סיכום 2024 במטאל העולמי
דבר העורך:
אי אפשר שלא להפריד בין השנה שעברה מדינת ישראל ב-2024 למה שעבר ז'אנר המטאל.
על המדינה עברה אחת השנים הקשות בתולדותיה, עם מלחמה בלתי פוסקת, הרוגים, וחטופים שאולי הפעם נזכה לראות חוזרים, וכמובן – מחסור כמעט מוחלט בהופעות חו"ל מלבד הבלחות ממש נדירות, ולעומתן סצנה מקומית שתפסה את עצמה בידיים עם לא מעט הופעות של להקות מקומיות ומחוות להרכבים הבינלאומיים שלא מגיעים.
לעומת זאת, נראה שמבחינת סצנת המטאל העולמית קרו לא מעט דברים בעלי משמעות יחד עם כמות אלבומים משובחים מכובדת ביותר.
כמה דברים חשובים שקרו השנה:
Savatage התאחדו, בהרכב שכולל את המייסד Jon Oliva לצד הסולן Zak Stevens ושלושה חברי הרכב ותיקים אחרים – כרגע להופעות פסטיבלים באירופה אבל כבר יש דיבור על חומר לאלבום ראשון מזה 24 שנה.
Angra הוותיקים הודיעו על הקפאת ההרכב אחרי יותר מ-30 שנות פעילות ולאחר כמה שנים לא רעות עם הסולן פאביו ליונה מ-Rhapsody כסולן.
הרכב ה-Thrash האיטלקי האגדי Necrodeth הודיע על התפרקות מיד אחרי צאת האלבום האחרון של ההרכב הפעיל מאז הקמתו בשנת 1984.
Eloy Casagrande שהתחיל כמתופף ילד פלא והפך למתופף של Sepultura הוכרז כמתופף החדש של Slipknot, כש-Sepultura עצמם הודיעו על פרישה לצד גישושים שטרם הבשילו על איזה טור סיום עם האחים קבלרה.
ל-Galder נמאס לחכות לאלבום חדש של Dimmu Borgir והוא הודיע שהוא חוזר לעבוד על מוזיקה עם להקתו המקורית Old Man’s Child.
Linkin Park הודיעו על חזרה, הפעם עם סולנית שזכתה מאז לגל ביקורת על כל מיני דברים בעברה, והוציאו אלבום אולפן חדש – הראשון מאז 2017.
Slayer שפרשו מהקלטות והופעות, חזרו להופיע. אמנם פעם אחת בינתיים, אבל חזרו.
ניקו הודיע שהוא פורש מהופעות עם Iron Maiden, כשאותו יחליף Simon Dawson האנונימי מלהקת הסולו של סטיב האריס. ניתן להניח שבאלבום הבא ניקו כן ינגן.
Martijn Spierenburg, קלידן ומלחין להקת Within Temptation הודיע שהוא פורש מהלהקה לאחר 23 שנים בלהקה.
כמה מוזיקאים חשובים עזבו את עולמנו השנה, ביניהם:
ג'ימס קוטאק – מתופף ה-Scorpions במשך כמעט 20 שנה שגם ניגן עם Kingdom Come ו-Warrant.
הקלידן הניאו קלאסי Vitalij Kuprij שניגן בין השאר ב-Artension וב-Ring Of Fire נפטר בגיל 49 בלבד.
Sean Blosl, גיטריסט להקת Sanctuary האמריקנית נפטר עקב סיבוכים לאחר תאונת רכב.
פול דיאנו האגדי, הסולן המקורי של Iron Maiden, נפטר בגיל 66 לאחר שסבל בשנים האחרונות ממצב בריאותי קשה.
Jack Russell, סולן להקת ההארד רוק האמריקנית Great White נפטר בגיל 63.
ועכשיו – לאלבומים:
אלון מיאסניקוב – עורך ראשי
Saxon – Hell, Fire and Damnation
אני לא יודע כמה שנים אני יכול להתמיד ולבחור אלבום של הלהקה הזאת לרשימת אלבומי השנה שלי, אבל זה
נמשך לדעתי כמעט 20 שנה כמעט ובערך עם כל אלבום שהם מוציאים. מה לעשות, הם פשוט אדירים.
מאז תחילת שנות ה-2000 הלהקה הזו תפסה כיוון שאני אוהב במיוחד, הביאו הפקה חזקה במיוחד – מודרנית
וגרנדיוזית – במקרה של האלבום הזה אף את אנדי סניפ האגדי שעשה קמבאקים ללהקות כמו Megadeth, Judas
Priest ו-Accept. גם פה הוא עשה עבודה מדהימה עם מיקוד ההרכב הוותיק בלעשות בדיוק מה שהם עושים טוב:
מטאל מסורתי, כבד, הדוק, בלי שומן מיותר, עם טקסטים בעיקר היסטוריים ויכולת נגינה שכבר אין ליותר מידי
להקות בגיל הזה.
זה קיטש – אבל הלהקה הזו שכחה דברים שרוב הלהקות הצעירות יותר עוד לא למדו.
Judas Priest – Invincible Shield
עוד בריטים, עוד זקנים, עוד הפקה של אנדי סניפ.
אם Firepower, אלבום ה "קאמבק" הקודם של הלהקה, זכה לשבחים והזכיר ללא מעט אנשים את Painkiller, הרי שהאלבום החדש מרגיש מלא יותר, מורכב יותר, ועם תחושת מטאל שנות השמונים שהזכירה לי את Defenders of the Faith, האלבום שמבחינתי מתחרה ב-Painkiller כאלבום הכי טוב של הלהקה ואחד מאלבומי המטאל הגדולים בכל הזמנים בכלל.
אין כמעט רגעים חלשים באלבום הזה. הלחנים אדירים, הנגינה מושלמת ותצוגת ה-Lead Guitar של Richie Faulkner, החבר "הצעיר" בלהקה, מרשימה ביותר. בעיקר מדובר בשירי מטאל משובחים אחד אחרי השני.
Blood Incantation – Absolute Elsewhere
תודה לאלון פאריד, חברי משכבר הימים ואחד האנשים היחידים שעדיין מחכימים אותי בהרכבי מטאל שאני לא מכיר. הוא זה שאמר לי שאני חייב לשמוע את האלבום הזה ואחרי ששמעתי אני יכול להבין למה בעיני רוב העולם המערבי מדובר באחד מאלבומי השנה. בעיקר כי יש פה הרבה דברים שהרבה אנשים בז'אנרים שונים יכולים לאהוב. אני אוהב דת' אולד-סקול – יש פה. אני אוהב סאונד טוב – יש פה – לא מלוטש מידי, אולד-סקול, אבל טוב. אני אוהב פרוג קלאסי – יש פה. בגדול הלהקה הזו משלבת כמה דברים שעובדים טוב ביחד ולכן אנשים בז'אנרים שונים יכולים להתחבר לזה וגם כאלו שבדרך כלל לא מתחברים לאף אחד מהז'אנרים האלה בנפרד. אני, למשל, לא חובב פרוג מטאל אבל פה זה פשוט מתחבר ועשוי כל כך טוב שלפרקים אתה מרגיש שאתה מקשיב ל-Pink Floyd ולפרקים ל-Bolt Thrower. איכשהו זה עובד.
דת' מטאל חללי פסיכודלי מתקדם. אנערף, תקראו לזה איך שתרצו – זה טוב.
Dream Evil – Metal Gods
הרכב הצ'יז מטאל השבדי הוותיק הוציא השנה אלבום חדש, הראשון מזה 7 שנים. ולמרות שלא ממש האזנתי לאלבום האחרון שלו כן אהבתי מאד את אלבום הבכורה ואת האלבום הכי מצליח שלהם, The Book Of Heavy Metal. גם פה התחברתי.
הבי/פאוור מטאל שנות ה-80, סופר מלודי, סופר קיטשי, קלידים, פזמונים גדולים – אבל הכול עשוי מדוייק, עם סולן משובח, עבודת גיטרות מוצקה והפקה מושלמת כרגיל של הגיטריסט והמפיק הוותיק Fredrik Nordström. זה לא מחדש כלום וחסר להם את Snowy Shaw, שהיה מתופף וסולן אורח באלבומים הקלאסים, אבל זה עדיין בידור מטאלי מושלם.
Crypt Sermon – The Stygian Rose
יש לי את הלהקות שאני אוהב שמוציאות אלבום חדש והוא כנראה יכנס לסיכום שנה, יש את להקות הענק שאלבום חדש שלהם הוא נדיר ויכול להכנס אם הוא טוב ויש את ה-Ace in the Hole – האלבום שלא הרבה שמעו עליו, כולל אותי, שהפתיע אותי.
האלבום של השנה הוא השלישי של הרכב ה-Epic Doom האמריקני הזה. דום מטאל מלודי אפי הוא ז'אנר אהוב עלי במיוחד, החל מ-Candlemass ו-Soltude Auternus בתחילת התשעים ודרך Sorcerer ו-Belo העכשוויים. אז Crypt נכנסים בדיוק למשבצת הזאת ונעים בין כבדות DOOM למהירות הבי מטאל, כבדים, מלודיים, עם סולן משובח, שירים ארוכים, נגינה מלוטשת ותחושה של שנות השמונים. אלבום שהפתיע אותי לטובה. מאוד.
אלבומים נוספים לאזכור
- The Vision Bleak – Weird Tales
- Striker – Ultrapower
- Blaze Bayley – Circle of Stone
- Bruce Dickinson – The Mandrake Project
- Exhorder – Defectum Omnium
- Whom Gods Destroy – Insanium
- Týr – Battle Ballads
- Accept – Humanoid
- Nocturnus AD – Unicursal
- Evergrey – Theories of Emptiness
- Dezperadoz – Moonshiner
- Orden Ogan – The Order of Fear
- Dark Tranquillity – Endtime Signals
- Nile – The Underworld Awaits us All
- God Dethroned – The Judas Paradox
- Flotsam and Jetsam – I Am the Weapon
- Grand Magus – Sunraven
- Devin Townsend – PowerNerd
- Impellitteri – War Machine
- Massacre – Necrolution
- Fellowship – The Skies Above Eternity
עדן גולן
אם היה משהו טוב ב-2024 זו המוזיקה החדשה שיצאה בה והיא לגמרי תיזכר בזכות מספר הפתעות שעשו לנו טוב על הלב. ביניהן, החזרה של לינקין פארק לחיינו (בפורמט חדש) יחד עם אלבום חדש. Knocked Loose ו-Poppy הופיעו עם אחד משירי המטאל הכי מושמעים של השנה ב-Prime Time, וכולנו חייכנו כשהצופים של ג'ימי קימל התלוננו על הרעש. Falling in Reverse סוף סוף שחררו את האלבום שלהם ורוני רדקי סיפק שערוריות חדשות. טוב, האחרון לא הפתעה, והוא כמובן לא היחיד שדאג לשערוריות (מי התגעגע ל As I Lay Dying?). להקות שחררו אלבומי בכורה ברמה מאוד גבוהה, להקות הודיעו על פירוק ושני החלקים של Every Time I Die הוציאו אלבומים מדהימים בהרכבים החדשים שלהם.
אלבומי השנה שלי:
Boundaries – Death is Little More
ב-2022 שחררו Boundaries את האלבום Burying Brightness ששבה את ליבי ומאז האזנתי ללהקה בלי הפסקה וציפיתי בכיליון אוזניים לאלבום החדש שלהם. האלבום החדש שלהם הוא בדיוק מה שציפיתי שהוא יהיה, ואפילו a little more. מצד אחד האלבום כבד, קשוח ועושה חשק לשבור כל מה שבסביבה. מצד שני הוא מרגש ומצמרר. השירים באלבום מתחברים באופן מושלם, כמו פרקים בסדרה שחייבים לצפות בה ברצף כדי להבין מה קורה ולהתחבר אליה לעומק. השילוב של הכבדות והמלודיה מושלם, השילוב של הגראולים והקלין מושלם והאורחים באלבום לגמרי משדרגים אותו (במיוחד Marcus Vic ב- Blame’s Burden). אני כל כך אוהבת את האלבום הזה, ומרגישה ש Boundaries לוקחים אותי למסע חדש בכל אלבום, אבל זה מסע כזה ששובר הכל מבפנים ומחבר הכל חזרה בסוף.
Linkin Park – From Zero
האלבום הכי מדובר של השנה. אז אמנם ללא הנוכחות של צ'סטר האחד והיחיד שלא ניתן להחלפה, זו גרסה חדשה של לינקין פארק, אבל בהינתן המצב הקיים, לדעתי זו גרסה מעולה. לאלבום יש את הסאונד האהוב של לינקין פארק מהאלבומים הראשונים, משולב בסאונד מודרני מאוד והפקה ברמה גבוהה מאוד. האלבום מלא בכיף ואנרגיות גבוהות, אבל גם כולל שירים מרגשים. קטעי הראפ של מייק שינודה נשמעים בדיוק כמו שאנחנו אוהבים והקול המחוספס של אמילי ארמסטרונג משתלב מעולה בלהקה.
Cane Hill – A Piece of Me I will Never Let You Find
קשה לפספס את העלייה המטאורית של ז'אנר הפוסט הארדקור בשנים האחרונות, ועבורי זה האלבום הכי טוב שיצא בז'אנר השנה והוא שייך לאחת הלהקות הכי אנדרייטד שקיימות. Cane Hill קיימים מ-2011 ושחררו מספר אלבומים ו-Eps. באלבום הזה, הרביעי במספר, הם בהחלט העלו את הרמה. אפשר לשמוע פה את כל מה שאנחנו אוהבים בז'אנר – סולן עם קול מלטף וגראולים אימתניים, ריפים וברייקים עצבניים ומלודיות מרגשות. הכל משתלב לתוך אלבום שכל פעם שהתחלתי להאזין לו נשאבתי עמוק ולא רציתי שיסתיים.
While She Sleeps – SELF HELL
מדובר באחת מלהקות הקור הכי אהובות עליי. להקה שעם השנים בנתה את עצמה וגדלה, ניזונה ומושפעת מקהל המעריצים שגדל, ותמיד מספקת את ההופעות הכי אנרגטיות ומטורפות. אמנם האלבום הזה קצת יותר מלודי מהאלבומים הקודמים שלהם (מה שתמיד מביא איתו ביקורות שליליות), אבל הוא עדיין מלא ב-DNA של הלהקה. בין הדברים שהכי בלטו לי באלבום הזה הוא עבודת הגיטרות שעלתה רמה, ושילובי הקולות בשירה שמעצימים את השירים. האלבום הזה מתחבר כל כך טוב ומורגשת העבודה הקשה והחשיבה בכל שיר. את תואר "השיר העצוב של השנה" אני נותנת ל To the Flowers, שמלווה גם בקליפ שלא משאיר עין יבשה.
Darko US – Starfire
נתחיל בלספר למי שלא מכיר שמדובר פה בצמד. על השירה אחראי Tom Barber, הסולן המטורף של Chelsea Grin, ועל כל שאר התחומים אחראי Josh Miller, המכונה Baby J. מילר היה בעבר מתופף של מספר להקות דת'קור, וזה היה רק פרויקט צד, עד שהוא החליט שהוא מקדיש הכל למוזיקה שלו. זה אלבום באורך שעה ו-11 דקות (לא נפוץ במטאל המודרני), והוא מהאלבומים האלה שכשמאזינים להם אי אפשר לדעת מה יבוא הלאה. הוא מכיל שילובים של דת'קור, מטאלקור, אלקטרוני וגם כמה בלדות מרגשות. אלבום מאוד מגוון ומפתיע שמציג לתפארת את המוח הגאוני והמשוגע של מילר.
אלבומים נוספים לאזכור:
- Knocked Loose – You Won’t Go Before You’re Supposed To
- 156/Silence – People Watching
- Imminence – The Black
- Poppy – Negative Spaces
- Falling in Reverse – Popular Monster
- Allt – From the New World
- Counterparts – Heaven Let Them Die (EP)
- Void of Vision – What I’ll Leave Behind
- Bloom – Maybe in Another Life
- Many Eyes – The Light Age
- Alpha Wolf – Half Living Things
- Like Moths to Flames – The Cycles of Trying to Cope
- Better Lovers – Highly Irresponsible
- Make Them Suffer – Make Them Suffer
- LARCENIA ROE – Dereliction
- Future Palace – Distortion
- Vended – Vended
- Kublai Khan – Exhibition of Prowess
- thrown – EXCESSIVE GUILT
- SeeYouSpaceCowboy – Coup de Grace
ראובן שליט
בעוד שהמציאות ב-2024 לא הפסיקה לטלטל את כולנו, המטאל – לפחות בשבילי – נותר מפלט בריא לזעם, לכאב, וכן, גם לתקווה – בין אם בבית, במילואים או בעבודה. הצליל הפרדוקסלי של הדיסטורשן תמיד היה שם – מצמרר ומנחם בו זמנית. לצד חזרתן של סוגות הקור למיניהן לקדמת הבמה והמשך הרנסנס של המטאל המסורתי, השנה הייתה עמוסה ביצירות אדירות גם בז'אנרים הקיצוניים. זו הייתה שנה מצוינת לדת', אך גם הבלאק מטאל לא חדל לשגשג – עם יצירות מלנכוליות, אפיות ואווירתיות לצד אלבומים מתוחכמים, חדים ואגרסיביים.
בסרטון שהכנתי תפגשו את חמשת אלבומי השנה שלי, וכאן בהמשך תוכלו לקרוא על עוד חמישה אלבומים שהרשימו אותי השנה, לצד רשימה של עוד עשר הוצאות שבהחלט כדאי לכם לבדוק.
כמו תמיד, אשמח לקרוא את דעתכם על הרשימה שלי ועל רשימות שאר הכתבים של המגזין. איזו הוצאה לטעמכם הרוויחה את מקומה ואילו הוצאות הייתם מכניסים במקומנו.
שתהיה שנה של מוזיקה בלתי נשכחת וטובה יותר בכל פרמטר מהחולפת.
Convulsing – Perdurance
נדיר שאני מרגיש בנוח להכניס שני אלבומים של להקות דומות כל כך לרשימת עשרת אלבומי השנה שלי ((Ulcerate – Cutting the Throat of God. אני אוהב את הגיוון המוזיקלי שלי לא פחות מכל אחד אחר, אך בניגוד לנטפליקס גם לגיוון שלי יש גבולות, ואם יצאו באותה השנה שני אלבומים בעלי אותו החזון המוזיקלי, ובמקרה הם גם יצירות משובחות מעל ומעבר לממוצע, הגיוון יכול ללכת לאן שערכים שכאלו הולכים לשכב ולמות.
האלבום הראשון של פרויקט היחיד האוסטרלי Convulsing שיצא ב-2016 הפיל עלי את אחת ההפתעות הגדולות של אותה שנה ואף של אותו העשור. חזון הדת'/בלאק/דום/אוונגרד/מוזיקה שאוכלת לך את הנשמה ואתה נהנה מזה של Brendan Sloan לא השתנה גם לאחר שמונה שנים, וזה לגמרי לטובה. גם האלבום החדש Perdurance הוא ממתק אפל והאזנת חובה לכל מי שאוהב אקסטרים מטאל רציני, כבד כמו השמש ואווירתי כמו סופר נובה.
Hellbutcher -Hellbutcher
המקום השביעי מעניק לנו זריקת נוסטלגיה מן העבר תחת שם חדש, אך עם כל היתרונות שהזיכרון שלנו מפנק אותנו בהן. התאום הסולן של Nifelheim לבית משפחת Gustavsson המכונה Hellbutcher החליט לפני כשנתיים לא לתת לעצירה של Nifelheim לעצור גם בעדו, והחליט להמשיך לעשות בלאקנד ת'ראש שוודי מהנה ואלים. האיש שמאחוריו קילומטרז' מטאלי לא קטן והוא מתקרב לשנתו החמישים, חבר לכמה מהשמות הגדולים בסצנה השוודית, והקים הרכב הקרוי על שמו.
האלבום הראשון של ההרכב שגם נושא את שמו, מביא עלינו זעם, חרון ועברה, וכמובן משלחת מלאכי רעים כמו שנאמר בהגדה. אלימות מהירה וישירה ללא טיפת רחמים או התחכמות. הת'ראש המאוד מושחר של Hellbutcher מגיע אולי עם הפקה קצת יותר מידי מלוטשת הן לטעמם של מעריצי Nifelheim והן לטעמם של מסנגרי גל הספיד/ת'ראש/בלאק העכשווי, אך זהו אולי החיסרון היחיד שיש באלבום הזה. זה והעובדה שהוא קצר מידי, וזה כבר אומר הכל.
Labyrinthus Stellarum – Vortex of the World
המקום השמיני מוקדש לבני הארץ בה נולדתי. בדרך כלל אני עוקב באדיקות אחר הבלאק היוצא מאוקראינה, ולא רק בגלל מוצאי. איכות הלהקות המשובחות שמייצרת אוקראינה שנייה רק לזו הפולנית ברחבי מזרח אירופה, וגם אם הכמות קטנה יותר והמלחמה אכן נותנת את אותותיה, תמיד יש שם פנינים שחורות לדלות. אך לאחר שכל זה נאמר, את הצמד הצעיר להפליא הזה מאודסה לא הכרתי.
האלבום השני שלהם Vortex of the Worlds הוא האלבום הראשון שלהם בו נתקלתי עוד כשיצא אי אז באפריל. השילוב של הבלאק האטמוספרי והחללי עם האלקטרוניקה בורא במקרה הזה יצירה שקשה להתעלם ממנה ולא רק אם אתם מעריצי אטמו-בלאק. אמנם יש לילדים האלו עוד דרך ארוכה כדי שהשוואה כזו תהיה קרובה ללגיטמית, אך אפשר להגיד שמה ש- Summoningעשו לפנטזיה, Labyrinthus Stellarum מנסים לעשות למד"ב, ובמידה רבה גם מצליחים.
Sear Bliss – Heavenly Down
את המקום התשיעי מאכלס אלבומו האחרון של ההרכב ההונגרי הוותיק Sear Bliss. על אף האנונימיות היחסית של השם Sear Bliss הלהקה הזו קיימת עוד משנת 1993! ואלבומה הנוכחי הוא האלבום התשיעי! המלא של ההרכב. ההונגרים עשו אטמו-בלאק עוד לפני שקראו לו כך והאלבום הראשון שלהם יצא במקביל לאלבומי בסיס כמו Filosofem של Burzum או Lugburz של Summoning.
ב- Heavenly Downההונגרים ממשיכים בכל הכוח עם בלאק מלודי שנע על התפר בין האווירתי לחד, מחוזק עם קלידים והפקה נקייה יחסית, וכמובן מתובל בנדיבות בצורה יפיפייה בסימן המסחרי של הלהקה – כלי הנשיפה. לטעמי האישי ובמיוחד בשנים האחרונות קשה לי עם בלאק מופק מידי, אך דווקא באלבום הזה ההפקה משרתת בצורה מושלמת את האווירה המיוחדת והדרמה שיוצרים כלי הנשיפה לכל אורך ההוצאה. אלבום מושלם לנסיעה חורפית עם הרים מבעד לחלון.
Inquisition – Veneration of Medieval Mysticism and Cosmological Violence
דווקא בימים אלו שהדיון על הקשר בין אמנות לאמן והאם לגיטימי להפריד בין השניים במקרה שהאמן הוא אדם לא מוסרי – אקטואלי מאוד אצלנו במדינה, ובמיוחד בהקשר של זמר מזרחי מסוים, המקרה של Dagon מ- Inquisition לא פחות מרתק וראוי לדיון. אפשר להגיד שבאמצע שנות ה-30 שלו הקולומביאני האמריקאי היה די "שובב". מהקמה של פרויקט אלקטרוני נאו נאצי ועד החזקה בפורנוגרפיית ילדים והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, Dagon הוא לא היה בדיוק מודל לחיקוי. מצד שני Inquisition היא ללא גרם של ציניות, מכונה לייצור אלבומי בלאק מצוינים עד מופתיים. אכן דילמה.
אלבומם התשיעי של הצמד הוא עוד פרק בסאגה של Inquisition. אמנם הווקאלס של Dagon נשמעים כאן פחות צפרדעיים, וחלק מכם יראו את זה לטובה, אך הבלאק הקוסמי והגדול מהחיים עם המלודיות הקטנות והחייזריות עדיין כאן. Inquisition ממשיכים לדבוק בחזון העתיק של הבלאק מטאל ולייצור מוזיקה אפלה, קרה, גולמית ונשגבת שזורקת את המאזין לממדים אחרים.
אלבומים נוספים לאזכור:
1. Dödsrit – Nocturnal Will
2. Gjendød – Livskramper
3. Selbst – Despondency Chord Progressions
4. Spectral Wound – Songs of Blood and Mire
5. Horn – Daudswiärk
6. Darkestrah – Nomad
7. Psychonaut 4 – …of Mourning
8. Ungfell – De Ghörnt
9. Ihsahn – Ihsahn
10. Coffins – Sinister Oath