קריידל זו בהחלט להקה של לאהוב או לשנוא. למעשה, ממש לאהוב או ממש לתעב. אני מכיר לא מעט אוהבי בלאק מטאל שרואים בהם את גדולי הפוזרים מאז ימי Poison העליזים. אני, לעומת זאת, פשוט התחברתי אליהם החל מהאלבום הראשון והיחסית פרימיטיבי שלהם וזאת למרות שהסאונד היה תחת, שהם שילבו סוג של גות' עם הבלאק ושהצרחות של Dani היו די מטרידות כבר מהשלב ההתחלתי. אבל הם ממש השתפרו מאלבום לאלבום: הריפים היו גאוניים, המתופף Nick Barker במהירות נתפס (ובצדק) כאחד ממתופפי האקסטרים מטאל הכי טובים בביזנס והטקסטים ש-Dani כתב, גם אם היו חולים בחרמנות גותית ילדותית, עדיין הכילו לא מעט התחכמויות טקסטואליות, היסטוריה ואינטליגנציה אשר עשו את כל המיקס המוזר הזה למעניין. ב-1998 הוציאה הלהקה את אלבומה השאפתני ביותר. Crulty and the Beast היה אלבום קונספט המבוסס על סיפורה ההיסטורי של אליזבת באתורי "רוזנת הדם" שהואשמה בכך שרצחה מאות נשים צעירות ורחצה בדמן כדי להישאר צעירה – סוג של ערפד קוסמטי בגדול.
הבעיה של האלבום התחילה ונגמרה בכך שהוא הופק באולפן שהתמחה במוזיקת דאב ע"י מפיק גרמני שלא היו לו תעודות על הפקות מטאל. הסאונד היה… בעייתי. Sara Jesbel, זמרת הליווי בלהקה, סיפרה שממש בכתה כששמעה את האלבום אשר לטענתה הרס את כל מה שהיא שרה באלבום. זה היה כל כך חמור בעיני המעריצים (וכנראה שבסוף גם בעיני הלהקה) עד שב-2018 הם הוציאו גרסה עם מיקס שונה לגמרי שעשתה מה שביכולתה לתקן את החרפה.
הבעיה? אני ממש לא חשבתי שזו חרפה. נכון, הסאונד דקיק והתופים נשמעים כמו פלסטיק חיוור אבל כל השאר דווקא ממש התחבר לי טוב, החל מהריפים המבריקים של צמד הגיטריסטים דאז ועד עבודת הקלידים הסימפונית של הקלידן Lecter שלא שרד ליותר מדי זמן בהרכב. הכול התחבר לכדי אלבום שמבחינתי הוא אלבום מופת. נכון, זה אלבום של תקופתו, אבל הוא כולו מריח לי מזיכרונות, מדם, ומקטיפה גותית. טקסטים חזקים, ארוכים ומלאי פרוזה של Dani משתלבים פה בשירים ארוכים עם ריפים מלודיים ועבודת גיטרות כפולות. התופים נשמעים לא משהו אבל עדיין מציגים את יכולת התיפוף הפנומנלית של Barker. הכול מתחבר לאלבום קונספט מספק שמרגיש שלם – מצרך נדיר מאד.