יצאנו ממצרים – על האלבומים שהוציאו להקות לחירות

פסח חלף עבר לו אבל אנחנו פה במטאליסט עדיין רוצים לחגוג את האלבומים שהוציאו להקות מארץ מצרים של השיממון המטאלי והחזירו אותן אל הארץ המובטחת.
כתבי מטאליסט ישבו על ערמות אלבומים של להקות ענקיות אשר יצאו לאור לאחר תקופות חידלון וטרפו שוב
את הקלפים.

(Mercyful Fate – In the Shadows (1993

Heavy Metal
אלון מיאסניקוב: אני עוד זוכר את הרגע שהאלבום הזה יצא. זה היה כשהייתי בתיכון, צעיר בעל היכרות מעמיקה עם האלבומים של King Diamond ועמוקה פחות עם אלו הקלאסיים של להקתו המקורית Mercyful Fate מתחילת שנות השמונים. האלבום החדש הזה, אלבום החזרה-לחיים שלהם אחרי 9 שנים של חוסר פעילות (בעיקר בגלל קריירת הסולו של King), התגלה לי כאלבום מופת. הייתרון הבולט בו הוא השילוב של צמד הגיטריסטים Sherman ו-Denner שפשוט העמיסו ריף גאוני אחרי ריף גאוני ותיבלו בערימות של לידים מהכי טובים שזכורים לי עד היום בכל אלבום מטאל. מדובר באלבום מופת שלא נופל לדעתי משום דבר שהוציאו הלהקות הגדולות בז׳אנר – דוגמת Maiden וכו׳. ואכן, מדובר בלהקה ש-״יצאה ממצרים״ והגיעה חזרה לנחלת האבות שלה כאגדת מטאל. האלבום הזה הוא הוכחה ברמה הכי גבוהה לכך.

(Paradise Lost – Faith Divides Us, Death Unites Us (2009

Doom-Death/Gothic Metal
איתמר ענברי: דרכה של Paradise Lost, מי שנחשבת לאחת מחלוצות ה-Doom-Death ולסנדקית המטאל הגותי, לא תמיד הייתה סוגה בצבעונים שחורים. אחרי שורה של אלבומי מופת שבהם הטביעה את חותמה על עולם המטאל – Icon, Gothic או Draconian Times – זרם הטסטוסטרון המתפרץ של המנוני מטאל קשוחים כמו Hallowed Land ו-As I Die נחלש והפך לזרזיף דק עם הופעת אלבומי סויה פושרים כמו Host ו-Believe in Nothing ועם שירים ידידותיים לרדיו כמו Erased ו-Say Just Words. האלבום In Requiem מ-2007 סימן את תחילת חזרתה של הלהקה לגן העדן האבוד, אך היה זה Faith Divides Us – Death Unites Us מ-2009 שהשיב עטרה ליושנה. אלבום הסטודיו השנים-עשר במספר של הלהקה בישר על רנסנס שממנו ואילך היא נכנסה לתנופת עשייה והוציאה רצף של אלבומי מטאל עם ריפים משובחים ועם לא מעט גראולים.

(Ministry – Land of Rape and Honey (1988

Industrial Metal
יוני אורן: אם בנושא מעבר מעבדות לחירות החלטנו לעסוק ברוח התקופה, נראה שאחת הדוגמאות המובהקות היא להקות ה-Industrial Metal הותיקה Ministry. ממש לאחרונה גיליתי שהקריירה המוקדמת שלהם נשמעה לא רחוק מהקריירה המאוחרת של Ulver או של Anathema – מעין Synth Pop שנחשב מסחרי מאוד בשנות ה-80. כל זאת בעקבות דגשים שקיבל היוצר העיקרי Al Jourgensen מהלייבל כדי להפוך את הלהקה לאחת שמכניסה. לקראת אלבומם השלישי The Land of Rape and Honey החל Jourgensen לאבד סבלנות אל מול הלייבל ופעל כפי שאמר לו לבו – להכניס גיטרות בדיסטורשן כבד ותופים מטאליים. התוצאה – אחד מאלבומי המטאל המשפיעים ביותר עבור ענקיות Industrial כדוגמת Fear Factory או Nine Inch Nails. למרות שדווקא האלבום הבא A Mind is a Terrible Thing to Taste הוא זה שעבד לי, זה האלבום הזה שהביא איתו את הניתוק מהכיוון שהכתיבו "המומחים" אל האמנות הפנימית שבסופו של דבר הביאה הצלחה תעשייתית.

Satyricon – Deep Calleth Upon Deep (2017)

Black Metal
ראובן שליט: בשלב כלשהו זה קרה לרובן. אני מדבר כמובן על להקות הגל השני של הבלאק. בנקודות זמן כאלו ואחרות סביב המחצית השנייה של שנות ה-90 והמחצית הראשונה של ה-2000, נשבר להן מלעשות את מה שהן עשו עד אז, והן פנו לחפש להן צליל רענן להתחדש בו. הן פנו לניסיוניות או למלודיה או אפילו לז'אנרים אחרים. לחלקן זה עבד מצוין וחלקן מצאו את עצמן מוציאות אלבומים ששברו את לבם השחור של מעריצי ההארדקור. אחת מאלה היא Satyricon. אישית אין לי ולו הקטנה שבבעיות עם אלבומי ה-Industrial וה-Black N' Roll של מר Satyr וחבריו אך בסצנה הם איבדו נקודות על ימין ועל שמאל. רק ב-2017 הנורבגים יצאו שוב לחירות עם Deep Calleth Upon Deep המופתי. נכון, אין בו את ה-Black הראשוני של Dark Medieval Times וגם לא את האפיות ה-Folk-ית כמעט של Nemesis Divina. וכן, יש בו עדיין את האיטיות, הגרוביות ואת ה-Rock N' Roll של האלבומים המאוחרים. אבל יש בו גם משהו שונה, בוגר ואפל יותר. זה בהחלט הספיק לקאמבק.

(Control Denied – The Fragile Art of Existence (1998

Progressive/Power Metal
יותם Defiler: כאשר אתה יוצר במו ידיך ז'אנר מטאל שלם לבד, קשה מאוד לצפות שתעשה משהו אחר. Chuck Schuldiner יצר את ה-Death Metal עם להקתו Death (לפני כן Mantas) אי שם בתחילת 1983 (בסדר, יש מצב ש-Possessed יצרו את הז'אנר הזה במקביל אליו) אבל בסופו של דבר Death מעולם לא הייתה להקת Death Metal רגילה. הוא עבר איתה בנפתולים אדירים לאורך קריירה עשירה אך קצרה וכבר ב-1995, קצת אחרי האלבום Symbolic, החליט שנמאס לו ופירק את ההרכב. למרות שמאס בעולם התעשייה של המטאל תוך קושי לברוח מהמותג שיצר בעצמו, אהבתו הרבה למוסיקה (בסיוע החדשות על איחוד Kiss, הלהקה האהובה עליו) עודדה אותו לחזור לתעשיית המוסיקה בכל זאת. הבעיה הייתה שחברות התקליטים דרשו עוד אלבום של Death ולא של פרויקטים אחרים. תתפלאו לגלות ש-Sound of Perseverance, אלבומה האחרון של Death, נועד להיות דווקא האלבום הראשון של פרויקט חדש שלו, על אף תחושת המופתיות המכוונת והייחודיות שבו אשר המציאה את השילוב בין Death Metal ובין Power/Progressive Metal. רק לאחר שסיים את המחויבות אליהם, הסכימה חברת התקליטים Nuclear Blast להחתים את הלהקה החדשה שלו – Control Denied. אלבומה הבודד של Control Denied היה זה שבאמת שחרר את Schuldiner מהשלשלאות שלכדו את היוזמה המוסיקלית שלו. שם, כאשר הוא חופשי מעמדת השירה ויכול לנגן ולהלחין כרצונו, מתוחזק בחבריו Richard Christy ו-Steve Di Giorgio, הוא מצא אח ורע עם Tim Aymar, סולנה של Pharaoh, וביחד הם רקחו אלבום Progressive Power Metal מושלם. חבל שזה היה המאמץ המוסיקלי האחרון של Schuldiner לפני שהסרטן לקח אותו סופית בשנת 2001 (ואליו הצטרף לפני כשנתיים גם Aymar עצמו). המורשת של Control Denied נותרה לא רק כהישג מוסיקלי אדיר ומשנה ז'אנרים בפני עצמו אלא גם כשירת הברבור של אמן שגם ברא ז'אנר שלם, גם נמלט ממנו וגם הצליח לעשות זאת במלוא עוצמתו מבלי ליפול ולו פעם אחת אל מדרגת הבינוניות. כשם ההרכב, כך גם המורשת – מרביתה של הבריאה לא נועדה לחיות בשבי ותחת שליטה.

(Stella Maris – Searching for the Sun (2007

Heavy Metal/Hard Rock
ירון הורינג: כמה להקות מטאל ישראליות באמת החזיקו קריירה ארוכה מספיק כדי ללכת ולחזור שוב מבחינה אלבומית? ובכן, לא הרבה, אבל סטלה מאריס היא דוגמא מדהימה ללהקה שדפקה וואחד קאמבאק. אחרי שני האלבומים הראשונים והסופר מוצלחים שלהם, הגיעה התקופה שבה ההרכב חיפש את עצמו: הוא החליף סולן בכל אלבום (אפילו הביא את מני בגר הנפלא לאחד מהם) ובניסיון לשחזר את הצלחת "נר על החלון" רכב על גל בלדות. אז הבליח לו האלבום המדהים הזה שהתעלה על כל מה שעשה ההרכב לפני כן.
האלבום הזה הוא היחיד ששחרר ההרכב אשר כולו באנגלית. האלבום הוקלט באנגליה ונשמע כמו שסטלה מאריס מעולם לא נשמעו – הוא כבד משמעותית לסאונד הכללי שלהם, הוא מלודי, הוא חכם, הוא בועט והוא פשוט אלבום נפלא.