הרומנטיקה מתה – כתבה על אובדן התמימות של ז'אנר המטאל עם בוא האינטרנט

"זו שאלה קשה, אני אוהב את מה שהאינטרנט והטכנולוגיה הביאו לנו, הכול זמין לך, להקות יכולות לעשות הרבה ויודעות הרבה, אבל המנטליות אולד-סקול שלי שמגיעה מדור ישן יותר, מובילה שאני כן מתגעגע למיסטיות שהייתה כשלא ידעת הרבה על להקות, היית חייב לדלות מידע מאיזה מגזין, וניזונת מכל מיני שמועות ואגדות"
וזה מוביל אותי לנקודה הנוכחית: פעם מטאל היה מפחיד.

לא רק בגלל שחברי Mayhem רצחו והתאבדו. זה היה מפחיד כי התחלנו עם הז'אנר כשהיינו בני 14-15, והתדמית, האמנים, העטיפות, המילים – הכול היה מפחיד, ולא באמת ידעת מי אלה האנשים שמאחרי זה.

אני זוכר כבר בהתחלה, הגעתי ל Iron Maiden בעקבות כתבה בידיעות אחרונות על בחור ש "התאבד" במשחק רולטה רוסית והיה מעריץ של The Number Of The Beast, התקשורת קשרה את הלהקה והטקסט של השיר בעבודת שטן, ומשם זרמה לבחור שנהרג במשחק. אותי זה סיקרן, מי אלה המפחידים האלה? איזה תוכן מיסטי אפל יש בשיר הזה?

האזנתי בפעם הראשונה לשיר בחרדת קודש, מנסה להבין כל מילה זדונית ששר דיקינסון, בהתחלה גם לא הייתה לי קלטת או תקליט עם המילים – רק עותק שמישהו שיכפל לי (בלי גוגל לחפש בו), ואז נאלצתי להבין מה שיכולתי מהטקסט, בלי לדעת בדיוק איך הלהקה נראית, וזה היה מעורר אימה.

בערך באותו שלב קראתי על בחור שהתאבד בהופעה של Led Zeppelin, וחיפשתי נואשות מה השיר ומה היה המסר הקודר שבו שהוביל לו לעשות את זה, ואז שמעתי על Judas Priest והמסרים המנוגנים לאחור שהם שתלו, ועוד ועוד ועוד.

מסע ההפחדות של כל מיני שמרנים אמריקאים ואיתם תקשורת בארה"ב ובארץ, הובילה לכך שפיתחנו עניין מורבידי במוזיקה, דווקא בגלל כל ההפחדות האלה. זו לא הייתה סתם מוזיקה לרקוד איתה, לא סתם להקות לשמוע, זו הייתה חוויה מיסטית אפלה.

הכתבה הידועה על "מתכת הזבל" של מבט שני הייתה גם נקודה חשובה, ראיון עם זאב מ Salem וכמה דקות שלו צורח את נשמתו במהלך ביצוע של Millions Slaughtered המיתולוגי גרמו להורים שלי לשקול מחדש את התפיסה הליברלית שלהם בחינוך שלי, מיד אחרי זה בתוכנית הביאו את החבר גלן בנטון, סולן להקת Deicide שצרח גם הוא על בימה, ואז התראיין עם סימן צילוק של צלב הפוך על המצח שלו, מדבר עם עיניים שלא ממצמצות על כך שהוא עובד את השטן, ומותיר תחושה של פחד אמיתי כשאתה מאזין בפעם הראשונה לאלבום הבכורה של הלהקה.

לא היו חסרות אז שמועות על האמני מטאל שאנחנו אוהבים.
מי הלהקה הכי מפחידה, מי הלהקה הכי כבדה, מי באמת עובד שטן.
אני לא אשכח את השמועה שהסתובבה שפיל אנסלמו נהרג כשעשה Stage Dive ונפל על הראש. הייתי מרוסק מזה איזה שבוע עד שהדבנגרס בול ב MTV או משהו פרסמו הבהרה שזה שטויות. אני גם זוכר שבמשך קרוב לשנה לא ידעתי אם אכן כריס אוליבה, הגיטריסט האהוב עלי של Savatage, אכן נהרג בתאונה.

העטיפות של להקות הדת' והבלאק בשנות ה 90 הפחידו אותנו. Emperor ללא ספק היו חבורה של עובדי שטן אמיתיים, קאניבל קורפס נראו כמו רוצחים סדרתיים שלא סתם שרים על הנושא,

העובדה שלא באמת ידענו הרבה על הלהקות האלה, ואפילו לקרוא ראיונות איתם בכל מיני מגזינים היה נדיר – הוסיפה לתחושה המיסטית, להילת הקודש שהיה לז'אנר וללהקות.

משהו שם נשבר, יהיה קשה לכם להכחיש את זה. עכשיו לכל חבר להקה יש פייסבוק, יש להם אינסטגרם, לחלקם אפילו טיקטוק. פתאום אנחנו נאלצים לראות את הבסיסט המיתולוגי של מגהדת' מראה את הזין שלו לאיזו קטינה בטויטר, פתאום קוראים על כל החרא שהלך מאחרי הקלעים ב Vektor כשאשתו של מנהיג הלהקה מפרסמת בפרטים איך הוא החטיף לה, קוראים על הלכלוכים שקשורים בתמלוגים מאחרי כל מיני חברי להקות שאנחנו אוהבים, רואים תמונות לא מחמיאות של חברי להקות שגדלנו עליהם, על הדרך מגלים שגלן בנטון הוא ליצן שמן שלא התאבד בגיל 33 כמו שהבטיח ורב עם אנשים בפייסבוק כמו אחרון הטרולים..

תגידו מה שתגידו, כנראה שכמו שאמר חבר קאניבל קורפס, יש מגוון עצום, ובאמת יש עכשיו קשר בלתי אמצעי למעריץ עם האמנים שהוא אוהב – אבל מצד שני, זה הרבה יותר בידור עכשיו ממשהו אפל, מיסטי וקסום ממה שזה היה לנו לפני שהכול נהיה נגיש כל כך.

אני מניח שכרגיל, יש בזה גם משהו מבורך, כל החרא יוצא החוצה, ובגלל זה אנחנו מגלים שכנראה שמרלין מנסון הוא אנס בזוי, שיש מצב שגם הסולן של ראמשטיין הוא כזה, שהסולן של As I Lay Dying ניסה לשכור מתנקש לרצוח את אשתו, אבל מצד שני – יש מי שיגיד ש Ignorance Is Bliss, ויחד עם הידע שנתן לנו עץ הדעת האינטרנטי – גם איבדנו את הקסם.