וסטים מג'ינס וסניקרס לבנות

הת'ראש מטאל הוא במידה מסוימת הז'אנר הזה במטאל שהוא לא רק החוליה המרכזית המקשרת בין המסורתי לקיצוני והמודרני אלא גם הז'אנר שאין לו הרבה "שונאים". הז'אנר שכולם יכולים להסתדר איתו וגם עושים את זה.
אנשי האולד סקול יראו בת'ראש חלק מהטריטוריה הטבעית שלהם. אנשי האקסטרים יראו בת'ראש את צלחת הפטרי עליו גדלו נבגי הדת' והבלאק היקרים לליבם השחור והמדמם. אנשי הקור והגרוב יראו בסגנונות המודרניים שלהם את ההמשך הטבעי של הת'ראש וידברו במונחים של "פוסט ת'ראש" ועל שילוב אלמנטיים פאנקיים כמסורת ת'ראשית ישירה.
מצד שני, וצריך להודות בזה – הת'ראש הוא ז'אנר מת, או לפחות "מת ברובו" כמאמר מקס בעל הנס מ"הנסיכה הקסומה". בימים בהם אפילו המטאל המסורתי זוכה לגלי עדנה עם סאונדים טריים ומרעננים ולהקות שעושות דברים חדשים מבלי לפרוץ את גבולות הז'אנר, הת'ראש זכה לתקופת עדנה אחת במהלך העשור הראשון של המאה הנוכחית, וזו לא הייתה עדנה במובן המוזיקלי האבולוציוני. זה היה גל נוסטלגי של להקות חדשות שעשו עוד מאותו הדבר עם הפקה טובה יותר.
חלקן עשו את זה טוב יותר וחלקן פחות. במילים אחרות זה היה רימאסטרינג של תקופה. אך זה כמובן לא כל הסיפור. להקות ת'ראש עתיקות וותיקות עדיין מוציאות פה ושם הוצאות מצוינות. להקות חדשות עדיין קמות ואפשר אפילו למצוא מן החידוש אם מתאמצים מעט, אך שום דבר מעבר לכך (בטח ביחס לז'אנרים אחרים). אחד האינדיקטורים המרכזיים למצבו של הז'אנר בעיניי הוא הנפקדות הכמעט מוחלטת של ת'ראשרים מהמרחב – אותם לובשי באטל וסטים מג'ינס ונועלי סניקרס לבנים גם אם במובן המטאפורי. מבין כל הבלאקרים, מאזיני הדת', הקוריסטים ואנשי האולד סקול, נוכחותם של מטאליסטים שיכולים לקרוא לעצמם בגאווה ת'ראשרים, היא נדירה ביותר.

אך כל זה לא אומר שאין במצבו של הת'ראש יתרון מסוים. ז'אנרים חיים ופעילים עם בסיסי מאזינים נרחבים נוטים לקאנוניזציה מגבילה, אך במקרה שלפנינו, בתור לא-ת'ראשר אני יכול להרשות לעצמי את החירות ליצור את רשימת אלבומי הת'ראש הטובים ביותר בעיניי מבלי להיכנס בעצמי לרשימה שחורה של ת'ראשרים עצבניים שיחכו לי בסמטאות המנוונות והאפלות של פתח תקווה עם מחבטי בייסבול. עוד יותר – בהיעדר אותה קאנוניזציה מגבילה, אני יכול להרשות לעצמי לייצור ביתר קלות מצפונית רשימה מנקודת מבט רעננה ואולי אפילו מפתיעה. רשימה המשלבת קלאסיקות מובהקות עם הוצאות שכנראה לא הייתם מוצאים בנסיבות היסטוריות אחרות ברשימות עם חופש ביטוי סובייקטיבי קטן יותר.

אז יאללה:

Violator – Chemical Assault
האלבום הראשון ברשימה שייך דווקא לאותו גל של ת'ראש מטאל חדש ישן שהתפרץ בעשור הראשון של המאה הנוכחית. החבורה הברזילאית שפכה על המאזינים באלבום הבכורה שלה ת'ראש מהיר, חד, אגרסיבי ואפילו גרמני בטבעו אך עם אווירה קרוסאוברית מובהקת ועם ווקאלס בהתאם. הריפים הלוחמניים והממכרים שיורדים מידי פעם למהירות הארדקורית ומגובים בסולואים זריזים שגורמים לדם לרתוח, קונים להוצאה הזו את המקום בעשירייה שלי.

Vektor – Terminal Redux
אלבומה השלישי של הלהקה הצפון אמריקאית הוא עוף מוזר ברשימה הזו. במידה מסוימת הת'ראש של Vektor הוא אנטי תזה לכל מה שנכתב למעלה. הוא מודרני, הוא ת'ראש והוא מחדש – הו כמה שהוא מחדש. הוא זריקת אדרנלין ישר אל תוך לבה הספק פועם של גופת אסטרונאוט גוססת הנסחפת אל הלא כלום האינסופי. האלבום הזה הופיע כבר ברשימת אלבומי העשור שלי ולא בכדי. הת'ראש טכני ופרוגרסיבי ומחוזק באלמנטים ממחוזות קיצוניים יותר של המטאל שמבטא נקודת סינגולריות היסטורית של הז'אנר.

Annihilator – Alice in Hell
כמו שכתבתי, למזלי אין הרבה ת'ראשרים כיום ואלו שכן קיימים הם בוודאי מבוגרים מידי ולא מספיק נמרצים כדי לאתר היכן אני גר ולארוב לי בחניה לאחר שאכריז על אלבום הבכורה של הקנדים כאלבום הת'ראש הטוב ביותר של שנות השמונים. בפעם הראשונה ששמעתי את שיר הנושא של האלבום נפלה לי הלסת בסגנון הסדרות המצוירות של פעם ושאר האלבום לא נשרך הרבה מאחור. הטכניקה העלית, האווירה הקריפית, הווקאלס המגוונים והמשובחים והיצירתיות המתפרצת מכל עבר שיעבדו את דעתי כמו כישוף שחור.

Toxic Holocaust – Hell on Earth
יש מי שיאשים אותי ברמאות במקרה הזה. אמנם פרויקט החוף המערבי של Joel Grind נושק חזק מאוד לבלאק-ת'ראש וזהו תת ז'אנר פעיל מאוד גם בימינו, אך אני אגיב שבניגוד להרכבי בלאק המאחדים את תוצרתם עם אלמנטים ת'ראשיים, הפרויקט הזה הוא ת'ראשי טהור במהותו. האלבום המלא השני של הפרויקט מציג ספיד-ת'ראש פרימיטיבי המגלם בצורה מופלאה חוליה חסרה ומסתורית בין הרוק נ' רול למטאל הקיצוני. זאת מוזיקת מעליות אם מעלית הייתה הדרך לרדת לגיהינום.

Metallica – Master of Puppets
לא באמת חשבתם שאעז ללכת רחוק כל כך ולא אכלול קלאסיקה מובהקת שכזו ברשימה. לא חושב שאוכל להוסיף איזשהו חידוש על הררי המילים שנכתבו ונאמרו על האלבום הזה, לכן רק אגיד שמכל האלבומים המוקדמים של המפלצת אותם אני מעריך ואוהב אחד אחד, מבחינתי המאסטר הוא האלבום שבולט מעט מעל האחרים באיכות כתיבתו ובמורכבותו.

Heathen – The Evolution of Chaos
ביותר ממובן אחד האלבום הזה יוצא דופן ברשימה הזו. זהו אלבום חדש יחסית של להקה ותיקה המגיעה מהסצנה המלודית של המפרץ, שהיא פחות כוס התה שלי, אך ללא יוצאים מהכלל חיינו היו משעממים הרבה יותר. היוצא מהכלל במקרה הזה הוא יצירת מופת של ת'ראש שנשמע כמו שנות ה-80 ושנת 2010 בעת ובעונה אחת. הלהקה שבמשך השנים ידעה מורדות ועליות השכילה לחזור לעצמה ולתת מעל ומעבר באלבום שעושה לי כיף לכלול אותו ברשימה הזו.

Overkill – The Years of Decay
כמו במקרה של מטאליקה, אין לי הרבה מלל להוסיף על הקלאסיקה האלמותית הזו. האלבום הרביעי של הרכב החוף המזרחי הזה בהנהגתו של הבליץ בעל הקול הגבוה, הוא רק אבן דרך אחת מתוך דיסקוגרפיית ענק המשתרעת על פני ארבעים שנות יצירה, אך הוא טומן בחובו את התמצית של התופעה הנקראת Overkill ובמידה מסוימת של כל הת'ראש הניו יורקי שהתפתח מתוך ההארדקור של השמונים ולצידו.

Whiplash – Power and Pain
עוד הרכב חוף מזרחי עם אלבום הבכורה שנמצא כאן על תקן אחד מהאלבומים האנדרייטד ביותר בז'אנר מאז ומעולם. יודעי דבר מכירים את ההוצאה הזו היטב, אך משום מה, בעוד הרכבי חוף מזרחי בינוניים ומטה כמו אנתרקס פרצו לתודעה הרחבה לא מעט בעזרת תרגילי יח"ץ מחושבים, הלהקה הזו נשארה בצל. אם הייתי צריך לסכם את Power and Pain במילה אחת הייתי כותב "ריפים". ההוצאה הנהדרת הזו היא מכרה זהב של ריפים מופלאים שעומדים גם כיום במבחן הזמן, ויחד עם הווקאלס המעולים על גבול הגראול של טוני פורטרו, זה אלבום שאתם חייבים לו היכרות.

Kreator – Endless Pain
מודה ומתוודה, אני לא חסיד גדול של החומרים המודרניים מאת האגדה הגרמנית. לא הקול של Miland Petrozza המוערך בגרסתו העכשווית ולא הת'ראש המודרני – הם לא עושים לי את זה. החומר המוקדם לעומת זאת בהחלט מדגדג לי היכן שצריך. העטיפות האפיות והמוזיקה באלבומים הראשונים שהגדירה לעולם את הת'ראש הטווטוני אי אז בלב שנות השמונים, עשו ועושים לי עד היום חשק להדבנגינג הגון ושובר צוואר.

Sodom – M-16
הרשימה שלי לא יכולה להיות שלמה ללא עוד נציג אחד לביג פור שממזרח לאטלנטי ולריין. הרזומה של הסדומאים מלא בהוצאות שאני מעריך ואוהב. מהמקורות הבלאקיים ועד ימינו אנו, רוב האלבומים של ה- Angelripper וחבריו הם לא פחות ממצוינים, אך אני בחרתי דווקא ב-M -16 מתחילת המאה הנוכחית. מבחינתי מעבר ללצרוח יחד עם טום Napalm in the Morning ברכב כשנהגים מסביבך בפקק תוהים עם אתה עובר אירוע חירום רפואי כזה או אחר, האלבום הזה מסמל את ההישרדות של הת'ראש ואת פריחתו על אף כל מה שנכתב לעיל על ידי עבדכם.