עלה עם השנים, לא ירד.

אנחנו מוציאים בחודש פי עשר מכך על בירה, סיגריות, משחקי מחשב, בגדים, כמה מכל אלו שטוענים שחברות תקליטים או אמנים חמדנים מידי מודעים לכך שהחברות המייצרות ומוכרות את כל המוצרים האלו מרוויחות עליהם מאות אחוזי רווח? לעומת במקרה הטוב כמה עשרות במקרה של דיסקים? ההבדל הוא, שבירה קצת יותר קשה לגנוב, כנ"ל לגבי סיגריות או בגדים, הסיכוי להיתפס כשאתה יושב מול המחשב בבית כיום הוא קטן בהרבה מלדחוף חולצה לתיק ולנסות לברוח מחנות בגדים. אז נכון, יש אינטרנט, ונכון – קל מאד היום להוריד חינם כמעט כל שיר או אלבום, אבל האם מכיוון שמעשה שהוא בעצם גזל הוא קל, זה עושה אותו גם לצודק? לראוי? יש כאן מקום לדיון לדעתי.

קצת ידע טכני לגבי התפלגות הרווחים על דיסקים:

החלוקה בעת רכישת דיסק מבחינת הרווחים היא כזו: החנות שמכרה לכם, שצריכה לממן שכירות, הוצאות תפעול, צוות עובדים – וגם להרוויח משהו כדי להישאר פתוחה, לאחריה – חברת ההפצה במידה שיש כזו – שדואגת שהדיסקים האלו, מכל רחבי העולם, יגיעו לחנות, חברת התקליטים – זו שכנראה מימנה את רוב ההוצאות הקשורות להפקת הדיסק, וכמובן – האמן עצמו, שעדיין חיי בחלום להרוויח מספיק ממכירות המוזיקה שהוא יוצר כדי להתקיים.

ועכשיו למה אני מעדיף דיסקים

אני פחות או יותר זוכר את הדיסק הראשון שקניתי, זה היה האלבום השחור של מטאליקה, וקניתי אותו עוד לפני שהיה לי מכשיר קומפקט דיסק. עד אז את הרכישות שלי עשיתי או בקלטות – פורמט בעייתי שבדרך כלל לא החזיק יותר מידי זמן (חרישת יתר, טייפ שתפס את הסליל וכו'), וגם בתקליטים – פורמט איכותי ומכובד, שלי אישית תמיד הייתה חיבה פחותה אליו. זה היה ב 1991, ואת מטאליקה אהבתי כל כך שרכשתי את האלבום גם בתקליט, כפול ואיכותי, וגם בדיסק. על הקלטת וויתרתי.

התקליט היה עסק מרשים, תמונות גדולות, תקליט כבד ומכובד, ללא ספק הייתה תחושה שקיבלת תמורה לכסף ששילמת, אבל לי העסק של הפטיפון- עם החלפת הצד, המעבר המסורבל יחסית משיר לשיר, ניקוי התקליט – זה לא התיישב אצלי. הדיסק היה שילוב מושלם – מוצר פיזי שנראה טוב, עטיפה יפה –ומבחינתי מי שאומר שבמטאל אין חשיבות לעטיפה צריך לזוז ז'אנר, נוחות תפעול ברורה, ואיכות סאונד טובה שגם לא צוברת פצפוצים ורעשים עם שימוש יתר.

האוסף הלך וגדל במהלך השנים. זה לא היה אמור להיות אוסף, תמיד הייתי כזה שמקשיב הרבה מאד לאלבומים שאני אוהב, ומכיוון שהכסף היה מוגבל – גם הרכישות היו מוגבלות, אני עדיין זוכר ימים כמו אלו שבהם הוצאתי משכורת שלמה מחודש עבודה בבורגר ראנץ' כדי לרכוש במקביל את Low של Testament לצד Burn My Eyes של Machine Head ב 1994, סופר זאוס בתחנה המרכזית החדשה הרוויחו עלי יפה באותה רכישה.

אבל זה היה בדיוק העניין, חשבתי הרבה וטוב על כל דיסק שקניתי – שלא כמה אחרים שהכרתי, הרעיון היה לרכוש רק את הטובים ביותר, רק את אלו שהיו ראויים ביותר לכסף שלי, וכל דיסק שכזה נחרש אצלי, עד לרמה של הכרת כל מילה. במקביל לאנשים כמוני, או כמו אורי זילכה מ Orphaned Land, עוד קונה ומאזין אובססיבי למטאל, היו אחרים, שלהם ההורים הקציבו סכומים עתירים יותר – הם היו ידועים כאלו שקונים הכול, והרבה, היו להם אוספים אדירים של דיסקים, וב 90% מהמקרים – הם גם היו אלו שפשוט לא הכירו כלום.

כיום יש לי כמה אלפי דיסקים יושבים לבטחה על מדפים בבית, אבל אני לא אספן כפייתי

אני יודע, זה לא נשמע רציני כשמתסכלים על הערימות, אבל כמה עובדות להגנתי: אני כותב על מטאל כבר 12 שנה. זה אומר שקיבלתי לא מעט דיסקים, או רכשתי אותם במחיר עלות נמוך, מעבר לזה – החל משנות העשרים שלי כבר התחלתי להרוויח משכורת סבירות, ובשנים לפני נישואי, כשעוד גרתי אצל ההורים – רוב הכסף פשוט הלך לדיסקים.

אבל אני עדיין לא אספן אובססיבי – אני מאתגר כל אחד מהקוראים לעבור על האוסף שלי ולמצוא דיסק שאני לא יודע מה הוא, אין מצב. לא רק זה, הוא גם יתקשה למצוא דיסק שאני לא אוהב, ואם יהיה כזה – מדובר בדיסק ששלחה לי להקה או חברת תקליטים, ושלא נמצא בו שימוש לאחר שכתבתי עליו. במהלך השנים מכרתי או נתתי אלפי דיסקים, והאלפים שנותרו בדרך כלל פשוט ראויים להיות שם, אני עדיין אשמע – או שומע אותם כיום או בעתיד.

הייתה תקופה, אני מודה, שבמהלכה ניסתי את המדיה הדיגיטלית – רכשתי סוף סוף רמקולים איכותיים למחשב בעלות של כמה אלפי שקלים, השקעתי בכרטיס סאונד שווה, והעברתי כמה עשרות דיסקים לקבצי WAV, ה FLAC היה איטי ומסורבל מידי בשבילי. במקביל דאגתי להוריד פירטית כמה אלבומים משנות השמונים שמעולם לא יצאו רשמית או שאי אפשר למצוא לרכישה וניסיתי להתרגל גם לפורמט הזה.

זה לא עבד, ואלה הסיבות

בואו נתחיל מהסאונד עצמו. הסאונד הדיגיטלי יכול להיות משובח, ושמעתי מוזיקה באמצעים דיגיטלים אצל כמה משוגעים אמיתיים לדבר, אך שום דבר לא משתווה למגבר ה Marantz משנות השבעים שלי, שמשולב עם קומפקט סוני וזוג רמקולים בריטים של KEF משנות השמונים. זה לא מארז יקר במיוחד, אני מכיר חברים שרכשו מערכות ווינטג' או עכשוויות בעשרות אלפי שקלים, אבל זה מספיק כדי לשמוע דיסקים באיכות כזו ובסאונד כזה, ששום תחליף דיגיטלי שאני נחשפתי אליו לא משתווה לזה.

מאז שהחלפתי את המערכת הישנה ודי סרוחה שלי למערכת הנוכחית, הקבצים הדיגיטלים הפכו למיותרים ומאז נמחקו. זה לא רק הסאונד, חוסר הפנים של הקבצים במחשב, האנונימיות האפורה שלהם – פשוט לוקחת את כל הקסם מהנושא. יכול להיות שיש כאן מוטיב נוסטלגי לא הגיוני, אבל מכיוון שאת רוב שנות ההתבגרות שלי ביליתי עם קלטות – ואליהן אין לי שום געגועים, כנראה שיש גם צד פרקטי בעניין.

אני אוהב את העטיפות, חתיכות נייר צבעוניות שכוללות גם טקסטים, אני אוהב לשים דיסק במערכת ובמקביל לעיין בחוברת ולקרוא את הטקסטים, זה גם באלבומים קלאסים שאני חוזר ושומע, וגם באלבומים חדשים שאני רוצה להיחשף אליהם בצורה המלאה ביותר.

אני מעדיף לשבת בסלון מול המערכת ועם הדיסק, ולא להפעיל נגן במחשב ולקרוא בטקסטים מתוך מסך, הישיבה הנוחה מול זוג הרמקולים המכובד שלי היא בעצמה טקס, ולא רק בגלל הסאונד והמוצר הפיזי שניצב בידי.

כמות מול איכות

דיברתי קודם כל הבעיה שבמבחר, וזו בעיה שכל אותם מורידים פיראטים צעירים מתמודדים איתה ללא הבנה שהיא קיימת. כשאתה מוריד פירטית ללא תשלום אלפי אלבומים, אין סיכוי שאי פעם תגיע לרמת ההבנה וההכרות עם הטובים שבהם כמו זו שהגיעו אנשים כמוני וכמו אלו שגדלו איתי באותה תקופה, שבה נאלצת לחסוך שקל לשקל כדי לבחור את הדיסק או שניים שאותם שמעת במשך חודשים – עד שהיה לך את הכסף לרכוש את הדבר הטוב הבא שיצא.

בואו ונסכם, אני לא משמיץ את המוצר הדיגיטלי כתחליף נוח לדיסק כשאתה באוטו, או כשאתה מתנייד עם נגן MP3 או ה Ipod שלך, אבל בבית, לחוויה המלאה, לדיסק אין תחליף. כואב לכם על המקום שהוא תופס? תפטרו מהאגרטלים המיותרים, מכמה ספרים שמעלים אבק, או מאיזה ציור מיותר על הקיר, דיסקים חשובים יותר, ולא כשהם קבצים חסרי אופי או צבע במחשב, כמו עשרות תוכנות או מסמכים המאוחסנים בצורה דומה.

לסיכום – תעשו מה שנראה לכם

בואו נסכם, המשוכנעים פשוט יסכימו איתי, יגידו שאין תחליף לדיסקים או תקליטים והם ימשיכו לקנות את המוזיקה בדמות מוצר פיזי עד שלא ייצרו אותו יותר, מכיוון שזה ממשיך בצורה אחת או אחרת כבר מאה שנה, יש סיכוי סביר שהם אף פעם לא יצטרכו להפסיק.

לעומת זאת, אני מניח שאת הדור שצעיר ממני ב 15 שנה בערך יש לי יותר סיכוי לשכנע מהסיכוי שליברמן יקיים יחסים אינטימים עם חנין זואבי תוך כדי שהוא מוחה על הכיבוש מסיפונה של המרמרה 2, אבל לפחות את שלי אמרתי.