And Justice for Art – Stories About Heavy Metal Album Covers

בתור מישהי שמבלה את רוב זמנה בעולם הדיגיטלי מעולם לא נמשכתי יותר מדי לצד החזותי במוזיקה. נכון, אמנם גדלתי על קסטות וביליתי שעות באוטובוסים יחד עם דיסקמן וערימה של דיסקים, אבל גם אז – הרי גם ככה (בוא נודה בזה) הרוב היה צרוב או, רחמנא ליצלן, מוקלט מהרדיו או מחבר נחמד על גבי קסטה מזדמנת. גם גורלם של דיסקים מקוריים היה די דומה – אחרי הקניה הראשונית לרוב הם מצאו את עצמם בתוך קייס שמכיל עוד כמה דיסקים, כי לסחוב קופסאות על גבי קופסאות בתיק זה פשוט לא פרקטי, וגם מתכון בדוק לכאב לב כשהם נהרסים ונשברים. ומה לגבי שאר החוויה שהתלוותה ל"מוצר האמיתי"? אז נכון, הייתי מבלה כמה שעות בלדפדף בחוברת ולקרוא את הליריקה, אבל גם ההרגל הזה נגוז במהרה ברגע שגוגל כבש את העולם – כי הרי גם אם יש לך חוברת עם מילים קל ונוח יותר לקרוא מאתרים דוגמת Dark Lyrics ואפילו להדפיס להתעמקות אם רוצים, מאשר לממן אופטומטריסטים אחרי שאימצת את העיניים על הכתב הקטן והבלתי קריא בעליל. בבית בו גדלתי לא היו כבלים כך שקליפים היו בכלל חיה מוזרה עבורי, וגם המדיה הזאת, אולי מכיוון שלא היתה זמינה לי, לא קרצה לי במיוחד. אם יש משהו שאני כן מתגעגעת אליו הוא אותו הרגע של הכניסה לחנות הדיסקים, הבקשה להמלצות הצוות, ובחירת כמה דיסקים שילוו אותי לעמדת ההשמעה עד הבחירה של אחד מהם (כי בכל זאת, יקר) להיות זה שילווה אותי בחודשים הקרובים. אבל מעולם לא זכור לי שקניתי אלבום בגלל העטיפה שלו או שנהניתי מהחוברת מעבר לחוויה של ההיכרות הראשונית עם המילים, או בעצם מכל סוג של ייצוג ויזואלי למוזיקה.

כל זה התהפך ברגע שנדרשתי לבחור בעצמי ארטוורק לאלבום. אם במוזיקה ובמילים ידעתי מה אני רוצה להגיד ומה האווירה הנכונה, כשהגיע הזמן לביטוי החזותי די איבדתי את הצפון – והרי עוד צריך עטיפה קדמית, אחורית, אינליי וחוברת לעצב – עולם מושגים שלם שרחוק ממני! אז בהעדר ארטוורק ש"גדלתי" עליו ורפרנסים טובים פניתי לאינטרנט, וכן למעמדים עמוסי הדיסקים של בעלי ושלי (שעם השנים כבר הצטברו להם). עברתי דיסק דיסק וחרשתי את גוגל, ועדיין לא מצאתי שום ארטוורק שבאמת דיבר אליי. הכל היה "רגיל" כזה, נראה אותו הדבר, כאילו כולם מתעקשים להשתמש באותה שפה חזותית. וזה במקרה הטוב כשעוד היה ארטוורק, ולא סתם תמונה של חברי הלהקה מרוחה בחוסר טעם על כל העטיפה. גם הציורים המרשימים יותר לא היו לטעמי, דיגיטליים ו"קומיקסיים" מדי, ורובם ככולם גם היו פשוטים מאוד, לא כאלה שגרמו לי לחשוב. באותה תקופה פשוט ייחלתי למאגר ראוי לשמו של ארטוורק שאפשר לשאוב ממנו השראה – וכאילו חזיתי את העתיד, מכיוון שמאגר כזה נחת בפתח דלתי ממש לפני כמה ימים בצורת ספר העונה לשם הפראפרזי "And Justice for Art…" מאת Ramon Oscuro Martos.

Ramon עצמו מתגלה כטיפוס מסקרן: מצד אחד, הוא למד מוזיקה ואמנות ועובד בתחום המוזיקלי כבר שנים, ובין השאר התגלה גם כפסנתרן מקצועי ומוכשר עד כאב. מצד שני, הוא נהנה לחבוש את כובע העיתונאי וכותב לשלל מגזינים, ובעצם הכל התחיל מטור אינטרנטי קבוע בשם זהה לשם הספר, בו החליט לקחת על עצמו לספר את הסיפורים שמאחורי הארטוורק. מעבר לעובדה שלא עשו זאת קודם, ובאמת הטור והספר יחידים מסוגם, מה שמאוד בולט אצל Ramon היא התשוקה שלו לתחום. התשוקה הזו מתבטאת בכל אות בספר, אם זה באיסוף החומרים, במחקר המעמיק שנעשה, בנסיון להבין מה עומד מאחורי הכל, בשילוב של העטיפה שעליה מדברים באותו פרק יחד עם חומרים אחרים של אותו אמן או השוואה להוצאות אחרות של הלהקה. אפילו ההדפסה וההפצה נעשו בצורה עצמאית וכל עותק נארז בקפידה ונשלח בצירוף הקדשה אישית (אם תרצו) – מה שרק מעצים את התחושה שזה פרוייקט אישי וקרוב מאוד לליבו של Ramon, וזה לבדו כבר משך אותי וגרם לי לרצות לדעת עוד.

הדבר הראשון שמרשים בספר הזה הוא היופי שלו: בדפדוף מהיר מתגלות לך שלל עבודות מדהימות של טובי האמנים בסגנונות שונים (הן מוזיקלית והן אמנותית), ההדפסה איכותית והצבעוניות של הכל באמת עוצרת נשימה. זה ספר מקסים להביא במתנה לחובבי מטאל, או אמנות, או שניהם, ופריט שאני נהנית להציג לראווה על גבי שולחן הסלון וכזה שאורחים נהנים לדפדף בו. זה לא "עוד ספר" אלא משהו מיוחד שלא נעשה קודם, והעוצמה הויזואלית שהוא מביא איתו, רק היא לבדה כבר מהווה תמורה נאותה למחיר. אבל הספר הזה מכיל הרבה יותר מסתם תמונות יפות: יש בו סיפורים, כאלה שמסודרים לפי סדר כרונולוגי – החל מהאלבום הראשון של Black Sabbath ועד לשנת 2014. יש בו אינספור להקות שהגדירו ז'אנרים שלמים וגם כאלה מודרניות יותר, כשהמשותף ביניהן הוא ארטוורק שנחשב לפורץ דרך בתקופתן. הוא מסודר בצורה די קונסיסטנטית: הצגת העטיפה המדוברת, פסקה על השפעת האלבום והלהקה על עולם המטאל (בהנחה שהקורא כבר מכיר ויודע, אין כאן חפירות היסטוריות), ראיון קצר עם האמן שצייר את העטיפה ופרטים טכניים עליה – אם צוירה או צולמה ובאיזה מימדים, מי היה המודל או הוגה הרעיון, מה רצו להעביר. מכיוון שרוב העטיפות הישנות התהוו הרבה לפני העולם הדיגיטלי עולה גם השאלה המעניינת בנוגע להיכן נמצא המקור וגם על שאלה זו מנסים לענות בספר. לצד העטיפה שמספרים את סיפורה גם מוצגות עטיפות אחרות של אותו אמן או של אותה הלהקה אם הן קשורות, אך גם פרטים "נדירים" יותר כגון הסקיצות ששורבטו לפני העבודה הסופית, העבודה במלואה – אם היתה גדולה יותר ופרטים ממנה נחתכו… בתור מישהי שתמיד מעוניינת לשמוע על התהליך ולא רק לראות את התוצר הסופי, האיסוף המדוקדק הזה וכל אותם סיפורי "מאחורי הקלעים" שאבו פנימה ומצאתי את עצמי מדפדפת עמוד אחר עמוד וקוראת בשקיקה, למרות שכמו שציינתי, אמנות לא היתה משהו שמשך אותי מלכתחילה, והרבה עטיפות משם בכלל לא משכו את עיני כשנחשפתי אליהן לראשונה (אבל בהחלט כן לאחר שקראתי את ההסברים ותהליך הבחירה).

מבחינת פרטים "עסיסיים", גם הם לא נחסכים ואנחנו נחשפים לעובדות מעניינות שאני בטוחה שרובכם לא הייתם מודעים אליהן. למשל, Yngwie Malmsteen שהתאהב בציור אלים ומדמם של ויקינגים נלחמים, אך הלייבל הטיל וטו במחשבה שבחירה כזו תהיה הרסנית, וכופף לו את היד עד שהסכים לעטיפת האלבום "Trilogy". שבירת המיתוס הטוען כי באלבום הראשון של Black Sabbath הדמות המצולמת בעטיפה היא Ozzy Osbourne. תחושות הגועל והחרדה שעטיפת "Reign in Blood" של Slayer עוררה, ונסיון להבין את הסיבות הפסיכולוגיות לכך. הפסל שהיווה את ההשראה ל- "…And Justice for All" של Metallica, והילד החמוד בן השלוש שהיה המודל למלאך שמעשן סיגריה אצל Van Halen (לצורך ההבהרה – נתנו לו לאכול ממתק בצורת סיגריה לצורך הצילום) ולא זוכר הרבה מהצילומים. ההחלטיות של Rainbow שידעו לפרטי פרטים מה הם רוצים לראות, המוזיקה המתפתחת של Death שגרמה להחלפת האמן איתו עבדו כי סגנונו היה "קומיקסי" מדי, והציור המקורי של Merciful Fate, שבעליו – אחיו של האמן – לא תלה בסלון מעולם, מכיוון שאשתו לא מסכימה לכך. והגילוי המרעיש שהעטיפה המפורסמת ביותר של Obituary בכלל לא היתה מיועדת להיות עטיפה לאלבום מטאל, אלא יועדה לקשט אוסף סיפורים של H.P. Lovecraft… וכל זאת רק מרבע ספר שהספקתי להתעמק בו.

לסיכום, מדובר לא רק בספר מושך שכיף להסתכל בו, אלא במקור בלתי נדלה של השראה וסיפורים מעניינים. Ramon עשה עבודה יסודית ומרשימה בליקוט הפרטים, הסקיצות הנדירות, הדרמות שמאחורי הקלעים… אולי קל יותר למצוא פרטים על עטיפות חדשות, אך קשה לי לדמיין את המאמץ והקושי להעלות באוב את אותם אמני עבר שציירו ללהקות מופת שבנו את הז'אנר מאפס, והעובדה ש- Ramon הצליח להגיע אליהם ולראיין אותם ראויה לציון. ישנן להקות שחסרונן מעורר תהיות, כגון Iron Maiden או Megadeth שידועות בעטיפות המושקעות שלהן, אך אני מניחה שזה עניין של זכויות יוצרים וחוסר הסכמה מצד הלהקה או הלייבלים לפרסום. יש כאן גם פרגון לאמן "משלנו" אלירן קנטור, שגם מצוטט בהקדמה ובסיום הספר וכמובן שגם יצירותיו מוסיפות יופי ותוכן לעמודים. בזכות הספר הזה, כל להקה שתרצה להוציא אלבום מעתה והלאה לא תצטרך לעמוד אבודה מול מדפי דיסקים או דפי גוגל בלתי נגמרים ולנסות לחפש השראה – Ramon Martos כבר עשה את כל העבודה השחורה עבורנו, והתוצאה היא ספר חובה לכל מטאליסט וכל חובב אמנות באשר הוא. למרות שזה אינו ספר קריאה קשה להניח אותו מהיד, כמו ילד שרוצה "רק עוד סיפור אחד" אתה רוצה לדעת עוד, ומכיוון שהוא מתפוצץ מרוב השראה ורעיונות, הקורא פשוט לא יכול להשאר אדיש ומתמלא בהשראה בעצמו. ללא ספק, זהו פרט נדיר ובעל ערך היסטורי ואמנותי כאחד, והוא גם בהוצאה מוגבלת, כך שאם הסתקרנתם כדאי לכם לרוץ ולקנות לפני שהמלאי נגמר.