ORPHANED LAND: יומן מסע לדרום אמריקה

נוסעים לדרום אמריקה

אני אורז מזוודה עם ציוד: מצילות, דרבוקה, מקלות ומעט בגדים ונוסע לנמל התעופה בן גוריון בחששות כבדים: מההתרעות לפיגועים נגד ישראלים, מאיומים שקיבלנו בדפי האינטרנט שלנו ומתגובות גולשים
על רצון להגיע ולעורר פרובוקציות. אנחנו מנסים מצד אחד לא לעורר פרובוקציות בעניין המלחמה, אחרי הכל, מה אנחנו כלהקה כבר יכולים לעשות? בסופו של דבר מי שמקבלים את ההחלטות הן ממשלות או דרגים מדיניים.

מצד שני, אנחנו מבטלים טורים מאז הקורונה אי שם ב-2020. הקורונה השפיעה על המצב הכלכלי בכל
העולם ומכאן, כמובן, ישירות על ענף הבידור. לא חזרנו לאותו מקום אחרי הקורונה, אחרי מלחמת רוסיה-אוקראינה, אחרי המלחמה בארץ וכו'. מלהקה שמופיעה 50 הופעות בממוצע בשנה בחו"ל יצא שהופענו ב-4 שנים האלה רק 3 פעמים בחו״ל וגם אלה היו הופעות שנקבעו לפני הקורונה ושרק עכשיו הצלחנו לקיים. זה לא שלא היו הצעות. היו הרבה תכנונים לצאת לטורים אבל בכל פעם משהו השתבש ומנע מאיתנו להוציא אותם לפועל.

מה היה שונה בטור הזה בדרום אמריקה? לדרום אמריקה לא הגענו כבר 11 שנים. זה גם אזור שב-11
שנים האחרונות הפך להיות בית שני שלי בעקבות נישואיי לאזרחית קולומביה. ההרגשה הייתה שאם נוותר על ההזדמנות הזאת הפעם, כנראה שלעולם כבר לא יזמינו אותנו. עבורי, אישית, זאת הייתה הזדמנות פז לחזור ליבשת הזאת שאני כל כך אוהב.
אם נשכח לרגע מן האתגרים המוכרים שמביא איתו טור ביבשת מרוחקת, נוסיף על כך שאורי זילכה, מייסד הלהקה והבסיסט האגדי, נפגע בגבו. משמעו יציאה לטור כזה היא טיסות בכל בוקר, התרוצצויות רבות בין שדות תעופה, מלונות, מועדונים וכדומה, דבר שאילץ אותו לוותר על המסע.

מגיעים לצ'ילה

הגענו לצ׳ילה אחרי 32 שעות בדרכים. פעם ראשונה שאנחנו מאובטחים בשדה התעופה. אנחנו מלווים על ידי מאבטחים למלון ונוהגים באמצעי זהירות עבור הורדת הפרופיל. כשלאחת מארוחת הבוקר הגעתי עם חולצה של הלהקה, לבוש מצידי בבגדי העבודה שלי, קובי הסולן שלנו הסב את תשומת ליבי להשלכות – אני מאותת לסביבה באיזה מלון הלהקה נמצאת. אכן, מעריצים סקרנים התחילו להתקרב ונצמדו לדלת המלון חמושים בתקליטים שלנו, בעטים, במצלמות ובתקווה שרק נצא לדקה לתת איזו חתימה, חיבוק או צילום. מצד אחד, אנחנו יודעים שהם בסדר והם נראים מעריצים לכל דבר ועניין. מצד שני, עלה חשש לאן התמונות יגיעו ומכאן שהדבר עשוי להקל גם על גורמים עוינים למצוא אותנו.
היומיים הראשונים בצ׳ילה היו בצ׳יל – מלון 5 כוכבים, חדר כושר, בריכה, קולינריה וזמן להירגע ולהתרגל לשעון החדש.

הופעה ראשונה: צ׳ילה

הגיע יום ההופעה הראשונה. אנחנו מגיעים להופעה במועדון גדול בפסטיבל. למרות הג׳ט-לג, אנחנו הופכים מהר למכונות עבודה ולומדים את הציוד ואת הצוות המקומי.
נרגשים, אנחנו מתחילים את ההופעה הראשונה בטור. מבחינתנו מאוד מוזר להיות ללא אורי. הספקנו להקליט אותו מנגן לפני הנסיעה וככה יכולנו להשמיע בס ממחשב דרך כרטיס קול (משהו שעושים היום בתעשייה). ממש במקרה, לפנינו ניגנו להקה של מתופף וגיטריסט בלבד עם שאר תפקידי הלהקה ממחשב וכרטיס קול ואכן הקהל התרגל לזה. כשהגיע תורנו, דווקא לנו כלהקה לקח זמן להתרגל. סיימנו את ההופעה עם רשימת תקלות בהן היינו חייבים לטפל לקראת ההופעות הבאות אך בעיקר עם המון חום בלב מקהל שלא ראה אותנו אף פעם. חלקם היו אנשים שמאזינים ללהקה מעל 30 שנה מאז זמנים בהם כנראה הייתי בן 6-7. חוזרים למלון אחרי ההופעה, הולכים לישון ומתייצבים בלובי ב-5 בבוקר ארוזים לטיסה לברזיל.
ליד ההסעה שלנו מחכים אותם מעריצים מהיום הראשון. אנחנו מחליטים לקחת את הסיכון. עם פרצופים ותסרוקות בוקר אנחנו מצטלמים, חותמים, וממשיכים לברזיל.

הופעה שניה: ברזיל

נוחתים בברזיל שם מחכה לנו בשדה התעופה מעריצה חביבה עם מתנה – מריה שמה. את המעריצה אנחנו מכירים אבל עדיין לא לוקחים סיכון והמאבטח שלנו בשדה התעופה בודק את השקית. בסך הכל גרביים חמודות עם ציור של חתול ופנטגרם. אין לנו זמן – חייבים להגיע למועדון.
משהו בין צ׳ילה לברזיל ממש שיחק לטובתנו. בלילה האחרון בצ׳ילה הזיזו את השעון שעה אחורה מה שנתן לנו עוד שעה לישון וכשהגענו לברזיל השעה חזרה לזו שהייתה בצ׳ילה. מבולבלים? גם אנחנו.
הגענו ישר למועדון. מחוץ למועדון חיכו מעריצים. בהוראת המאבטח לא יצרנו קשר ונמלטנו לתוך המועדון.
ארוחת צהריים 20 דקות וישר להכיר את הצוות המקומי ואת הציוד. הפעם, אחרי צ'ילה, אנחנו הרבה יותר מנוסים. את כל התקלות סידרנו והיה לנו זמן לבאלנס אך לא עברנו על שירים כמו שרצינו כי נגמר הזמן. עם זאת, היינו מרוצים שהספקנו לדאוג שהכל יעמוד ויעבוד כמו שצריך. היה תכנון בלו"ז להיכנס למלון לשעה עבור שינת צהריים אך העדפנו להמיר אותה ביותר זמן לסידור הבמה והציוד.
הגיעה שעה לפני ההופעה. הקהל מתחיל להיכנס וההתרגשות בשיא. אנחנו מחליפים מבגדי טיסה לבגדי הופעה. גם כאן ממש שיחק לטובתנו הכל וההופעה התחילה ב-18:30!
ההופעה הייתה מעולה. הקהל הברזילאי נתן לנו כל כך הרבה אהבה. בסוף ההופעה לא הסכימו ללכת הביתה ועמדו מחוץ למועדון. המאבטחים הסבירו שבעקבות המצב הלהקה לא תוכל לצאת ולהצטלם.
מצד שני, אנחנו כבר כאן והיינו באופוריה מההופעה אז פשוט החלטנו שנעמוד בתוך המועדון ואליו נכניס את המעריצים אחד-אחד או בקבוצות חברים אחרי בדיקה בטחונית. קצר ולעניין. מתחילים את מפגש המעריצים ואנו רואים אנשים שניגשים אלינו עם דמעות בעיניים – אנשים שאף פעם לא ראו את הלהקה מופיעה. פתאום הבנו כמה חשוב היה להגיע, להיפגש ולתת אהבה בחזרה. באותו לילה לכל אחד התווספו 200 עוקבים באינסטגרם מברזיל (חחחח זה סוג של מדד).
לא נחים לרגע. 4:30 לפנות בוקר ואנחנו ארוזים בשדה לקראת היעד הבא – קולומביה, רבותיי! הבית השני שלי. אני מאוד נרגש היום, מתקשר לאשתי כל שנייה ושולח לה תמונות של השלט של הטיסה ושל המטוס. ממש כאילו אני טס בפעם הראשונה. 6 שעות טיסה לקולומביה. לא נתפס הגודל של היבשת. ולחשוב שחלקנו קראו לזה לפני כן "טיסות פנים".

הופעה שלישית: קולומביה

אמנם בלילה כמעט ולא ישנתי ואחריו העברתי 6 שעות במטוס, אך למרות זאת הייתי מאוד עירני ונרגש להגיע לבית השני שלי – קולומביה. Colombia Tierra Querida. אנחנו נוחתים ואני כבר מזהה את הקולות, את הריחות ואת המוסיקה. את הדרך למזוודות עשיתי בריקודי סלסה תוך כדי ניסיונות להנמיך פרופיל. לפי הנוהל בטור הזה אנחנו לא יוצאים לפני שמגיע איש הביטחון שלנו, אלא שבקולומביה כמו בקולומביה – אי הבנה קטנה ואין מאבטח בשדה התעופה. הוא יגיע למלון מאוחר יותר. החבר'ה מאוד חוששים, מנהלת הטור אדריאנה עצבנית על המצב ומחוץ לשדה התעופה מחכים מעריצים שרוצים להצטלם. אנחנו מגיעים למלון וגם שם מחכים לנו מעריצים. הלהקה כועסת שדברים לא קורים כפי שהוסכם על מנת לשמור על הביטחון שלנו. כולם עולים לחדרים. אני יוצא לסיבוב בעיר לנצל את הזמן לסידורים. למרות החששות, אני מתרגש מאוד. המאבטח הגיע למעשה רק ביום ההופעה.

ביום ההופעה אנחנו יוצאים לסיבוב בעיר עם המאבטח כשלפתע אנחנו רואים הפגנה עם דגלי פלסטין.
אנחנו לא מבינים מה קורה והמאבטח מסביר לנו שזאת הפגנה שקשורה לרפורמה בבריאות שיש במדינה. למרות זאת החבר'ה חששו והחליטו להתרחק. עשינו סיבוב וקנינו מזכרות ולאחר מכן חזרנו למלון לאכול ולהתארגן להופעה.
הגענו למועדון. כמו תמיד, התארגנו עם ציוד חדש ועם צוות חדש. ניצלנו את הזמן לעבור על כמה שירים לקראת מופעי ה-20 שנה לאלבום ״מבול״. לקובי קשה לנשום בגלל הגובה בבוגוטה. גם לפני 11 שנה הוא הרגיש ככה. מביאים לו בלון חמצן והוא יושב מדי פעם עם מסכה ומרענן את עצמו. אחרי הבאלנס הגיעו לבקר אותי חברים מקומיים שהם כמו משפחה. ישבתי איתם והיה מאוד כיף ומרענן.

ההופעה התחילה חזק. הקהל באוויר. ליד עידן הגיטריסט אני קולט מישהי עם חולצה שלנו ששרה את כל השירים ומפנה לכיוונו את הפלאפון שלה. זה היה די קרוב אלי ואני רואה מסרים כגון "שחררו את פלסטין". היא עשתה את זה לאורך כל ההופעה. לא הרגשנו עם זה בנוח במיוחד נוכח העובדה שמדובר במעריצה. חן וקובי נתנו לעידן גיבוי, שני מאבטחים נעמדו שם לידו והכל המשיך כרגיל. קובי נתן נאום מרגש והזכיר לקהל שאנחנו הלהקה היחידה בעולם שעשתה טור עם להקה פלסטינית וכשבאותה שנה קיבלנו פרס שלום מהמגזין "מטאל האמר" חלקנו אותו עם אותה להקה פלסטינית מרצוננו החופשי. לרוע המזל, בעקבות חוסר יכולתו לנשום ועם צורך בבלון החמצן, קובי ביקש לקצר את הסט בשלושה שירים.
לסיכום, הייתה הופעה טובה וקיבלנו מלא אהבה מהקהל. בזמן שקיפלתי את המצילות שלי ניגשו להצטלם איתי חצי קולומביה. הרגשתי בבית. ושוב אותו לו"ז – חוזרים למלון לנוח וב-4:30 לפנות בוקר מתייצבים בלובי כדי לנסוע לשדה התעופה ומשם לקוסטה ריקה.

הופעה רביעית: קוסטה ריקה

אנחנו נוחתים בקוסטה ריקה היפה. חוויות טובות עברנו בהופעה שעשינו כאן בפסטיבל לפני 11 שנה. אפילו קילקול הקיבה שחטפתי אז וגרם לי לפספס טיסה ולהשאר לילה במדריד זכור לי כחוויה טובה. הגענו למלון 5 כוכבים עם אירוח כיד המלך. יש לנו יום מנוחה. בערב אנחנו נפגשים עם אמא של המפיק בבר.
היא מאוד נרגשת לפגוש ישראלים ואוהבת את המדינה ואת התרבות. היא הביאה איתה לא פחות מ-3 שופרות וביקשה מעידן הגיטריסט, מאסטר בתקיעת שופר, שילמד אותה. על הדרך עוד כמה חברי להקה ביקשו ללמוד ומהר מאוד כל השולחן שלנו התחיל לתקוע בשופרות. השולחנות מסביב מחאו לנו כפיים. איזה ערב מבדר.

יום ההופעה הגיע. סבב קניית מזכרות, סרטונים למדיה שלנו ובשעה 13:30 התייצבנו בלובי עם הציוד. הגענו למועדון – מקום די גדול ומאובזר. אנחנו די בעננים מהאירוע עד כה אבל צריך לנחות על הקרקע ולהתחיל לעבוד. מכירים את הצוות המקומי ואת הציוד כשלפתע אנחנו מבחינים שהמסך האחורי נכבה בכל פעם שאני מתופף ומתברר שבמקרה ממש אתמול פוטר האיש שהיה אחראי על המסך. קראו לכמה טכנאים אחרים להגיע למועדון על מנת לפתור את התקלה, מה שמנע מאיתנו להתקדם בסאונד צ׳ק.
בינתיים קובי ואני תפסנו גיטרות, חן בתופים ועידן זמר. גלב סמירנוב, אחד הצלמים הטובים בארץ שעזב לקוסטה ריקה, ניצל את ההפוגה לתמונות ולסרטונים. האמת שהצלחנו להעביר חצי שעה בכיף עם המשחקים האלה. הטכנאים חשבו יחדיו כיצד לפתור את התקלה ובכל פעם שניסו משהו, ביקשו ממני לנגן ולהפציץ את התופים כדי לוודא שהבעיה נפתרה. בסופו של דבר החליטו להחליף את הכבלים בכל המסך ואנחנו בזמן הזה התיישבנו עלהריצפה וניגנו את השיר La Llorona כשאני על דרבוקה.
הרגע המרגש צולם והסרטון הוקדש לקהל המקסיקני לקראת ההופעה של מחר.
אחרי כמעט שעה של בדיקות בהן אני נותן את כל כולי בנגינה, הגיעו לפתרון. את הביטחון האמיתי שהבעיה נפתרה קיבלנו לאחר שכל המופע של הלהקה המחממת עבר בשלום ללא תקלות מסך. הגיעה ההופעה שלנו. אנחנו עולים על הבמה כמו אריות ובמכת הסנר הראשונה שלי המסך מפסיק לעבוד. החלטנו לוותר על המסך. היינו קצת מבואסים אבל הקהל היה כל כך נלהב שזה הכניס בנו את כל האנרגיה שהיינו צריכים. הייתה הופעה פשוט מצויינת. בסוף ההופעה חן ואני ירדנו בליווי אבטחה להצטלם ולחתום למעריצים. משם חוזרים למלון בידיעה שצריך להיות שוב בלובי ב-4 לפנות בוקר.

הופעה חמישית: מקסיקו

פחות משעתיים שינה. חוץ ממיעוט בשעות שינה מוסיפים לעייפות גם הטיסות, הנסיעות, העבודה הפיזית בבאלנסים וההופעות. לארוז כל לילה מחדש זה סיוט – בגדים, ציוד, מזכרות. כל פעם קומבינה חדשה.
טיסת בוקר למקסיקו סיטי. מגיעים ב-8 בבוקר ומגלים שקובי לא מצליח לדבר. זה קורה לעיתים בטורים אינטנסיביים כי מיתרי הקול הם כמו שרירים שצריכים מנוחה. הוחלט שהוא ילך ישר למלון לנוח ויגיע אליו רופא לתת לו זריקה שתחדש את הקול לפני ההופעה.
יצאנו משדה התעופה במקסיקו אחרי הנחיתה ב-10 בבוקר ורק ב-13:30 הגענו למועדון. כל כך הרבה פקקים. הורדנו את קובי בדרך במלון. אנחנו מבינים ש-10 דקות במקסיקו סיטי יכולות בשקט להיות שעה כשרוב הזמן אתה בתוך אוטו עומד בפקק.
חן, עידן ואני בסאונד צ׳ק הכי ארוך בהיסטוריה של הלהקה. הצוות רדום יותר מאיתנו. אנחנו מחזיקים את עצמנו שלא לתפוס קריזה. מגיבים בחולשה, רק הגוף עובד ואנחנו מפנטזים לסיים את הבלאנס וללכת למלון, לקבל חדר, לחרבן, להתקלח ולנוח כדי לקבל כוחות להופעה. מסיימים את הבאלנס ומגיעים למלון ב-16:30. פתאום איזה סנג׳ר של המפיק החליט להקדים לנו את הלובי-קול מ-20:00 ל- 19:00 כדי להימנע מפקקים.
מה הוא משחק אותה אנגלי פתאום אחרי שיום שלם מורחים אותנו? אמרנו למנהלת המדהימה שלנו שאנחנו לא זזים מהלו"ז המקורי – רוצים את המנוחה שלנו. המשפט "נמאס לי שאתם דופקים אותנו בתחת מתחילת היום" עשה את העבודה.
הפקקים גם השפיעו על האוכל כשהארוחה שהייתה אמורה להיות במועדון הגיעה למלון בצורה של קופסא. אתה מבין שפשוט זה מה שיש ואוכל זריז. שירותים, מקלחת, מסדר את המזוודה ומפריד בין מה שצריך לקחת להופעה ומה שצריך להיות מסודר לטיסה של מחר והנה נשארה שעה וחצי לשינה. הולך לישון. קם בכל זאת גמור אבל לא מתלונן.
אנחנו פוגשים את קובי בהסעה והוא מספר לנו שהרופא שהגיע אליו לא היה כל כך מקצועי ושהוא קיבל זריקה בתחת. תמיד חשבתי לעצמי שזריקה בתחת תמיד משנה את ההרגשה כי בוא'נה, אתה מקבל זריקה בתחת. רק מהמחשבה על זה אני דוחה את המחלה. אבל קובי שלנו בחור חזק שלא מתרגש מזריקה בתחת. הוא טוען שהוא לא חש בשום שינוי ושהוא עדיין בקושי מדבר. אנחנו מגיעים למועדון, לבושים ומוכנים לעלות לבמה בעוד שעה, חוץ מקובי שבמילים תשושות מדבר על אופציה לבטל את ההופעה. אנחנו אומרים לו "אנחנו איתך באש ובמים. מה שצריך". זה לא ששאר חברי הלהקה לא בכאבים משלנו, פשוט אנחנו עוד יכולים למצוא קומבינות אחרות בגוף כדי למשוך. מובן לנו שעם בעיות בגרון אצל סולן זה בלתי אפשרי.
בכל זאת עולים לבמה. כל המוניטורים השתנו מאז הסאונד צ׳ק, הסאונד בחוץ רע ואנחנו לא רואים כלום עקב תאורה קשה. אבל בדרום אמריקה כמו בדרום אמריקה ובמיוחד במקסיקו, איזה קהל! מי צריך להקה עם כזה קהל? איזה דבר מדהים זה. אנרגיה חיובית ואתה תוך רגע מבין למה אתה כאן. הקהל פשוט לא נתן לנו לרדת וחזרנו ל-2 הדרנים. אחרי ההופעה קובי בפעם הראשונה בטור הזה ובכלל בשנים האחרונות יצא לקהל להצטלם, להתחבק ולחתום.

בחזרה הביתה

אנחנו נפרדים מהצוות המדהים שהיה איתנו: ממנהלת הטור האגדית אדריאנה הכל-כך צנועה, שקטה ומקצועית ומהמאבטחים שהיו איתנו בכל רגע. זהו, הכל מאחור ואנחנו ממשיכים לישראל. מתפצלים מקובי שממשיך ליוון, שם הוא גר לאחרונה. עידן, חן ואני לנמל התעופה בן גוריון דרך קונקשן במדריד. שדה התעופה שם לא בא לנו בטוב. נוחתים ב-6 בבוקר ומקבלים הודעות שסגרו את המרחב האווירי בישראל עקב התקפות מאירן על כן אין טיסות. הטיסה שלנו זזה מ-11:00 ל-17:00…
היינו כל כך שמחים שהצלחנו לצאת ולעשות רושם טוב בחו"ל והנה שוב מנסים להוריד אותנו. העברנו את הזמן עד שהגיע המטוס של אל-על וחן בתשישות לוחש לי באוזן "אני מרגיש בטיסת חילוץ". הגענו לארץ, ברוך השם. היה מצויין מעבר למצופה. מחכים לטורים הבאים שעתידים להגיע אחרי הקיץ. בין השיבה לארץ מהטור ובן ליל הסדר אנחנו דוחסים חזרה עם אורי זילכה, עם מקהלת הלסקור ועם אורחים שכוללים חברי עבר: יוסי סאסי ומתי סבטיצקי. חוגגים 20 שנה לאלבום ״מבול״. ההופעות סולד- אבל אתם כבר יודעים את זה, כי הייתם שם!
יאללה אור-פנד-לנד.