מחווה לOzzFest

תחושת בלבול כבר בדקות הראשונות

כשהגעתי למועדון החניה הייתה ריקה באופן מחשיד, וצלילי הנגינה של גאגי כבר בקעו מבחוץ. הכניסה הראשית הייתה סגורה, ורק לאחר הקפה קצרה הבנתי שכולם נדחקים לכניסה הצדדית – תור ארוך ומרתיע, חצי שעה בלבד לפני תחילת האירוע. בתוך האולם חיכה קהל דליל וצעיר מהצפוי, ללא אפילו שולחן מרצ'. גאגי המשיך לנגן בוירטואוזיות מרשימה, כזו שלא הייתה מביישת אפילו את הכלבה שלי כשהיא מחליטה שמגיע לה טיול. לרגע תהיתי אם הוא בכלל עוצר בין קטע לקטע. כשהסתכלתי בשעון הבנתי שהפסטיבל כבר לא ייפתח בזמן, רק ב‑15:58 גאגי סוף‑סוף ירד מהבמה — ויש גבול למהירות חילופים שאפשר לצפות לה.

Lamb of God – אנרגיה גבוהה שמתרסקת על סאונד הרוס

המחווה ללמב אוף גוד פתחו את הערב בעיכוב קטן. הקהל, שהיה רדום בתחילה, נכנס מהר מאוד לעניינים עם פוגו מוקדם מהצפוי. אלא שאת תחושת ההבטחה חיסל הסאונד: לאורך כל ההופעה הרצתי את קטעי הגיטרה, השירה, ובערך כל כלי שהוא לא תופים בראש והשלמתי את החסר כי התופים השתלטו על המיקס לחלוטין בעוד שאר הכלים – גיטרות, בס ושירה – נבלעו. התאורה האגרסיבית הוסיפה שכבת תסכול נוספת. לצד שלושה סולנים שעבדו יפה מול הקהל, רצף פאשלות מוזיקליות החל מיציאות מהקצב ועד עצירה מלאה של שיר והתחלה מחדש כי הפתיחה פשוט לא יצאה טוב פגעו ביכולת להרגיש "חוויה של Lamb of God". הופעה עם לב – אבל חוויה מרירה.

Megadeth – סטליסט מצוין, סאונד שמטשטש הכול

מגדף' ב-F עלו עם פתיחה חזקה ל‑Symphony of Destruction  וסטליסט כמעט מושלם. אלא שגם כאן, הסאונד תקע מקלות בגלגלים: הזמר בקושי נשמע כבר מההתחלה והסולואים – לב המוזיקה של מגדת' – פשוט נעלמו מהמיקס. אם יש משהו שיותר כואב ועצוב לי לשמוע זה פאשלות בסולואים של מגדת', ואם דייב מאסטיין היה נוכח הוא עוד היה מכה את הגיטריסט – או זה לפחות מה שחשבתי בהתחלה. משהו פה לא הסתדר לי, אלה לא היו זיופים או בריחות, אלה היו תווים שפשוט נעלמו מהאוזן וקשה להאשים את הגיטריסט כשאתה יודע שמדובר בבן עזר, אחד הגיטריסטים היותר טובים שיש לנו בארץ. לאחר כמה שירים הבנתי שהבעיה היא שוב הסאונד עצמו ולא הלהקה. כמובן שאי אפשר לשכוח כמה מהרגעים האייקונים של המופע בניהם בובת הברבי הערומה והשבורה שהייתה הקורבן הראשון של הערב, קהל שביקש לקנות את מסכת השלד של רוי (סולן להקת המחווה) וכמובן הלהיט של הערב, צעקות ה"מגדת', מגדת', מגדת', מגדת'" שהתחלפו בצעקות "מאוורר, מאוורר, מאוורר, מאוורר" כמחווה לחום התל אביבי ששרר במקום, כאילו שלא מדובר באמצע דצמבר. הלהקה נתנה שואו מדהים אבל תקלות הסאונד שוב פגעו בחוויית ההופעה.

Linkin Park – המופע שהרים את הערב לגבהים

כבר בשלב מוקדם היה ברור: זו ההופעה שהקהל הגיע בשבילה. קל היה להניח את זה כשכבר במהלך ההופעה של מגדת' ניתן היה לשמוע בקהל דיבורים על לינקין פארק, ולמען האמת זאת הייתה אחת ההופעה הטובה של הערב בעיניי! שלושה סולנים מצליחים לשחזר במדויק את הסאונד והדינמיקה של צ'סטר בנינגטון, מייק שינודה ואמילי ארמסטרונג. הסטליסט מלא קלאסיקות, ביצוע חד, תשוקה על הבמה ותקשורת מצוינת עם הקהל. השואו נתן את ההרגשה שאנחנו בהופעה אמיתית של לינקין פארק, ואפילו כשהיו פספוסים הם פשוט עברו אותם בחלקלקות של סוליית הקונברס שלי על בוץ רטוב ורך. גם כאן המיקס לא היה מושלם, אבל ההופעה התעלתה מעל הטעויות – עד כדי כך שסיימתי אותה בלי לכתוב לעצמי מילה, פשוט כי הייתי שקוע בחוויה.

אם הייתי יכול לתת להופעה ציון הוא היה 8/10, ורק על הסאונד ירדו נקודות, ומצד הלהקה? אין לי מה לומר חוץ מדבר אחד, they just killed it!

ההופעה נגמרה ולהופעה הבאה המשכתי עם טעם של עוד ומתיקות של ספינג' (מה?אני ברוח החג!)

Tool – ביצוע מוקפד שלא מצא את מקומו בערב

קשה לבקר להקת טריבוט לטול כשיודעים כמה מורכב לנגן את החומר שלהם. גם לא אסתיר את העובדה שטול היא אחת הלהקות שאני הכי מעריך, והיצירה שלהם בעיניי מרשימה ומיוחדת. מצד שני, אני חייב להודות שאני מתקשה להחזיק יותר משני שירים שלהם ברצף – מה שבמונחים של טול שווה בערך חצי סט.

הנגינה הייתה מרשימה, גם אם היו זיופי שירה פה ושם, למרות שאני לא בטוח עד כמה אני באמת יכול להעביר ביקורת על חברה שנכנסו ככה לנעלים הכבדות ובעלות משקל שונה בכל רגל (כיאה לטול כמובן שהמשקל לא יהיה שווה ויש יותר משתי רגליים) בזמן שאני עדיין לא מצליח לעכל בראש את כל חילופי הספירות שיש בעשר השניות הראשונות של כל שיר. הבעיה האמיתית הייתה התאמה לקהל: לאחר הופעת השיא של לינקין פארק, רוק מתקדם ארוך וצפוף פשוט לא תפס. מרבית הקהל – צעיר ומחפש אנרגיות – התקשה להתחבר, ואווירת עייפות השתררה באולם. בלי להכנס שוב לבעיות הסאונד אני חושב שהבחירה למקם את טול בשלב הזה של הערב, או בכלל בערב כזה, הרגישה כמו פספוס. , אולי בערבי פרוג זה היה מתעכל יותר טוב, אבל ברגע הזה זה פשוט הרדים את הקהל…

רדום ועייף מההופעה הקודמת שכנראה לא הייתה מותאמת לפשוטי העם מהמין הנחות בעלי מוח לא מפותח מתמטית כמוני, המשכתי להופעה הבאה

Metallica – שואו חזק שנמחץ תחת סאונד ותאורה

Whiplash, אולי אחת מלהקות המחווה הפעילות ביותר בארץ, סיפקו הופעה עתירת נוסטלגיה ואנרגיה. הקהל התעורר, הפוגו חזר, והאווירה הייתה מחשמלת. מה אוכל לומר, זה עדיין עובד – וויפלאש ממשיכים להחזיר בני חמישים בקהל לנעורים שלהם כל פעם מחדש. אך בשיא הסולואים – שוב – הגיטרות נעלמו בחצי מהקטעים. שמעתם פעם סולו של קירק האמט בלי חצי מהתווים? אז זה. אולי מדובר בזווית שבה עמדתי, בשלב הזה כבר לא הייתי בטוח אבל הגיטרות פשוט לא היו נוכחות ברגעים הכי קריטיים. התאורה האדומה הקבועה הפכה למטרד של ממש והקשתה לצפות במתרחש. סיימתי את ההופעה מעט מאוכזב, הלהקה נתנה שואו מעולה, ששוב נהרס על ידי סאונד לא מוצלח ותאורה קטלנית, כשכל מה שעובר לי בראש זה "איזה באסה זה להתכונן מלא זמן להופעה, להשקיע, לתת שואו מדהים, אבל שהקהל לא באמת שומע או רואה אותך כמו שצריך".

בין ההופעות הייתי חייב לצאת מדי פעם מהאולם לאזורים יותר מוארים כדי להרגיע קצת את העיניים שעומדות מול תאורת במה קשוחה כבר קצת יותר מחמש וחצי שעות. למען האמת גם די גוועתי ברעב אז הלכתי לקנות לעצמי נקניקיה בלחמנייה (אין כמו ארוחת ערב מזינה ובריאה), ונכנסתי חזרה לאולם בדיוק כשהתחיל הטריביוט לsystem of a down . הקארמה חייכה אליי ודחקה אותי לעמוד הפעם מאחור, לסט שהתברר להיות כיפי במיוחד.

System of a Down – צעירים, מפתיעים ומלאי תשוקה

להופעה עולים חבורת ״ילדים״ (לא באמת ילדים, אבל ביחס ללהקות האחרות הם נראו ילדים) שהפתיעה בשואו של להקה מנוסה ומבוססת. הלהקה הצעירה שקרעה את הבמה עם מחווה ל‑SOAD הייתה אחת הנקודות המרעננות של הלילה – בחירת שירים מצוינת, שלושה סולנים מפתיעים ואווירה שובבה שהדביקה את כולם. אי אפשר לומר שלא הייתה טיפה הרגשה של הבוסריות הצעירה, כי תמיד יש עוד מה ללמוד בהופעה על הבמה אבל הם ללא ספק הרעידו את הגאגרין עם בחירת שירים שאי אפשר לתאר אחרת מאשר מושלמת. לא הורגש חיסרון של אף להיט מלהיטי סיסטם אוף א דאון, והלהקה ביצעה כל אחד מהם על הצד הכמעט טוב ביותר, היו טעויות – אין הופעה בפסטיבל שלא סבלה מכאלה – אבל השואו היה כיפי, אנרגטי ואותנטי. הנסיון לשפר מעט את הסולו בהשראת שיר הפתיחה של knight rider בשיר A-I-E-A-E-A-O לא בדיוק עבר לי חלק בגרון בלשון המעטה ומש-אפים בין השירים בנקודות שלטעמי לא ממש התחברו טוב הם שאלה של טעם כנראה, אני מבין את הרצון של הלהקה לתת משהו שונה אבל בהופעת מחווה אולי כדאי להצמד למקור קצת יותר. גם כאן, הסאונד המשיך לאכזב, אבל הלהקה הצליחה להתעלות מעליו, בין היתר עם דאחקות בסגנון "אני יכול להיות השוגר דאדי שלכם אבל אין לי כסף אז זה לא שווה" של באסיסט הלהקה כשהקהל מבקש את Sugar.

בטעם של עוד המשכתי להופעה הבאה והאחרונה לערב, הייתי כבר עייף מהעמידה וכל מפרק אפשרי בגוף לי התחיל להרגיש כמו לגו שדרכו עליו (הגיע הזמן שנתחשב גם בצד של הלגו הנדרס ולא רק בצד האדם הדורך), ובאווירת האירוע הברכיים שלי צרחו את שורתו של אוזי אוסבורן בשיר black sabbath "oh, no, no, please, god, help me",  אבל – הכל בראש וממש לא התכוונתי לפספס את גולת הכותרת של האירוע רק בגלל שאני מפונק מדי.

Ozzy Osbourne & Black Sabbath – סיום עייף לאירוע ארוך

למרות הציפייה הגדולה, ההופעה האחרונה נפתחה באיחור משמעותי מול אולם חצי ריק. בקהל נשארו רק זקני השבט, והצעירים שעוד לא פילסו את דרכם החוצה ישבו על הבמה (כן, על הבמה) עם הגב לכיוון ההופעה ובכלל התעסקו בפלאפונים. היה עצוב לראות איך המופע שהיה אמור להיות מסמר הערב נהפך פתאום לחלק שאף אחד לא יזכור. לאחר כמה שירים חלשים הקהל התעורר בשירים הגדולים – War Pigs, N.I.B., Iron Man ו‑Paranoid –  ואפילו נצפו כמה מקרי קראוד סרפינג בJunkie. מידי פעם מנסים כמה מעריצים לעלות לבמה ולהצטרף ללהקה אך הם נדחפים באלגנטיות למקומם. אפילו קלאסיקות כמו Shot in the dark מקבלות כתף קרה מהקהל העייף, למורת רוחי. לNo more tears רוי מעלה בהפתעה (גם עבורו) מעריצה שחוגגת יום הולדת , והאנרגיות ממשיכות גם אל Paranoid עד שמספר מעריצים נבעטים (בקטנה) מעל הבמה על ידי דהמאבטחים לאחר שניסו להשתלט עליה בהפיכה לא שקטה. לקראת הסיום הלהקה מבצעת את Crazy train עם טוויסט מעניין – בקצב גבוה משמעותית מהמקור. אני לא יודע אם זה היה בגלל השעה המאוחרת או בגלל שהמתופף התחיל מהר והלהקה זרמה, אבל היה קשה להתעלם מזה. אקורד הסיום היה Mama I’m coming home ויש תחושת סוף מסלול, לפחות לרגליים שלי שרוצות לנוח קצת.

סיכום – ערב מושקע עם כשלים שחייבים טיפול

שמונה הופעות בערב אחד זה הישג מרשים, והלהקות נתנו את כל כולן. המגוון היה רחב, היו רגעי שיא אמיתיים, והקהל קיבל חוויה שבבסיסה הייתה מלאת אהבה לז'אנר.

אבל לאורך כל הערב – סאונד בעייתי, תאורה אגרסיבית וחוסר התאמה של חלק מהליין‑אפ לקהל – פגעו בחוויה הכללית. זו לא הייתה הופעה רעה, אבל גם לא מופע בלתי נשכח כפי שהיה יכול להיות.