Last and First Men

כחובב מד"ב קראתי מאות ספרים וצפיתי במאות יצירות מהז'אנר, אך אף פעם לא נתקלתי ביצירה שעוסקת במיליארדי שנים קדימה. אני מודע לכך שקיימות כמה יצירות כאלה, אך הן נדירות ביותר. בהתחשב בכמות השנים המעטה בה האדם המודרני קיים ובכמות השנים הקצרה עוד יותר שבהן הוא מתעד את קורותיו, זהו אתגר לא קל לחבר את הקורא או את הצופה למציאות עתידית הכוללת בתוכה עשרות מיליוני פעמים את כמות השנים שאנו קיימים עד כה. אם בתוך 200,000 שנה של קיום הגענו להתפתחות הנוכחית, היכן נהיה בעוד 2 מיליארד שנה אם נתקיים? איך אפשר בכלל להתחיל לדמיין מציאות שכזו? כמה נקודות סינגולריות מאכלסות בתוכם מיליוני שנים של קיום?
את האתגר הזה צלח בצורה ייחודית הסופר והפילוסוף האנגלי אולף סטפלדון בספרו משנת 1930 בשם "אחרוני וראשוני בני האדם". למען הגילוי הנאות, עדיין לא קראתי את הספר, אך את תקציר עלילתו אביא כאן בכל זאת. ב"אחרוני וראשוני בני האדם" סטפלדון כותב היסטוריה אלטרנטיבית, אך אין זו היסטוריה אלטרנטיבית כפי שמקובל לכתוב בספרות הספקולטיבית, כלומר שינוי אירועים ותקופות מהעבר הקרוב או הרחוק לצורכי העלילה. סטפלדון כותב היסטוריה אלטרנטיבית קדימה. הוא לא מספר סיפור המתרחש בעתיד. הוא מציע סקירה היסטורית המתרחשת בעתיד. סקירה היסטורית אלטרנטיבית של העתיד, ולא סתם של העתיד, אלא של עתיד רחוק כל כך עד שאפשר לקבל כאב ראש רק מלחשוב עליו.
סטפלדון מתאר ציוויליזציות מחזוריות המתרוממות מתוך התרסקותן של הקודמות, כשכל ציוויליזציה שכזו מגיעה לשיא התפתחותי חדש לפני שהיא נופלת כדי לשמש קרש מקפצה להבאה בתור. סטפלדון נע על פני מיליוני שנים לתוך העתיד והוא סופר 18 ציוויליזציות עד זו האחרונה הקיימת 2 מיליארד שנים מזמננו אנו. בניגוד ל"הימנון לליבוביץ'" של וולטר מילר המתאר גם הוא היסטוריה אנושית אלטרנטיבית מחזורית של חורבן, רנסנס, שיא וחוזר חלילה, ובניגוד למסר הפסימי של מילר שמבחינתו המין האנושי תקוע בתוך המחזור הזה כמעט ללא סיכוי לברוח ממנו, סטפלדון מתאר מחזוריות כחלק טבעי מהאבולוציה, בה כל מחזור מגיע לגבהים חדשים טכנולוגית, מנטלית, רוחנית ותרבותית. מילר תוהה אם האנושות יכולה ללמוד מהעבר כדי לברוח מהמעגל. סטפלדון תוהה לגבי הייעוד האנושי ומה משמעות קיומנו והתפתחותנו בהתחשב בכך שכן, גם לנו יש תאריך תפוגה.
סטפלדון השפיע על גדולי סופרי הז'אנר כמו ארתור סי קלארק, סטינסלב לם, ורנור וינג'י ואחרים. ומסתבר שהוא השפיע גם על אחד המלחינים המפורסמים בתעשיית הקולנוע היום – ג'והן ג'והנסון.
ג'והנסון המוכשר וזוכה הפרסים שמת ממנת יתר בשנת 2018 בברלין בגיל 48, הספיק להוציא עשרות אלבומים בעיקר כמלחין קלאסי מודרני ומוזיקאי אמביינט, להלחין לעשרות סרטים וביניהם "סיקריו", "המפגש" ו"מנדי" בו שיתף פעולה עם סטפן אומיילי מ-(((Sunn, ולביים סרט אחד בשם "אחרוני וראשוני בני האדם".
כתבתי סרט?! ובכן, אני עד עכשיו לא כל כך בטוח שזה סרט. מה שאני כן בטוח הוא שבסופ"ש האחרון התיישבתי לראות את "אחרוני וראשוני בני האדם" ועברתי חוויה מוזרה ביותר במשך כ-70 דקות. זו הייתה חוויה שעוד לא הצלחתי להחליט אם היא הייתה חיובית או פחות, ולכן אני לא כאן להמליץ, אלא רק לשתף וכל אחד ואחת יעשו כרצונם. בכל מקרה הנה כמה ימים לאחר מכן, אני עדיין מעכל את החוויה הזאת וחושב עליה לא מעט ואני גם יודע בוודאות שאני חייב להשיג את הספר.
אין בסרט הזה שחקנים וזה הדבר הראשון שאתם צריכים לדעת, ואין בו גם עלילה ויזואלית. יש בו מסע מדיטטיבי של מוזיקה (לה שותף אגב המלחין הישראלי-גרמני יאיר גלוטמן שהשלים את היצירה לאחר מותו של ג'והנסון) שאת חלקכם היא תרדים ואת חלקכם היא תרגש ואולי אף תבעית. את המסך ממלאים מבנים אבסטרקטיים וברוטליסטיים בשחור לבן כשהמצלמה נעה ביניהם, מעליהם ומתחתיהם, לצד נופי יער וטבע מעורפל. לטעמי הרושם שג'והנסון ניסה להעביר בכל זה – מוזיקלית וויזואלית – היא תחושה של נשגבות זרה ואפלה.
אך הדובדבן שבקצפת היא טילדה סווינטון, או נכון יותר, קולה של טילדה סווינטון. לאורך כל דקות היצירה טילדה מדבבת את אחת מאחרונות הגזע שלנו החיה מיליארדי שנים לתוך העתיד. את המסר שהיא שולחת לעבר – אלינו. את סיפורה של הציוויליזציה הכה רחוקה הזאת ואת ימיה האחרונים והבלתי נמנעים של האנושות שהתחילה בנו, ומסתיימת בהם. החייזרית האנושית הזאת ספק מספרת, ספק מזהירה, ספק מתפלספת באוזניי אבות אבותיה שאינה דומה להם לא פיזית ולא מנטלית, אך חולקת איתם את גרעין התודעה הזה הנקרא אנושיות.
כמה שקשה לדמיין מציאות שתתקיים בעוד כמה מיליארדי שנים, קשה לא פחות לקבל את העובדה שכל תקופת קיומנו, גם אם היא תימשך מיליארדי שנים, היא רק רגע קצרצר בתוך קיומם של היקום והזמן. או כמו שאומרת אותה אשת עתיד באחד הרגעים בסרט:
"The Sun shines for a moment, and in that moment, it allows for thought. And in that thought, we are alive."
האם יש משמעות לרגע הזה בתוך הזמן? לקיומנו הנורא לא נצחי? האם יש ליצירה מוזרה של מלחין מת זכות לגור אצלי במוח כל כך הרבה זמן? אולי אתם תדעו לענות.
Last and First Men
70 דקות
Jóhann Jóhannsson
2020