גשמי האובדן – ראיון עם ישי שוורץ, סולן להקת Tomorrow's Rain

הרכב הגות'/דום הישראלי Tomorrow’s Rain אולי עושה מוזיקה ששורשיה בעבר – Doom Metal משולב Goth Rock, ובאלבום החדש גם נוגעת ב-Death ו-Black Metal, אבל יש להם מסלול ממש לא סטנדרטי להוציא את המוזיקה שלהם לעולם.

אחרי האלבום הראשון הלהקה חזרה השנה עם אלבום שני, Ovdan, שממשיך את הפורמט הייחודי שהתנהלה בו באלבום הבכורה. אירוח של מגוון מוזיקאים מוכרים מאד, מז'אנר המטאל מצד אחד ומז'אנר הגות' מצד שני והוצאה כפולה לאלבום – גרסה אחת באנגלית ואחת בעברית, שכוללת הופעות אורח של מוזיקאים ישראלים ידועים מאד דווקא מחוץ לתחומי הז'אנרים האלה.

Ovdan מגיע אחרי טרגדיות אישיות ולאומיות וכמשקל המטען הרגשי שמאחוריו כך גם המטען המוזיקלי שהוא מעביר למאזין. הלהקה צפויה להשיק אותו במופע אינטימי וחינמי שהכניסה אליו היא לנרשמים מראש בלבד – שוב, דרך לא סטנדרטית לפעול אבל זה משהו שכבר התרגלנו אליו מההרכב הזה. סולנו ישי שוורץ ישב איתנו כדי לספר על כל מה שקרה מאז אלבום הבכורה ועד הרגע הזה:

בואו נתחיל שנייה מהאירועים הכי עדכניים: אתם משיקים את האלבום במופע חינם עם נרשמים מראש – קונספט די חדשני במחוזותינו. איך עלה הרעיון במקום מה שהיה נגיד במופע ההשקה עמוס האורחים של האלבום הראשון של הלהקה?

בעקבות ניתוח לב מורכב שעברתי ואירוע לב שעבר יגל כהן הבסיסט שלנו הומלץ לשנינו ע"י קרדיולוגים להימנע מפעילות של מאמץ פיזי. לי הומלץ להימנע מפעילות העלולה להרים את לחץ הדם לגובה ולגרום להפרעות בקצב הלב ("פרפור פרוזדורים" בשפה המקצועית) לפחות לשנה וחצי קדימה, דבר שכבר שם את התכניות להופעה בפורמט הרגיל והמוכר בצד עד לאמצע 2025. את מה שעברתי עבר King Diamond לפני כעשר שנים ולקח לו 5 וחצי שנים לחזור להופעות מלאות ולהתאושש.
ברור שלא יכולנו לקיים מופע מטאל/רוק כמו שכולנו מכירים. רצינו בכל זאת לציין את יציאת האלבום בגרסה העברית (האנגלית יצאה באפריל) וליצור חוויה אינטימית עם הקהל ועם עצמנו. הלייבל של "האוזן השלישית" הוא זה שהוציא את הגרסא העברית של Ovdan (וגם של Hollow) בתקליט. מדובר באנשים שאני מכיר 30 שנה ועובד איתם זמן דומה אז כשראינו שהם מקיימים בחנות אירועים כאלו להשקות אלבומים עם אמנים כמו עברי לידר, רונה קינן, ערן צור וכיו"ב חשבנו שזה רעיון מיוחד. לציין את יציאת האלבום באינטימי, ללא אלמנט של מכירה אלא כחוויה מיוחדת ל 300 איש שירשמו ויגיעו להיות חלק מזה, הולך להיות מאוד מרגש.

ועכשיו לאלבום עצמו: למה OVDAN? מה הקונספט מאחורי המילים לאלבום?

בשנה בה כתבנו את האלבום עברנו לא מעט טרגדיות בחיים האישיים: רפי הגיטריסט איבד את הוריו תוך זמן קצר ונשאר יתום, יגל התגרש, אביו של יוני הגיטריסט השני עבר ניתוח קשה ואני סבלתי מבעיות רבות. מסתבר שזה היה רק הפרומו. עם סיום המיקסים הגעתי באחד הלילות לטיפול נמרץ עם מה שחשבתי שהוא התקף חרדה. מהר מאוד הבנתי שאני באירוע הרבה יותר מסוכן – פרפור קצב לב והתקף לב, בדיקת טרופונין עם תוצאות שלא משאירות מקום לספק ולחץ דם בשמיים.
הצינתור נכשל ואת מה שקרה בהמשך כולם יודעים – הורדת ידיים עם המוות שבסופה ניצחתי בנקודות. כל החיים שלי השתנו מקצה לקצה – כל ההתמודדות וההסתכלות על העולם. ממש לקראת צאת האלבום, הבסיסט יגל כהן חטף גם הוא התקף לב ובכך הפכנו רשמית ללהקה שעשתה היסטוריה כש-Ovdan הפך לאלבום שבמהלך עבודתו 2 חברי להקה לקו באירוע לב. לדעתי זה חסר תקדים בעולם המוזיקה. אולי שווה לבדוק….
המילים? כמו תמיד – החיים האישיים שלי והדרך בה אני רואה את העולם, את עצמי ואת המאבקים וההתמודדות. אני לא כותב פוליטי, לא חברתי ולא על נושאים בדיוניים או הסטורים. אני כותב על הרגשות שלי בעולם המטורלל הזה. אני כותב במקום ללכת לטיפול כי זה אי של שפיות באוקיינוס של טירוף שסובב אותנו.

מה הסיפור מאחורי העטיפה ששונה מאוד מהעטיפה של אלבום הבכורה?

אני אדם שחייו סובבים סביב מוזיקה ומחזיק בבית בערך 6000 תקליטים ודיסקים. כמה עטיפות של אלבומים אני אוהב מתוכם? אולי 3%. אני חושב שאמנים עושים לעצמם חיים קלים עם העטיפות והולכים על שטאנץ לא ייחודי ברוב המקרים. חבל. באלבום הראשון Hollow נעזרנו בזיו לנצנר שהוא צייר ומרצה לאנטומיה. גם הפעם ידעתי שלא נמצא את העטיפה במקום של מעצבים מוכרים מעולם המטאל. עברתי על עטיפות של מעצבים. הכל נראה יפה ומרשים אבל אחד דומה לשני ולמעשה אפשר להחליף בין הלוגואים של הלהקות ולא תרגיש. זה לא מה שרציתי. רציתי עטיפה ייחודית, חזקה ועם מוטיב ברור ודומיננטי שישדר את האופי של האלבום.

אוגוסט 2020. אני מקבל הודעה מפיטר רוט ("מוניקה סקס") ששולח לי לינק לעבודות אמנות של אביו, פול רוט, מתוך מחשבה שאולי הן יעניינו אותי. היינו חודש לפני צאת האלבום הראשון אבל, כמו שאתם מכירים אותי, יושב לי כבר בראש קונספט ושם לאלבום הבא: Ovdan. נכון לאותה נקודה אין לנו שיר אחד חדש כתוב. אפילו לא תו. רק שם לתקליט.
פיטר פתח לי את הדלת לגלריית העבודות של אביו פול. עשר דקות פנימה לתוך גלריית העבודות של פול והציור הזה תפס לי את העיניים. בום! בינגו! בשנייה ידעתי – הנה העטיפה לאלבום. הכי Ovdan שאפשר.
ביקשתי לפגוש את פול והגעתי לדירתו במרכז ת"א שנראית בדיוק כמו שחשבתי – מעונו של צייר, אמן, איש מוזיקה ורוח עם המון ניסיון. הבנאדם המרתק הזה ניגן כאן רוק בסבנטיז ועשה לא מעט.

סיפרתי לפול על עצמי, על הלהקה, על הטקסטים של השירים ועל מקרים אישיים מאד שבעקבותיהם נכתבו שירי האלבום הראשון. אני חושב ששוחחנו כמה שעות לעומק בלי הגנות ובהכי פתוח. בסוף השיחה הסכמנו שנינו: הציור הזה הוא הכי Ovdan במשמעות ומייצג את הדברים שאני רוצה להעביר באלבום הבא.
רק שהיתה בעיה: המקור נמסר לפני מעל ל-20 שנה למישהו והעותק שיש אצל פול דורש סוג של עבודת שחזור עמוקה היות ומבחינת הגודל הוא בערך 20% מהגודל המקורי.
אבל אני לא מוכן לוותר על העטיפה הזו בשום אופן. אף אחד לא יהרוס לי את החלום. זו תהיה העטיפה. אין מצב אחר.
לקחתי בהשאלה את הציור ב 20% גודל והתחלתי מסע נדודים בין חברות השחזור והסריקה הכי מקצועיות שיש בארץ. הגעתי לאחר כמה ניסיונות לחברה כפר סבאית שתוך 5 שעות עבודה הצליחה להעמיד לי את הציור בגודל המקורי ולשחזר אותו אחד לאחד. זהו. יש. באותו רגע ידעתי שקיבלתי מתנה ענקית.
בחזית האלבום 2 הדמויות הכואבות האלו, שלא אספר לכם מי הן ומה בדיוק כאבן והכל בצבעי אדמה חמים – חמים כמו נפש האדם, כמו המוזיקה שיצרנו וכמו המילים הטבולות בדם בשירי האלבום.

"היצירה שלך הפכה את האובדן שלנו לפחות כואב" כתבתי בהקדשה האישית לפול כשהבאתי לו לפני כמה חודשים את הציור הקטן שלו בחזרה ואת התמונה הממוסגרת של עטיפת האלבום. כבר הייתי אחרי ההחלמה מהניתוח ובתפקוד מלא. היה מפגש מרגש, כצפוי. להפתעתי פול נתן לי במתנה את הציור שמסר לי אז בהשאלה. הרגשתי שאני מחזיק ביד פריט עם ערך נפשי גבוה שסוחב מאחוריו סיפור – סיפורן של שתי הדמויות האלה שברור שחוו אובדן, סיפורו של פול כאמן וצייר וכאדם, והסיפור האישי שלנו שמשתקף בשירי האלבום.

כרגיל, יש לא מעט אורחים באלבום. מה אתם יכולים לספר עליהם? מי שם ולמה הם נבחרו להשתתף? למה כל אחד נבחר להשתתף בשיר שבו הוא מתארח?

בגרסה באנגלית (A.O.P Records) מתארחים אטילה ציהאר (Mayhem), מייקל דנר (Mercyful Fate/King Diamond), אנדרס וינגבק (Dark Funeral), בן כריסטו (Sisters of Mercy), אניה הווה (Xmal Deutschland), טוני וייקפורד (Sol Invictus), מייקל בומברג (Unanimated) ויאן לוביצקי (Depressive Age). בגרסה בעברית מתארחים יורם חזן מ"כנסיית השכל" עם קולות ועם סקסופון, טל גורדון שרה ויהודה קיסר לצד חלק מהאורחים שהזכרתי בגירסה באנגלית.
הם נבחרו להשתתף כי משהו בגוף היצירה של כל אחד מהם במהלך השנים מתכתב אמנותית עם מי שאנחנו ועם היצירה שלנו, כל אחד בדרכו ובצורה בה השאיר חתיכה מהבשר שלו והנפש שלו בתוך האלבום כמו מתנה קטנה שנשארת לעד.
השירים נכתבו כולם לפני בחירה או מחשבה על האורחים וההליך היה טבעי. תוך כדי העבודה קפץ לי לראש "וואו, היה מתאים כאן את הקול של אטילה מ-Mayhem" נניח. משם זה התפתח. חלקם חברים טובים שנים ואת חלקם הכרתי תוך כדי תהליך העבודה.

איך הגעתם לאותם אמנים? זה אנשים שהכרתם לפני? היו כאלה שהיה קשה יותר להגיע ולגייס לפרויקט?

חלק הכרתי לפני וחלק לא. למען האמת כולם התחברו ולא הרגשתי קושי. בהרבה מקרים החיבור היה הרבה יותר ממוזיקלי אלא אישי ומגיע ממקום של חיבור לאדם עצמו תוך הערכה הדדית.

למה הקלטתם 2 גרסאות ל-Turn Around?

כי 3 גרסאות נראה לנו קצת מעיק.
וברצינות: הגרסה הראשונה נשמעת משהו על הקו בין Sentenced ל-Paradise Lost. תוך כדי העבודה על שאר השירים דיבר איתי הגיטריסט בן כריסטו מ-Sisters of Mercy ורצה להשתתף באלבום, שלחתי לו את השירים והשיר שהוא הכי אהב היה Turn Around שכבר היה גמור. חשבנו יחד והוא הציע עיבוד וקטע שונה לשיר על כן החלטנו שפשוט נקליט ונוסיף את זה לאלבום בתור גרסה נוספת הנוטה יותר לרוק גותי.

ב-Roads עשיתם שימוש בסקסופון – לא כלי אופייני בדום או בכלל במטאל. מה הייתה ההשפעה? על איזה הרכב חשבתם כשהחלטתם לשלב אותו במוזיקה?

כמאזין יש המון הרכבים שאני ממש אוהב המשתמשים בסקסופון ברוק, למשל Hanoi Rocks או INXS או ברוס ספרינגסטין. אצל שלושתם הסקסופון דומיננטי ואני מעריץ גדול של שלושתם, כך שהרעיון לא היה זר לי. הוגה הרעיון היה יורם חזן מ"כנסיית השכל" שהציע לבוא לאולפן עם הסקסופון ולהקליט בנוסף לקטעי השירה שלו גם קטעי סקסופון. ממש אהבתי את הרעיון ודמיינתי ביצוע מעולמות האוונגרד כמו באיזה מועדון מעושן נידח בניו יורק בסבנטיז. כך זה באמת נשמע בסוף. אני מאוד גאה בקטע הזה ולא באמת אכפת לי אם זה אופייני בדום או במטאל. אכפת לי אם זה נשמע מתאים לשיר.

המוזיקה שלכם היא מצד אחד מאוד My Dying Bride ו-Anathema מוקדמים ומצד שני הרבה גות' שנות השמונים. זה משהו ממש ממש ספציפי לטעם מוזיקלי אישי. לא הדאיג אתכם שקהל המטאל לא יתחבר בגלל האלמנטים הלא מטאלים ושהקהל הגותי לא יתחבר בגלל האלמנטים המטאלים?

התיאור שנתת למוזיקה שלנו מאוד נכון לגבי האלבום הראשון (Hollow). ב-Ovdan הרחבנו קצת את הגבולות ימינה ושמאלה: כשזה כבד ומטאלי זה כמעט נוטה לפעמים אפילו לבלאק מטאל ונגיעות מהעולמות של Satyricon ו-Mayhem וכשזה רך יותר זה נוגע בנגיעות מאמנים כמו ניק קייב או This Mortal Coil ו-Cocteau Twins. כמובן שיש נגיעות והשפעות של הרכבים כמו Paradise Lost, Sisters of Mercy ו-My Dying Bride אבל באלבום הזה הגבולות הורחבו. באלבום הבא יורחבו אפילו יותר היות והוא יהיה ללא גראולינג וישמע הרבה יותר אטמוספרי ופתוח באווירה. זו תוצאה גם של המלצה קרדיולוגית לא להכביד על הלב בעומסי יתר וגם של רצון מוזיקלי לחקור עוד טריטוריות בטיול האינסופי הזה ולחצוב את דרכנו בשביל שלנו.

לגבי החלק השני של השאלה, התשובה היא לא. ביום שאתחיל לחשוב מה קהל ירגיש או יאהב ולפי זה אעשה מוזיקה – זה יהיה היום בו אבין שאני צריך לפרוש. זה היום בו אדם הופך מאמן לבדרן ואני לא רואה את עצמי כבדרן. אני כן רוצה שיאהבו ויתחברו – רצון לגיטימי, אבל אני לא אשנה תו אחד במוזיקה או במילים כדי שזה יקרה. אנשים מתחברים למוזיקה שלנו ממקום של רגש, לא כי הם אוהבים את Swallow The Sun אז גם אנחנו נשמעים להם מגניבים. ממש לא.
יש לנו בקהל החל באוהבי פורטיסחרוף ורוק ישראלי, דרך אנשי אייטיז שחיים על דפש מוד, הקיור והסמית`ס, עוד אוהבי רוק גותי מניק קייב דרך Bauhaus, קהל של דום מטאל מפינת Katatonia ו-Anathema, אוסף אוהבי Opeth ו-Agalloch ועד קהל של בלאק מטאל ושל מוזיקה תעשייתית ואוונגרד. לא רואה את עצמנו בתוך פרדיגמה של סגנון ולא רוצה להרגיש בכלוב. אני בטח שלא רץ אחרי מספרים בספוטיפיי או באינסטגרם כדי להרגיש ראוי. אני לא שם.

האלבום יוצא חודשים אחרי ה-7 באוקטובר והקליפ המילולי לגרסה העברית של Roads כוללים אימג'ים מהעוטף. איפה האירועים האלה תפסו אתכם כלהקה?

סיימנו למקסס ולמסטר את Ovdan כמה חודשים קודם אז זה תפס אותנו בהמתנה בין הזמן שהמאסטר נשלח לחברת התקליטים בגרמניה ועד ליציאת האלבום. הקליפ ל Roads ("דרכים" בגרסה העברית) נעשה בשיתוף עם כוחות הכבאות וההצלה. הם שלחו לנו חומרים בלעדיים מצילומים ותיעודים מהעוטף. הוא גם נכנס לסרט שעומד לצאת בקרוב – סוג של דוקו עם ראיונות עם קצינים ולוחמי אש על מה שעברו באותו יום ארור ובימים שאחרי.

עד כמה היה לזה השפעה על האלבום בעברית?

לא הייתה. הוא הוקלט ומוקסס חצי שנה קודם.

חלק מהשירים קשורים באופן ברור למצב הבריאותי של סולן הלהקה ישי שוורץ (Intensive Care Unit), עד כמה באמת הייתה לזה השפעה על האלבום?

הקטע היחיד שקשור לזה הוא Intensive Care Unit שהוקלט חצי שנה לאחר שסיימנו את כל ההקלטות. הרגשתי שאני חייב להכניס קטע שקשור לניתוח ולאירוע הלב שעברתי. הקלטתי קטע בו אני מקריא טקסט אודות חוויותיי במהלך הניתוח והשהות בטיפול נמרץ על רקע רעשים של חדר מיון הומה אדם. זה לא בדיוק שיר. זה קטע אווירה.

האלבום הראשון היה מחובר לילדות של ישי שוורץ ברמת גן. כמה היה מזה באלבום החדש?

לא היה. כתבנו על זה לא מעט באלבום הראשון ואנחנו לא בעניין של למחזר את עצמנו. האמת שגם באלבום הראשון השיר היחיד שבאמת עוסק בזה היה "עצים". כל היתר נגעו בחוויות חיים שמדלגות קדימה אחורה בין החיים בגיל 45 לחיים כילד וכנער. השיר היחיד שממש נגע מפורשות בשנות הילדות ברמת גן או יותר נכון בחוויה הרגשית שלי לסיפור של יוסי אלפנט והחיבור שלי אליו באותו בית מגורים היה "עצים".

בגילאים של רוב חברי ההרכב, החיים האישים, ילדים, עבודה, פנסיה די שוחקים את העניין והזמן במוזיקה – גם להאזין ובטח ובטח ליצור. איך אתם מתגברים על הקושי האנושי הזה וממשיכים ליצור ולהוציא מוזיקה?

מאמין שזה שונה בין חבר לחבר בלהקה וכל אחד מתמודד עם זה אחרת. אני גם בגיל 48 מאזין למוזיקה לפחות 6 שעות כל יום, כותב, מסתקרן, קונה תקליטים, מחפש דברים חדשים מכל מיני עולמות והרעב שלי אף פעם לא נגמר, כל חבר להקה מתנהל עם זה אחרת בהתאם לצורת חייו. אני יכול להעיד על עצמי שזה בשבילי אי של שפיות. זו השפה הראשונה שאני מדבר בה. העברית באה רק אחר כך.

מה מבחינת האזנה? האלבום הזה נטוע מאד במקורות העבר שלכם. יש דברים חדשים יותר שאתם מאזינים להם כיום? כאלה שיש להם השפעה עליכם כמוזיקאים?

בעיני יש פחות משמעות משאנשים נוטים לייחס לשנים במסע המוזיקלי של אדם. אם אני בשנתיים האחרונות התחלתי לשמוע, נניח, את קלאוס שולץ (יוצר אוונגרדי גרמני שעיקר גוף העבודה שלו היה בשנות ה-70) ואני מושפע קצת מרעיונות שלו. אם אני מנסה לתרגם את החשיבה הזו ממקלדות לגיטרות וזה קצת משפיע על מה שאני יוצר בלהקה, אז זה חדש או ישן? מצד אחד זה חדש כי זה חדש עבורי וזה חדש כאלמנט חדש ותבלין חדש שמשפיע על החומר החדש של הלהקה אבל מצד שני, זה ישן כי זה אמן משנות ה-70. מה המונח הנכון כאן?
מצד שני, אם נדלקתי על אלבום של Spirit Adrift שזו להקה יחסית חדשה שהוציאה אלבום ב-2023 אבל אני לא מושפע ממנו למרות שקניתי את התקליט ושאני מאזין לו המון, אז מה זה אומר?

בעיני השאלה הנכונה היא אילו אלמנטים חדשים נכנסים בכל פעם למוזיקה שלך ואילו השפעות חדשות אתה מביא בכל פעם. פחות רלוונטי אם המקור להשפעות הוא אלבומים שיצאו ב-1976 או ב-2023.העיקר שההשפעה היא השפעה חדשה שמביאה משהו חדש למוזיקה שלך.

מה צפוי להיות בהופעה בארץ? חומרים באנגלית? בעברית? אורחים מחו"ל? מישראל? אולי אופי אחר לגמרי?

מופע אינטימי (לא מלא) חצי אנפלאגד באופי עם שירים מ-2 האלבומים בעברית (כי זו השקה של התקליט בעברית).