חגיגת המטאל הגדולה – סקירת פסטיבל Metalfest Israel

עד כמה שהגדרת המונח "פסטיבל" שנויה במחלוקת, לא צריך לחפור הרבה כדי להבין עד כמה ה-Metalfest שהתקיים בשבוע שעבר היה אירוע חשוב למטאל בישראל. ערב ההופעות כלל להקה אחת שכבר שנים רוצה להגיע לכאן (Elvenking), אחת שלפני שנתיים מילאה את מועדון הבארבי עד אפס מקום (Dark Tranquillity), אחת משלנו שיכולה ללמד את כל האחרות מחדש את כל מה שהן יודעות (Salem), אחת שנמצאת בדרך הבטוחה להצלחה (Desert) ואחת העושה את צעדיה הראשונים (Nothing Lies Beyond). חשיבות הלהקות כשלעצמן, בתוספת התמורה הטובה למחיר הכרטיס, הפכו את יום חמישי האחרון ליום חג… אבל איך היה?
להקות החימום(שגב)
Nothing Lies Beyond
ז'אנר: Metalcore\Melodic Death Metal
להקות דומות: In Flames, Lamb of God, At the Gates

זו כבר הפעם השנייה שאני רואה את ההרכב על במה והפעם – הופתעתי לטובה, באופן יחסי. למי שטרם הכיר, Nothing Lies Beyond היא להקת דת' מלודי אשר מונהגת בידי מוזיקאים מבטיחים, כשבחזית ההרכב עומד הסולן המיתולוגי Zed Destructive, לשעבר מלהקת הבלאק מטאל Winterhorde. אוכל להעיד כי מהופעה להופעה התצוגה של חברי הלהקה כלפי חוץ נעשית מקצועית וכיף לשמוע מהם ביצועים מדויקים ולראות אותם נהנים מלעשות מוזיקה ולהציג אותה לקהל. לגופו של עניין, מדובר בהצדעה מובהקת לתקופה המאוחרת של In Flames, כשהשירה כפי שציינתי היא סטייה בולטת מהנוסחה הזו – גבוהה יחסית, מעין שילוב בין המודרניות של Lamb of God לדרך המסורתית, כשברגעים מסוימים גם Soilwork עברו לי בראש.

מצד שני, הלהקה נתנה לעובדה שמוקמה ראשונה בסדר הלהקות להשפיע עליה: Zed פנה לקהל רק בתום השיר הראשון ואף נראה מאוכזב מהתגובה. מעבר לכך, מספר פעמים לאורך ההופעה הודה רבות לכל האנשים הטובים שהגיעו, דבר שמשמח לשמוע ועוד ממוזיקאי ותיק ומנוסה – אולם היה בכך כדי להחצין את העובדה שהחבר'ה ציפו ליותר. נכון, הנוכחות לאורך כל האירוע הייתה דלה בהרבה מהצפוי. בכל זאת, אינטראקציה קצת מאולצת, כשבאה יחד עם מוזיקה שזקוקה לליטוש נוסף (ושימו לב במיוחד ל-“Another Place”), מעמידה בקדמת הבמה דווקא את הצדדים החזקים פחות של הלהקה.

למרות הכל, קשה להתעלם מכך שבין השורות מסתתר כשרון גדול שרק מחכה להזדמנות לפרוץ. בהופעות הבאות הייתי רוצה לראות עוד כימיה בין הנגנים והכי חשוב, שירים חדשים שלא חוששים לצאת מהמשבצת הגנרית של "In Flames אחרי שנת 2000". שמתי עין על Nothing Lies Beyond כבר ממזמן והופעה זו שלהם היא צעד נוסף, לא ענקי אבל בכיוון הנכון, אל עבר התפנית שבוודאי תגיע יום אחד.

Desert
ז'אנר: Power Metal
להקות דומות: Grave Digger, Iced Earth, Rage

עם כעשר שנות ניסיון, אלבום ששוחרר בחברת תקליטים יוונית וכמה הופעות גדולות בחו"ל, Desert כמעט ולא צריכה להוכיח את עצמה. הקהל עוקב אחרי הלהקה מהמועדונים הקטנים להופעות חימום מכובדות כמו זו ודואג להפגין נוכחות באופן עקבי. בהתחשב בכך שהאלבום השני Never Regret אורב מעבר לפינה, הורכבה רשימת השירים בחציה מהשירים הקליטים של אלבום הבכורה Star of Delusive Hopes ובחציה משירים חדשים שבוצעו לא פעם ולא פעמיים בשנה וחצי האחרונות. השירים הישנים הפכו במרוצת הזמן להמנונים, למנהג שכיף לחזור עליו: “Massada Will Never Fall” עם הגיבוי בשירה, “Letter of Marque” עם תנועות השיסוף ואפילו “Lament for Soldiers’ Glory” עם החיקויים לסולן להקת Sabaton, המתארח במקור. במות גדולות וקהל חדש, כמו אלו שהיו במועדון הרידינג 3, מאפשרות ל-Desert בעיקר להראות לאן פניה מועדות עם החומר הטרי.

דבר אחד בטוח – זהו לא המקום שבו הייתה הלהקה עם האלבום הראשון ב-2010. שיר הנושא “Never Regret” שומר מידה כלשהי של גותיות בנוסח Moonspell ששלטה בלהקה ביד רמה בעבר, בעוד ש-“Assassin’s Fate” מציג כבדות גרמנית קלאסית ומרשימה. “Flying Dutchman”, השיר החדש מהשלושה, הוא יוצא הדופן גם במצב הזה: תערובת של קצביות מגניבה למדי, בדומה לשיר הנושא הידוע של Iced Earth (ובהתאם יצויין הבסיסט סרגיי דמיטריק לחיוב) ותחושת אפיות מסוימת שאולי לא הולכת רחוק כמו Blind Guardian, אלא נוטה לכיוון של Gamma Ray. לקראת הסוף בוצע קאבר חדש לחלוטין, לשיר אהוב שהתאים ללהקה מאוד – “King of Fools” של Edguy, בו התארח הסולן יוחאי דוידוף מלהקת Prowlers שנאלצה לבטל את השתתפותה באירוע בנסיבות מצערות.

Desert אוהבת את הקהל שלה בלי סוף וזוכה לתמיכה בהתאם כבר תקופה לא מבוטלת בעליל. הסולן אלכסיי ריימר וכמותו גם שאר הנגנים, נותנים ערך מוסף לכל הופעה והופעה על פני הביצועים באולפן. ככל שממשיכה הלהקה לכתוב שירים נוספים, היא מתבצרת לה בעמדה נוחה מאוד בנוף ז'אנר הפאוור מטאל בישראל ואולי בכלל: החיבה ללהקות שהן לאו דווקא מהאגדיות והאלמותיות מהשורה הראשונה, כמו Rage או Edguy מצד אחד ואף Hammerfall או Grave Digger מצד שני, היא נקודת זכות בעיניי שהופכת את העסק למגוון. עם תום גיוס הכספים האינטרנטי יש להניח ששחרור האלבום השני מתקרב ובא ועד אז… נמתין בסבלנות ובציפייה.

המנה העיקרית(בן)
Elvenking

נראה לי שההופעה של Elvenking התקיימה בנסיבות הכי גרועות שיש. עד כמה שהסאונד היה טוב, הקהל לא הכיר אותם קודם לכן ונחשף אליהם דרך האירוע עצמו. למעלה מכך, פרט אולי לחבר'ה ששמחו לראות את Desert, לא חשבתי שמרבית הקהל באירוע יתחבר ללהקה. עדיין, Elvenking לא נתנו לעובדה הזו לעצור אותם ולו במעט. הם באו, ראו וכבשו. אנרגיות בלתי נדלות של הסולן Damna לא הניחו לקהל והשילוב של הלהקה בין פולק לפאוור מטאל הניף אגרופים וטלטל ראשים לא פחות מאשר באלבום. הקהל הישראלי הרוויח ביושר את מעמדו כבעל ראש פתוח כשהרשה לעצמו להיסחף הלאה עם Elvenking והכימיה הייתה חדה וברורה לכל אורך ההופעה. הלהקה נתנה את ה-100% שלה ללא כל ספק בהופעה הראשונה בישראל.

כולם קיפצו לכל עבר, הגיטריסטים Raffahel ו-Aydan פיזזו ברחבי הבמה במלוא העוצמה וניסו לתת לכנר Lethien קרב ראש-בראש. זה היה קרב ענקים מאחר וכולם היו מרשימים עד מאוד. מאז הכנר Olli Vanska מ-Turisas, בהופעתם של אלו בישראל, לא הרשים אותי כנר בתחום הפולק מטאל עד כדי כך. כל הכבוד Elvenking, כל הכבוד!

Dark Tranquillity

יש לי וידוי קטן: ממש לא חשבתי שיקרה עם Dark Tranquillity מה שקרה, בסופו של דבר. אם מישהו היה אומר לי שאהיה כה מעורב בהופעה, הייתי מנחש שזו תהיה אחת מהלהקות האהובות עליי (ויש 10 כאלו). אבל איכשהו, הלהקה נתנה דוגמא קלאסית בהופעת במה שאין שנייה לה מבין ההופעות האחרונות שראיתי. הסולן Mikael Stanne עלה לבמה ולא חדל לרגע מקיום שיח שנון עם המעריצים. בין אם אלו המחוות השונות שלו, העובדה שנתן למעריצים לשיר מדי פעם או כל אחד מהדברים המגניבים שעשה לאורך הערב, האינטראקציה שלו עם הקהל הייתה מעוררת השראה. בשונה מהלהקות האחרות, כאן זה היה טבעי לגמרי, מתוזמן היטב ונטול כל תחושה מאולצת.

מיותר לציין שהגיטריסטים Niklas Sundin ו-Martin Henriksson עשו את עבודתם נאמנה והגישו את השירים העוצמתיים יותר עם הפראיות המלודית שנוגעת בך בדיוק בנקודה הנכונה. זאת תוך שהם מבצעים את כל הלהיטים הידועים (אולי פרט ל-“Uniformity”: מהעדכניים “Lost to Apathy”, “The Fatalist”, “What Only You Know” ועד לקלאסיקות “Punish My Heaven”, “ThereIn” ו-“Lethe”.

באופן די משונה, התקלה היחידה שהעכירה את האווירה הייתה הסאונד. למזלי האישי ולרעת הסקירה, לא אוכל לדווח על כך מנסיוני מאחר והייתי בקדמת הבמה ופרט לכמה חריקות בשיר הפותח “The Science of Noise”, ונפילות הגיטרה ב-“Punish My Heaven”, לא הבחנתי בכך. הקלידן היה די שקט לאורך כל הסט, נחבא אל הכלים ונמנע מלהיחשף לאור הזרקורים ולהתבלט. מאחר וממילא עמד בחלק האחורי של הבמה, זה לא היה באמת משנה.

אני מניח שלשם אני חותר. הלהקה עשתה מאמץ לפצות על הקשיים, כמו העובדה שההופעה הקודמת בישראל לא הייתה כל כך מזמן או תקלות סאונד מסוימות, על ידי הופעה מרתקת שלא מביישת את הסיבוב הראשון. עליי לציין שנהניתי בפעם הקודמת אך הפעם באמת נשביתי כמעריץ. עד כמה שההופעה הייתה ארוכה, נשארתי עם טעם לעוד.