I Want My Jack Daniels!

טוב כשהתבקשתי לכתוב על ההופעות והחזרה ובכלל על החווית פול דיאנו אז לא כל כך ידעתי איך אני אתחיל ומה אני אכתוב שממש יעניין. אבל אז הגעתי להחלטה שגם לא כל כך איכפת לי אם זה יהיה מעניין בכלל… הנה העובדות והפרטים כפי שהם נראו לפי נקודת המבט שלי:

הכל החל לפני כחודשיים כשקיבלתי טלפון מיפתח המתופף שלנו שבה הוא מספר לי שאנחנו נבחרנו ללוות את פול (פאקינג) דיאנו בשתי הופעות ומה שקרה אחר כך היה פשוט שיחה באורך שלוש שעות וחצי של:

אני: שקרן.באמת???
יפתח: באמת!
אני: שקרן. נו באמת???
יפתח: באמת! באמת! אני לא עובד עליך.
וחוזר חלילה…

אחרי שסוף סוף השתכנעתי (אחרי באמת הרבה זמן) עברו להם כמה שבועות ופתאום יום אחד אני פותח את תיבת האי-מייל שלי ובה אני רואה את הסט-ליסט שאני צריך ללמוד לקראת ההופעות. היו שם 11 שירים משני האלבומים הראשונים של Iron Maiden שבהם כאמור היה פול (נהיינו ממש חברים, התחלתי לקרא לו בשם הפרטי…) היה שותף לתהליך היצירה ו-7 שירים מאלבומי הסולו השונים של פול (שכאמור לא הכרנו בשיט אף אחד מהם).

וכך במשך החודש וחצי שלקראת ההופעות התחלנו ללמוד ולהתאמן, אבל עבדכם הנאמן הוא כלב שמירות מסור וכך קרה שבאמצע החזרות יצאתי למילואים במשך 24 ימים ארוכים ויצא שאני מסיים בדיוק שבוע וחצי לפני ההופעה בברבי, או אז התחיל הלחץ להשפיע, הנה כמה עובדות: ראשית, יצאתי למילואים כשאני לא יודע אפילו שיר אחד מהשירים של פול. שנית, לא יהיה לנו מספיק זמן לעשות עליהם חזרות. שלישית ואחרונה, היה ממש קר במילואים (הייתי חייב לשתף אתכם!).

לאחר 24 יום ממש "נחמדים" נשאר עוד שבוע לפני החזרה הראשונה עם פול, צריכים להיות מוכנים, אז כך קרה שעשינו חזרות יום כן יום לא. הגיע היום המיוחל, פוגשים סוף סוף את פול וחזרה ראשונה מתוך שתיים. כל הדרך אל ה-"גרוב" (חדר החזרות) אני מנסה לקלוט את גודל העניין. פול דיאנו, הסולן הראשון של הלהקה שהשפיעה עלי כל כך הרבה (מ-88'!) ושבגללה התחלתי לנגן בכלל ואני הולך לנגן איתו.

בשעה 10 בערב החלה החזרה, פול עוד לא הגיע, אחרי כ-20 דקות אורון נכנס לחדר ואחריו יורי השותף לכל האירוע ופול לא היה בא בעקבותיהם. מסתבר שלפול היה כאב שיניים ולכן לא יכל להגיע.

יום למחרת, חזרה שניה, התחלנו להתארגן ואז פול נכנס כולו חיוכים (אני מוכרח להגיד שבשלב זה מידת ההתרגשות שלי הייתה על סף שבץ). מה אני אגיד לכם, הייתה חזרה טובה, פול הרגיע את כולנו, הבן אדם הוא אחד האנשים היותר נחמדים שכנראה יש בתעשיה הזאת. היום, יום שישי (מחר שבת, מחר שבת… תמשיכו כראות עיניכם) – יום ההופעה הראשונה, הגענו לבארבי בסביבות השעה 5 לסאונד צ'ק ולאחר כשעה וחצי סיימנו.

כמה הערות לגבי הסאונד צ'ק וכל מה שבא אחריו. דבר ראשון, פול לא היה מרוצה מהסאונד על הבמה ולכן היה קצת עצבני (ומובן). דבר שני, מנשמע? … לא סתם. אנשי הבארבי כנראה לא אוהבים לארח ערבי מטאל באופן לא מוצדק (שעל זה אפשר לדון במקום אחר). כל זה תרם לאווירה מאוד לא נעימה אצלנו ואצל פול מה שניכר אחר כך בזמן ההופעה.

אחרי חימום של שתי הלהקות המצויינות Crossfire ו-Loud n` Clear עלינו להופיע. קשה לי להגיד שזו הייתה ההופעה הכי טובה שעשיתי אבל בסך הכל היה לא רע בכלל ואנשים קיבלו תמורה מלאה לכסף שהם שילמו. אחרי ההופעה פול עשה משהו שדי הפתיע אותי, באנגלית במבטא כבד ומלא קללות (כמו שהוא רגיל) הוא צעק "I want my Jack Daniels and give my band thier Beer…” (כמובן שזו הגירסה המצונזרת) שמחים וטובי לב שתינו את הבירה.

אני יודע שזה לא המקום ובל מי שיש לו בעיה מוזמן לשלח לי אותה. אני רוצה להתיחס לתופעה שקרתה מחוץ לבארבי בזמן שפול יצא חוצה (מי שרוצה לשמוע את כל הסיפור שיפנה לאנשים הנוגעים בדבר). אני חושב שזו פשוט חוצפה וכפיות טובה לצעוק לעבר אומן שמוכן אפילו בזמנים כאלה שכמעט אף אומן מחו"ל לא מוכן לבוא – הוא בא ומופיע – אירועים כאלה מוציאים שם רע לסצינת המטאל ובכלל לישראל בעולם אני מקווה שיותר לא יקרו מקרים כאלה.

אחרי שהייתי רציני לכמה דקות (אה הה) נמשיך עם ההופעה בחיפה (יא חביבי) כבר בסאונד צ'ק הייתה מן הרגשת Good Vibe או איך שלא אומרים את זה, בכל אופן נראה היה שיהיה טוב… וואו אווו… כמה שהיה טוב! הסאונד היה אחד מהיותר טובים שיצא לי להופיע איתו והלהקה ניגנה בצורה פנומנלית (נא להגיד במבטא של זוהיר בעלול) פול היה במיטבו, עד כמה שאפשר להיות אחרי 20 שנה של אלכוהול סמים וסיגריות.

אחרי ההופעה נשראנו לשתות כמה וכמה בקבוקים של בירה ולסכם את כל התופעה שנקראת פול דיאנו. בסופו של דבר נפרדנו ממנו כשהוא מבטיח לחזור בשנה הבאה.
איך אני אסכם לכם את זה… אני מאחל לכל אחד שיצא לו לנגן ולהופיע עם דמות נערצת כמו פול דיאנו. ואני אסגור עם ציטוט…

I WANT MY JACK DANIELS!