האנשים הטובים של המטאל – סקירת מופע השקת הסינגל של Walkways

לWalkways  ולי יש רומן ארוך ממש.
במאי 2013, ממש לפני 13 שנים – סקרתי את אלבום הבכורה שלהם Safe in sound – אתם יכולים לקרוא את הסקירה ממש פה.
מאז ועד היום, עברתי לא מעט תחנות בחיים עם החבורה הזו.
כשסקרתי את אלבום הבכורה שלהם בזמנו, הייתי מאוהב, חיכיתי לראות אותם בלייב, איכשהו, אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שראיתי אותם בלייב, אבל לצערי, יצאתי כמעט תמיד כאשר חצי תאוותי בידי, משהו בלייב שלהם לא דבק בי. באמת שממש רציתי שזה יקרה, אבל זה לא קרה.
עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, מדובר בלהקה מעולה עם יופי של לייב, איתי פשוט זה לא הצליח.
אולי זאת הציניות שלי. אולי ההבדל בין אולפן ללייב. לא יודע.
אבל קחו טיזר להמשך – הפעם זה היה אחרת.

אבל חלאס עם הנוסטלגיה, בואו נחזור ל 2026.
שעת צהריים מוקדמת – אני מקבל הודעת וואטסאפ מאפרת קוטגרו, אני מניח שרובכם לא יודעים מי היא – אפרת היא שדרנית ברדיו זה רוק שיצא לי להכיר בתקופה שאשכרה שידרתי שם איזו תוכנית מטאל או שתיים, עם השנים היא הפכה לחברה.
"אני שואלת שאלה ואשמח לתשובה – מה אני צריכה לעשות בשביל שתהיה היום בגגרין?"
המוח שלי מתהפך, אין לי מושג מה קורה בגגרין היום, אני נמצא במחשבות על עבודה, לא מצליח להזכר.
היא מזכירה לי שהיום היא מתארחת במופע של Walkways, אני נזכר שהיא כבר אמרה לי ושכחתי.

בקצרה, מפה לשם – עליתי על הרכבת והגעתי לת"א.
ת"א הייתה מפוצצת באנשים, אפילו יותר מהרגיל – מסתבר שמשחק כדורגל התקיים לו באותו הערב, ממש קרוב לגגרין, אז נדחסתי לי עם מיליארד אוהדי כדורגל באוטובוס בדרכי לשם.
שניה לפני שירדתי מהאוטובס קלטתי מישהו עם חולצה של Walkways, בסוג של אחווה שבטית שכזו ירדנו מהאוטובוס, קיטרנו כמו זקנים בני 200 על כמות אוהדי הכדורגל שהיו שם ושמנו פעמינו אל הגגרין.

הגעתי אל המועדון כשעל הבמה כבר עמדו ND  והרקדנים האוטומטיים.
אנדי – סולן הלהקה הוא תלמיד לפיתוח קול של רן ירושלמי, סולן Walkways, והוא סובל מהפרעה בתקשורת בעקבות שיתוק מוחין מורכב.
לקח לי כמה דקות טובות להתאפס ולהבין מה אני רואה, בגלל שהדיבור של אנדי לא רגיל ובמקביל, גם השירה, דאגו אנדי וחבריו לכתוביות שיעזרו להבין את מה שהוא אומר ושר.
ההרכב שליווה את אנדי כלל מוזיקאים מבוגרים יותר ממנו – התחושה הברורה שעוברת מהם היא של להקה שלוקחת אדם עם קול ורצון להגיד משהו – ועוזרת לו להוציא את קול שלו החוצה, אל העולם.
בחיים שלי לא ראיתי הופעה שכזו, זה היה קצת הארדקור פאנק, קצת רוק, הרבה מאוד נשמה ואנושיות – לא היה לי ספק שכלל שאם יש להקה בארץ שתיתן במה מכובדת שכזו להרכב מיוחד שכזה, Walkways תהיה הלהקה הזו.

אחרי חילוף קצר עלו לבמה Oceans On Orion, ההרכב הוותיק והמשמעותי ביותר שמוביל לב קרז'נר, סולן הלהקה.
לב הוא אחד משועלי הקרבות הותיקים ביותר של הסצנה שלנו וההרכב הזה שלו ידע תהפוכות וחילופי נגנים, אפילו בשנה האחרונה, נאלצו חברי הלהקה להחליף את המתופף שלהם במתופפת. אבל איך שלא יהיה, ניכר שהנשמה שמאחורי ההרכב הזו נשמרת.
המלודיות של קרז'נר משכרות ויש סוג של קסם בצורה שבה ההרכב הזה מתקשר מוזיקלית עם העולם, הבחירה שלהם לפתיחת המופע של Walkways  היא בחירה טבעית ומובנת לחלוטין, יש הרבה דברים משותפים לשני ההרכבים הנ"ל.

האוקיינוסים ביצעו גם שירים מוכרים וישנים שלהם וגם מעט חומרים חדשים, לפחות אחד מהם – אני מתנצל מראש, לא זוכר את שמו, אבל הוא הרגיש קצת לא אפוי גם מבחינת ההגשה וגם מבחינת הנגינה. לב גם סיפר שזו הפעם הראשונה שהם מבצעים אותו בלייב – וזה בסדר גמור, כמובן. זו בדיוק הדרך שבה שירים כאלה מתחדדים.
יש לשיר הזה בסיס טוב ואני בטוח שככל שהם ירוצו איתו יותר בלייב, הוא יתחדד עוד יותר.

האוקיינוסים הם הרכב ייחודי במאפיינים הדמוגרפיים שלו, שני גיטריסטים, מתופפת ובסיסטית, לא הרכב רגיל בסצינה המקומית שלנו שבה יש רוב גברי מובהק.
ולב, איש בלי גיל, עם טקסטים בוגרים וחזקים מצד אחד ועם טקסטים של נער אימו מצידו השני.
לב מעיד על עצמו שהוא איננו גראולר או סקרימר, הוא שר, אז לצורך העניין אירחו האוקיינוסים את שי הוכברג, סולנית, גראולרית וסקרימרית מטורפת.
הכימיה של שי עם לב וחברי הלהקה הייתה כובשת, היא פשוט פצצת אנרגיה שדאגה לקחת את המוזיקה של האוקיינוסים צעד אחד קדימה אל האגרסיה המטאלית שכובשת אותם לפרקים.

ואז Walkways עלו לבמה.
ופה כבר היה אפשר לראות את ההבדל בין להקה טובה לבין מכונה משומנת שיודעת בדיוק מה היא עושה.
בלי להוריד שום דבר מהלהקות הפותחות – Walkways פשוט עובדים ברמה אחרת. הכול מדויק. איך פותחים, מי עולה מתי, הווידאו ארט, הסאונד, התגובה של הקהל. הכול מרגיש מאוד מחושב, אבל לא בצורה קרה. להפך, יש פה חשיבה על החוויה הכוללת שעובר הקהל, מהרגע שהלהקה עולה על הבמה ועד ליציאה שלהם מהמועדון.

לקראת העליה של Walkways  לבמה, המועדון התחיל להתמלא באנשים, הדלילות היחסית ששררה שם בזמן מופעי החימום זכתה להתמלא במקומות הנכונים, לא דחוס ברמה פסיכית, אבל בהחלט מכבד את הלהקה שעלתה על הבמה.

אחד אחרי השני עלו חברי הלהקה על הבמה לקול מחיאות הכפיים ושאגות הקהל, כאשר ברקע מתנגן לו קטע הפתיחה שלהם, עד לפיצוץ של השיר תחילת השיר הראשון.
כל אחד מחברי הלהקה תופס את מקומו על הבמה, אם זה אביחי הבסיסט שדואג לייצר קשר עם הקהל בכל רגע נתון, אם זה בר שנע בין נגינה בריכוז מקסימלי לבין אינטראקציה כמעט אישית עם פרצופים בקהל, דרך השקט המחוייך והמבודד מעט של יוני ועד ליוגה הטרנסנדנטלית של פריאל על התופים.
ביחד, המכונה הזו עובדת במין אנרגיה מרוכזת שמרגישה נטולת מאמץ כמעט.
אה, שכחנו את האיש בפרונט, נכון?
רן ירושלמי הוא תופעת טבע אמיתית, דר' ג'ייקל ומיסטר הייד של טוב לב מטאלי, באמת, אין לי דרך אחרת להסביר את התופעה הזו – כריזמה מטורפת, אנרגיה גבוה ורגישות רכה ברמה של דובון אכפת לי.
כשרן זועם, אפשר לראות את הכאב והתסכול מכל פינה בגוף שלו, וכשהוא אוהב ומחבק, אי אפשר שלא להתרגש ממנו.

ואז זה נחת עלי, המשפט הזה – Walkways הם האנשים הטובים של המטאל הישראלי.
לאורך כל ההופעה שזורות בשירים ובשיח עם הקהל נקודות על בריאות נפשית, על קבלה של האחר והשונה, על איך בני אדם באמת צריכים להתנהג אחד אל השני.
קחו את סיפור הלהקה הפותחת כאנקדוטה פשוטה ליישום של העניין הזה, אבל גם מעבר לזה, האנרגיה הזו עוברת כחוט השני לאורך כל ההופעה.
כל אדם שהכרתי ופגשתי בקהל חיבק אותי כאילו שלא נפגשנו כבר עשור, ואפילו אני, שנוטה לציניות מוגברת בקטעים האלה, פשוט זרמתי עם זה.
הערב חזר והתקדם כשWalkways ממשיכים לבצע את מיטב השירים מהאלבומים שלהם, משוחחים עם הקהל, הם אפילו השיקו בלייב את השירי החדש ששוחרר ממש לא מזמן –A Fuck You, A Thank You.

בוא נסגור מעגל קטן לאפרת, בסדר?
בהצגה קצרה של השיר, רן מדבר ומספר קצת על אהבה, השיח הפתוח עם הקהל מעורר קצת צחוקים מהקהל, בזמן שרן אומר שאין כמו המון אהבה כדי להציג שיר על מוות, הלהקה כבר מתחילה לנגן את הפתיח של Like a stone של Audio Slave  – הקהל שואג עם הלהקה את השיר, כולם סגורים לגמרי על המילים.
חצי דקה אל תוך השיר נשמע קול שירה נשי לצד קולו של רן, כמה שניות לאחר מכן עולה לבמה רעמת תלתלים ג'ינג'יים, היא נושאת תחתיה את אפרת קוטגרו, האקדח שהופיע במערכה הראשונה.
היא מרגשת, משלימה את השירה של רן ומוסיפה לו עוד שכבה של רכות, חדי האבחנה היו יכולים לראות את מבט "האב הגאה" שרן נשא אל תלמידתו לפרקים, וגם את ההתרגשות הקלה שאפפה את אפרת כשהצטרפה ללהקה שהיא מלווה כמעריצה מזה שנים רבות.

בסיום השיר אפרת יורדת מהבמה לקול שאגות הקהל, והלהקה ממשיכה לנגן ולשיר עוד ועוד מהשירים שהקהל המסור שלהם מכיר ואוהב.
אחרי ירידה סימבולית לצורך הדרן, Walkways חוזרים לבמה ואיכשהו, לא ברור איך, מגבירים עוד יותר את העוצמה, האנרגיות היו באמת בשיאן, הם ביצעו גם את A Reminder, שיר שהם מבצעים בלייב כבר שנתיים לפחות, אבל שוחרר רשמית ממש לא מזמן, כך עד לטירוף המוחלט שהגיע כאשר הם ביצעו קאבר ל  Chop Suey של System Of A Down, הביצוע הזה היה כ"כ מהיר וטוב, אני לא בטוח באמת שרן דייק שם במילים בקטעים הסופר מהירים, אבל זה באמת לא שינה שום דבר, זה היה פאן טהור  שבוצע בצורה מושלמת, ובואו, אני לא בטוח שיש מישהו בעולם שסגור על המילים של השיר הזה.

הלהקה נפרדה מהבמה ומהקהל ועברה לעמדת המרצ' ופשוט עמדה ודיברה עם כל מי שרק רצה לפגוש אותם ולהחליף איתם איזו מילה – זה היה אותנטי להפליא, הם לגמרי היו בתוך העניין הזה.
אז כמו שכתבתי אי שם באמצע הסקירה – Walkways  הם פשוט האנשים הטובים של המטאל הישראלי.
ואני שמח שבאמצע השבוע, כמעט במקרה – יצאתי מהבית כדי להבין את העובדה הזו, אחרי שנים רבות כל כך של היכרות עם הלהקה הזו.