Metal in a World Of Empty Words

שמי ישי שוורץ, אני בן 35, שומע מטאל ורוק כבד מכל סוגיו כבר 25 שנה ולא מתכוון להפסיק לעולם. במקביל אני תופס מעצמי בנאדם עם שכל, אינטלקט וערכים, אני מתייחס בשיא הרצינות לאמנות והמוסיקה הזו עבורי היא האמנות, גם בידור הוא סוג של אמנות, ולכן אני טוען שמגיע לי כמאזין שמשלם 25 שנה כסף רב על אלבומים, את הטוב ביותר שהיוצר יכול לכתוב, אני מייחס למילים חשיבות זהה כמו למוסיקה, אני בא מכתיבה ומכוחה של מילה, ואני כותב את המאמר הזה בשם עצמי בלבד והוא מייצג את דעתי האישית. אני יודע שהמאמר הזה יעורר הד גדול בעד ונגד, הר של מגיבים מכל הגוונים, בואו נוריד כמה מראש שיהיה קל יותר:

"מי אתה שתגיד לנו ש….." – מי אני רשמתי בפתיח, ואני לא בא להגיד לכם כלום, אני בא לספר על תחושתי.
"גם בשאר הסגנונות יש חרא טקסטים" – נכון, אבל פה מדברים על המטאל כי זה העולם שלי.
"תשמע גם דברים אחרים" – שומע, מלו ריד דרך פוליקר ומאיר בנאי ועד לסטינג, הקיור וטום וייטס, אני לא בור, טיעון הבא…
"לא אכפת לי מהטקסטים" – תהנה: בעיני זה כמו להזמין פלאפל ולקבל רק את הפיתה…..
קריאה נעימה
שיעור באלימות

"אם יש לך משהו לומר אז בוא אלי, אני מודרך ע"י השטן, רוכב על השד, אלמד אותך שיעור באלימות שלא תשכח, העונג לצפות בך מת, אוהב לדקור את הקורבנות עד שהם מתים, סכין למעיים או פיצוץ לפנים, צוחק על הבכי שלך, לא תברח ממני". לו הטקסט הזה היה מגיע ככה, בעברית, מלהקה ישראלית, ונניח שהיתה נשמעת פיצוץ, טובה כמו בחו"ל, הייתם מתייחסים אליהם ברצינות? או שהייתם קוטלים אותם בכל פינה? קבלו את להקת הטראש Exodus.

הלאה, עוד דוגמא: "אוכלים את גופו שותים את דמו, משתינים על הצלב והורגים את הכומר – עקבו אחרי הטבע ושחררו את החיה, תלוי על הצלב ומעמיד פני סובל". שאני אבין, איך אחרי שאכלו לו את הגוף הוא נשאר חי כדי להעמיד פנים? ואיך אפשר "להעמיד פני סובל" בסיטואציה כזו? הטקסט הזה שייך ללהקת Marduk והם, לא רק כותבים טקסטים שטותיים, אלא גם חסרי סדר עלילתי והגיון….

דם חם – זה מה שאומרים שיש לי

כבר כתב מי שכתב: זין קטן – פה גדול, או במילים יותר מתורבתות: הנה מקום בו אדם יכול ליצור לעצמו אלטר אגו, דמות שנייה, מראה אחר ודימוי אחר, נכון, גם Kiss עשו את זה בענק וגםEmperor עושים את זה בקטן, אבל לא ראיתי טקסטים אינפנטילים אצל Emperor ולא ראיתי טקסטים שמלאים באלימות לשם האלימות אצל Kiss, אין לי בעיה עם האלטר אגו, עם הדמות הנוספת, יש לי בעיה כשהיא מייצגת דברים שלי באים רע: טמטום זה דבר כזה, רוע זה דבר כזה.
מציק לי שלאלבום נהדר כמו Reign In Blood של Slayer יש טקסטים מפגרים כמו Altars Of Sacrifice, וזה פוגם לי בהנאה כי אני מרגיש שמזלזלים באינטליגנציה שלי כמאזין, מציק לי שאלבום מעולה כמו The Antichrist של Destruction מלא בטקסטים בגובה הדשא כמו Nailed To The Cross, האלבום נכתב כשחברי הלהקה בני 40, מה אתה שר לי על הצלב המזויין בגיל 40? כבר שרת עליו בגיל 18 בדיסק הראשון, והשני, והשלישי, הבנו, אז לא ידעתם אנגלית והייתם להקה של ילדי רחוב מגרמניה, מה היום? לסגור חוזים של 15 עמודים עם חברת תקליטים בארה"ב בנוסח משפטי אתה יודע אבל לכתוב שיר ברמה שמעל לגנון אתה לא יודע? אה, זה כאילו מגניב לשיר על רוע ואלימות ופחות "קול" לשיר על מה שכואב לך בלב ומעסיק אותך באמת? אני לא קונה את הבולשיט הזה, מצטער.

הפגנה – לא חשוב על מה

מכירים את אלו שיוצאים נגד כל דבר סתם כדי לצאת נגד? את אלו שיפגינו ברבים את הדעות הטפשיות שלהם העיקר כדי שישמעו אותם? כך אני מרגיש כשאני קורא טקסטים של שירי מטאל מהסוג הזה, אם נתמצת את הבעיה ונאמר מה באמת מציק לי: אז יש לי בעיה עם טקסטים טפשיים עד כדי גיחוך ויש לי בעיה עם רוע טהור ואלימות טהורה בטקסטים, לא אלימות סימבולית נגד הממסד או כזו שמשמשת כדימוי למשהו אחר, אלא כזו שבאה לקדש או לתאר את המעשה ואני מקבל את התחושה שלמרות שברור לי שלגיטריסט של Exodus יש ילדה והוא לא בנאדם אלים- הוא רוצה שנקבל את ההרגשה שהוא כן, שהוא ייתן לנו Lesson In Violence, אז נכון, אני חייב לומר שבמקרה הזה מדובר בשירים בודדים שלהם, בעיקר מהאלבום הראשון, אבל עדיין אני מרגיש שכשהסולן שלהם צועק בפסטיבל וואקן מול עשרות אלפי אנשים שהוא רוצה לראות דם, פצועים ומכות, זה לא משהו שבא לי בטוב, אני בטוח שאם מעריץ שלהם היה שובר לבת שלו את האף ואת הלסת בהופעה כזו – הוא לא היה שמח במיוחד, אז אל תדרוש מאיתנו להתנהג כמו חיות, פוגו בכייף, דחיפות בכייף, דפיקות ראש בכייף, אבל "לראות דם ואפים שבורים"??? תן דוגמא ורסק לעצמך את האף ואל תטיף לי לעשות את זה למישהו בהופעה שלך, אידיוט.

אני מטאליסט 25 שנה, דפקתי ראש, הייתי בהופעות של כל הגדולות, מה אני זוכר: את טום אראיה מ Slayer אומר ב 1991 לעשרות אלפים you guys in the front here, keep an eye on each other right? If you see somebody falling down – help him ok? Take care of each other וזה טום אראיה נביא הגהינום, אבל הוא רוצה קהל נהנה, מזיע, משתולל, אבל ריסוקי ראשים הוא בהחלט לא רוצה. נראה שבעשור האחרון הסכר נפרץ ואנשים מרשים לעצמם הרבה יותר, אולי כי הערך לחיים נשחק, אולי מסיבה אחרת, בכל אופן הבנתם את הפואנטה.

בניגוד לדימוי רווח בהרבה להקות מטאל, אני לא חושב שלחגוג את תבוסת או מות האויב שלך זה רגש שראוי להתגאות בו או לתת לו חופש, אני שמח שהתגברתי על האויב, אני שמח שהסכנה חלפה, אני שמח שהרע שהוא ייצג נגמר, אני לא שמח שהוא מת – הייתי מעדיף שהיה מבין את הטעות שלו ומשתנה, זה היה עושה אותי באמת שמח, אם אני חושב שהאנשים הם עבדים לדת, אני לא אכתוב בחיים שאני רוצה לשלוח אותם לאריות (ע"ע Behemoth) אלא הייתי כותב שאני רוצה לנתץ את השלשלאות שכולאות אותם ולשחרר אותם מחיי עבדות ותלות. בקיצור, אני לא בעד לבוא לפושע, לדפוק לו כדור בראש ולהרים כוס בירה לחיים, אני בעד להעניש אותו חוקית ובמלוא החומרה, אבל אני בעד לשקם אותו כשאפשר וזה ההישג האמיתי ששווה הרמת לחיים עם בירת הניצחון של Manowar, זה ולא ההתפלשות ב Blood Of My Enemies, ויש הבדל של שמיים וארץ בין הגישות, דוגמא נוספת זה השיר של Vader, מבחינתי God Is Dead לגמרי, אני גם חושב כך, אבל "הללויה" ?? על מה אתה חוגג תסביר לי?

הקטע הפותח את האלבום הלפני אחרון של להקת המטאל השבדית Necrophobic נקרא בתרגום חופשי "השחיטה של ישו התינוק" להמחשה מדובר בקטע אווירה בה נשמע בכי תינוק, צעדים, צרחות ואז שקט והאלבום מתחיל, אותי זה מזעזע, בעיני זה מגעיל, בהמתי, אלים ומפגר, גם שאר שירי האלבום החדש לא בדיוק שירה פואטית "הקרבה של דם, במקדש שחור, עיזים על הקירות, פנטגרמים בוערים, שליח האל על המזבח, אורגיה של דם" תגידו לי, אתם רציניים? זה האלבום השישי שלכם, אתם בני 35, אתם פאקינג רציניים איתי? למה טקסטים כ"כ גרועים במוסיקה כ"כ טובה?

או Hypocrisy הלהקה השבדית הותיקה, מתוך אלבומה העשירי בערך "את תיהי הזונה שנדפקת על המסור, אקח אותך ליער שם הדם יזרום חופשי, את זונה שלי והרגש שלי טהור, אני מקבל סיפוק מלשמוע אותך בוכה, נחתכת" ועוד שלל תיאורים, תגיד, אדון פיטר טגטגרן: אתה חושב שהמוח שלי פח זבל? שהכסף שלי גדל על העצים? יש לך מוזיקה אחלה, שמתי עליך כסף, שילמתי, למה אתה נותן לי חרא של טקסטים שאפילו אתה לא חושב שהם טובים? איכס.

את הטקסטים של Deicide אני לא אתחיל בכלל לתרגם, הם להקה עם מוסיקה מעולה ותמלילים כל כך אינפנטילים שאני נבוך בכלל מלהתחיל, היינו הך Dark Funeral "שטן, שרוף אותי בגהינום, חייב למות בלהבות" רק שלהם יש מוסיקה בינונית מאד. הלהקה הנורבגית Carpathian Forest מייצרת בלאק מטאל נהדר מוסיקלית ואידיוטי טקסטואלית "אתה הופך כחל ממכות, מלא בשתן, ולאף אחד לא אכפת, אין לך זכות קיום, אתה אפס" (תרגום חופשי) סולן הלהקה הוא בן 39, הוא מקשיב ל The Cure, תגיד, אתה חושב שהקהל עד כדי כך טיפש? ונניח שכן, שזה בשביל ההלם, הזעזוע, ה Shock Value, היית רוצה שמישהו יעשה דבר כזה לאחותך? אז אל תמכור לי את הטינופת הזו ותתחיל ללמוד להביע את עצמך כי מהטקסטים המלאי איכסה האלה ברור שיש לך זין קטן ואתה מפחד שידעו מי אתה באמת.

והעיקר: נותנים חצי מנה

לשמוע מוסיקה טובה עם חרא טקסטים, זה כמו לאכול חרא פלאפל בפיתה חמה עם כל התוספות הנכונות, לא רוצה חצי מנה, אני משלם מחיר מלא ואני תומך בלהקות, מגיע לי טקסט טוב ומוסיקה טובה, זה מציק לי שבכמה שעות ביום שאני רוצה להתפנות לדבר הטהור והנפלא הזה שנקרא מוזיקה, אני צריך לסבול מטקסטים מחורבנים, אלימים ולא מעניינים, אני חייב להדגיש כאן: יש הרבה להקות שרושמות טקסטים לא מציאותיים ולא נוגעים לי אישית אבל הם כתובים יפה, גם אם השיר הוא על ההנאה בללכת ביער חשוך ולהתחבר לאופל, יש לכתוב את זה כמו My Dying Bride או Katatonia או At The Gates כלומר ברמה גבוהה, ויש לכתוב את זה בגובה דשא כמו Dark Funeral או Amon Amarth, אפשר לכתוב שירים אפלים מעולים ואפשר לטנף אותם בחרא, גם Mayhem יודעים לכתוב טקסטים בלי לתת תחושה של אלימות סתמית או טמטום, Emperor כנ"ל, תקראו את With Strength I Burn שלהם, תענוג, תקראו את Tied In Bronze Chains של Satyricon או את כל הטקסטים של At The Gates – תענוג, והם אפלים בטירוף.

"אבל כל המטאל מדבר על זה"

שטויות במיץ עגבניות, ההפך הוא הנכון, רוב המטאל לא מדבר על זה, השירים המדהימים של Megadeth הם לא כאלו, גם לא של Anthrax וגם לא של Napalm Death ואפילו לא של Opeth ולא של Blind Guardian או Lamb Of God, אבל רוב השירים של Dimmu Borgir, Gorgoroth, Necrophobic, Amon Amarth, Deicide, Marduk, Destruction, Watain ועוד הם כן כאלו ומלאים בטקסטים מחורבנים על נושאים שהם המיץ של הזבל, וזה מרגיז אותי כי את המוזיקה שלהן אני אוהב ואני מוותר עליה כי אני מרגיש שמחזיקים ממני אידיוט.

כשאריק דניאלסון, סולן להקת הבלאק מטאל השבדית Watain מצהיר שהיה מת "לפוצץ גן ילדים" (כדבריו) אני מתבייש להיות מטאליסט, אני מתבייש לאהוב אותה מוסיקה כמו האהבל הזה שהדבר היחיד שכדאי מאד שהוא יפוצץ זה את הדימוי המפגר שהוא בנה לעצמו, גן ילדים? אתה באמת רוצה שאני אפתח עליך כאן במגזין מטאל ישראלי את כל מה שאני חושב? בוא נסכם שיצאת ילד מפגר ושבא לי להקיא מזה, אז לפני שאקיא כאן את כל הכעס שלי, נתקדם הלאה.

"תן לברוח מהמציאות: שחרר"

תברח, בכבוד, רק כשאתה בורח, תזהר שלא בחרא תתמרח, לך תשמע Summoning, Rotting Christ, Rhapsody, Enslaved ותברח לעולם פנטזיה, לך תשמע Finntroll, Ensiferum או אפילו Nile ותברח לעולם של טרולים או פירמידות, בירות או פרעונים, אבל אל תברח לי לשמוע שיר על מישהו שחותכים לו את הביצים ומשתינים לו על העיניים, למה? כי זה רפש של זבל ואני לא חושב שהמוח והלב שלך הם פח זבל. אני בטוח שבגיל 40 תרגיש כמו אידיוט כשתשמע את זה ואני בטוח שאם הבן שלך בגיל 9 ישאל אותך מה זה המילים האלו אתה תרגיש נבוך, האידיאל שלי המנטורים שלי בגיל 12 היו מטאליקה כשהוציאו את Master Of Puppets ו And Justice For All , השנה היתה 1988, הם שרו נגד אי צדק חברתי, בעד האינדיבידואל ונגד מלחמות, לא הייתי רוצה שהמנטור של הבן שלי בגיל 12 יהיה מישהו כמו ג`ון מ Dissection שרצח אדם חף מפשע ואנס בחורה, ועל הזין שלי אם המוזיקה שלו טובה או לא טובה, יש מספיק להקות טובות אחרות.

"אז לפחות נצבע את המציאות שתתאים לטיעונים שלנו"

מממ… בזה יש לי נסיון רב, אני לא רוצה יותר "לעגל פינות" לאמנים, אני נגעל מהצביעות ומהמוסר הכפול שלי שיוצא לאור כשאני עושה את הפעולה הזו "הם התכוונו לשחיטה במובן המנטלי, הם מתארים את רקבון הגופות של החברה, זה דימוי" חרטא ברטא, Pleasure To Kill לא מתאר את העונג של החברה להרוג את היחיד, הוא מתאר בדיוק את מה שזה נשמע והוא מלא בזבל של טקסטים, מלאי אלימות שאפילו Mille Petrozza מתבייש לשיר, Show No Mercy של סלייר – אותו סיפור, אין שום דבר מטאפורי ב Altars Of Sacrifice, Crucify The Dead של סלייר מ 1986, וזה כבר שני אלבומים לאחר מכן, "לא ידעו אנגלית"? (לגבי הלהקות האירופאיות והסקנדינביות) אוקיי, אבל למה לא רשמו על נושא אחר באנגלית מחורבנת? למה על Ripping Corpse Attack ולא על Inner Self כמו ספולטורה שגם הם "לא ידעו אנגלית"? (וגם הדיסק הראשון שלהם מלא בחרא טקסטים אבל הם מהר מאד השתפרו), לא רוצה לצבוע את המציאות כדי שתתאים לי, לא רוצה לחשוב שהם עלק התכוונו למשהו אחר, ולא רוצה לשמוע מוסיקה עם זבל של טקסטים, זבל שהשטן כן ברא….

"אז מה כן? על מה אתה ממליץ?"

הנה כמה אלבומי מטאל שמשלבים מוסיקה מדהימה עם טקסטים מדהימים, כאלו שעיצבו לי את האישיות, כאלו שכדאי ללמוד מהם וחובה לקנות להקשיב ולקרוא.

Metallica – And Justice For All and Master Of Puppets – כי את הזעם החברתי שלהם באותה תקופה ואת הרעיונות האנטי צבאיים שלהם אי אפשר היה לכתוב טוב יותר, מדהים, מרגש, ובועט בבטן.

Kreator –Extreme Aggression – טראש מטאל מהיר ומקצועי והמילים עפות כמטר של זעם, שנאה לקונפורמיזם, ניצול מיני במשפחה, פחד ממלחמה ואלימות, זכרונות ילדות, מאבקים פנימיים.

Death- Individual Thought Patterns – כי רק משם האלבום ניתן להבין אילו טקסטים גאוניים מחכים לכם שם, כל מילה מיותרת.

Megadeth – Rust In Peace – ובכלל כמעט כל אלבום של מאסטיין (פרט אולי לראשון) מכיל הברקות טקסטואליות מדהימות, Youthanasia למשל, ואפילו האחרון Endgame – האיש יודע לכתוב ברמה גבוהה.

Nevermore – All Albums – אין אחד מומלץ, וורל דיין כותב טקסטים נפלאים, מרגשים, בצורה מקורית, תענוג.

At The Gates – The Red In The Sky Is Ours – עצוב בטירוף, מרגש בענק, פשוט מילים קורעות לב, אפשר לבכות מהטקסטים כאן.

My Dying Bride – Turn Loose The Swans – הכי רומנטי ואפל בעולם, תיאטרלי, אירוטי, ובעיקר לא מפחד מרגש וכאב.

Madball – Demonstrating My Style – הארדקור של מאבק החיים, זה אלבום שהוציא אותי מדכאון קשה של חודשים ונתן לי תקווה, צריך יותר מזה?

Sacred Reich – The American Way – טראש מטאל עם טקסטים מלאי ציניות, שנינות וכעס על החברה והעולם אבל עם נקודת אור ומסר של בנייה ועשייה, כתוב נפלא, מאד עמוק, מצויין בעיני.

Iron Maiden – Somewhere In Time – באלבום הזה החליפו המאבקים האישיים את סיפורי המיסטיקה והמיתולוגיה, ההתלבטויות כאן הם אישיות, מ Wasted Years דרך Sea Of Madness ועד Heaven Can Wait ו Stranger In A Strange Land, האבי מטאל עם טקסטים שעד אז אף להקה בתחום לא העזה לכתוב.

Opeth – Blackwater Park – כי מהרגע שהם הגיעו : כל התפיסה לגבי טקסט במטאל הקיצוני השתנתה לחלוטין, כמה טוב שיש Opeth בעולם.

Coroner – No More Color – כי משפט כמו The Wall Between Us Makes The Public Feel Safe רק גאון יכול לכתוב

Anthrax – Persistence Of Time – בגלל ההומור, הציניות החדשה, הכתיבה השנונה, תענוג.

Dark Angel –Leave Scars – כי כל מילה שנכתבה שם היא גאונות של כאב והתמודדות עם החיים.

Emperor – Anthems to the Welkin at Dusk – הנה אלבום בלאק עם טקסטים שהם לא פחות מאומץ לב ועושר תרבותי.

W.A.S.P – The Crimson Idol –התשובה המטאלית ל The Wall של פינק פלויד, פשוטו כמשמעו.

הכתבה תתפרסם גם בגיליון הקרוב של מגזין "רוקפוינט"