20/07/2007
גראנג' - בחזרה למקורות
מאת: איתי פרייז

כדי לענות על השאלה האם הגראנג' נשם את נשימתו האחרונה אי שם בשנת 95 צריך לחזור קודם כל אחורה ולהבין מאיפה הגראנג' הגיע בכלל. בירת הגראנג' הבלתי מעורערת היא כמובן סיאטל, עיר גשומה ומדכאת שבאמצע שנות ה80 היוותה חממה מושלמת לאומנים מתוסכלים שהושפעו מאוד מ Black Sabbath ושבילו את זמנם במוסכים/חדרי החזרות שלהם.

הסצינה המקומית בעיר כללה להקות כמו ה Melvins, בהנהגת קינג בוזו, ולאחריהם גם Soundgarden ו Mudhoney , הלהקה שיש טוענים שנתנה לגראנג' את שמו כשיצרה את השילוב הזה של הסאונד המטאלי עם הגישה של הפאנק והחפיפניקיות הגראז'ית. אותם מרכיבים שיצרו בסופו של דבר את המהפכה המוזיקלית הגדולה ביותר בערך מתקופת ה Beatles. באותה התקופה הגראנג' נמצא עמוק באנדרגראונד ולאט לאט החל ליצור הדים ברחבי סיאטל, כאלו שדיברו על כמה להקות שנותנות שואו מטורף ובמפתיע להן גם כמה דברים להגיד, כאלו שלא כוללים כמה כסף יש להם, כמה בחורות הם השיגו וכמה מכוניות יש להם.

כל זה הגיע בתקופה שנשלטה על ידי להקות גלאם שהתעשרו קשות מסליזיות שלא אומרת כלום, מוסיקה שהפכה לפופ קליל מלא בבלדות עמוסות קלידים, וגיטריסטים שהתחרו אחד עם השני מי מנגן את הסולו הכי מהיר והכי נקי אבל לא נתנו ולו אמירה במיל.

כשהגראנג' הגיע הוא הביא איתו רוח נעורים שהיוותה את האנטיתזה המושלמת ללהקות השיער הלעוסות והמאוסות, הטקסטים של הגראנג' הושפעו מאוד מהשעמום שהיה בסיאטל, מהסמים שהתחילו בקטנה ומאוחר יותר גם יהרסו את הסצנה, מהניכור החברתי שחלקם הרגישו ומהבדידות שעזרה לא מעט לפתח הרגלים לא ממש בריאים. הגישה המוזיקלית הייתה בעד לכלוך וזוהמה, בעד צליל סלאדג'י וכל מה שיעזור להבדיל אותם מלהקות השיער שהם כל כך שנאו.

כמעט כל דבר שמתחיל בדרך האמיתית והנכונה נהרס בדרך, באותה תקופה שבה ריח המהפכה באוויר, היו אלו 2 צעירים שזכו ליהנות מהפירות. ג'ונתן פולמן וחברו ברוס פוויט הקימו את "סאב פופ", הלייבל שבסופו של דבר יאחד את השורות ויחתים את הלהקות הגדולות, זה שיצור מכונה משומנת של כסף, זיוף וסבל לחברי הלהקות, אנשים שלקחו את ההצלחה בדרך היחידה שאותה הכירו - בהתמכרויות והרבה סאב פופ דאגו להשוות ללהקות מראה זהה, זה של חולצות הפלאנל הידועות והמראה הזרוק, הם אפילו גרמו לטד דוייל, סולן להקת TAD להראות כמו חוטב עצים שמחזיק מסור חשמלי, שבעצם היה מדובר במוזיקאי מלומד ומחונן שפשוט אהב את הסגנון .

סאב פופ ידעו לגלגל את העניינים היטב, הם הבינו מצויין לאיזה קהל הם פונים ואיך לעשות את זה, ובדרך להרוויח ים של כסף על חבורת אנשים שעשו את המוזיקה שלהם ללא פשרות ... לפחות הם לא התערבו בתהליכים המוזיקליים.

בתחילת שנות ה90 חלה הפריצה שלNirvana, אליה הצטרפו אליה מהר מאוד גם Alice In Chains SoundgardenוPearl Jam כולן עם אלבומים במקום הראשון במצעדים וההצלחה ששמה אותם במקום מוזר. פתאום אותם אנשים שבתיכון חברי הלהקות הכי שנאו היו אלה שבאו להופעות שלהם וקנו את האלבומים, זה יצר תסכול גדול אצל חברי להקות וגרר אותם לדיכאונות, לסמים ולשאר רעות. עוד לפני הפריצה הגדולה של Nirvana, היה זה אנדרו ווד, סולן להקת Mother love bone הלהקה כשסומנה כבעלת הסיכוי הגדול ביותר להצליח בסיאטל, שלקח מנת יתר ומת בערב הבכורה של יציאת האלבום שלהם. הלהקה עשתה שינוי והמשיכה בדמות Pearl Jam, אבל היה זה סימן שניבא רעות להמשך.

אחרי הפריצה של כל הלהקות האלו כל העיניים הופנו לכיוון סיאטל וכמובן שמה שהיה צפוי, אכן קרה. קורט קוביין, שהפך להיות הסמל המסחרי של הז'אנר והיה ידוע בגישה האובדנית שלו (הוא כבר נכנס לתרדמת פעם אחת בעקבות הסמים), לקח מנה עשירה במיוחד של הרואין וירה לעצמו בראש. לרבים היה זה מותו של הגראנג', לאחרים הפירוק של סאונדגרדן ב97 היה הסוף האמיתי.

אחרי המוות של קוביין להקות כמו פרל ג'אם הבינו שקצב חייהם והאינטנסיביות שיצרו לעצמם לא בריאה בעליל ולקחו כמה צעדים אחורה, במודע הם הפסיקו להוציא אלבומים שיגיעו למקום הראשון במצעדים וכתבו על נושאים כמו זכויות להפלות, חופש הביטוי ומחאה פוליטית וחברתית.

פרל ג'אם קיימים עד עכשיו באותה המתכונת. ב 2002 הסמים גברו גם על סולנה של Alice in chains ליין סטיילי, אחד הסמלים הגדולים של התקופה, שדעך בהדרגה עד שפרץ שוב לתודעה רק במותו .

מטאליסטים מסוימים מאשימים את הגראנג' כי הוא זה שהוא הרג את המטאל בתקופה ההיא, הטענה היא שהז'אנר והצלחתו היו הגורם שמנע את ההזדמנויות ללהקות מטאל לחתום בחברות תקליטים, מכיוון שכל מה שהיה מסביבן היה הגראנג', שהצליח כל כך. אני חייב לשבור את המיתוס הזה, מי שנשאר נאמן למוזיקה שלו ונאמן לאמת שלו – שרד. עובדה היא כי להקות הת'ראש האמינות דאז, הרכבים כמו Pantera, Metallica, Slayer ו Megadeth לא רק שהתקיימו במקביל לגראנג' בשנות ה90, אלה אפילו היו חלק ממספר שיתופי פעולה בין הלהקות בשני התחומים, שרכשו כבוד גדול אחת לשנייה. מי כן נפגע מהגראנג'? להקות השיער, אלו שבהן מאס הקהל, ובצדק. הגראנג' היה פשוט התירוץ הנכון לבעוט את הלהקות האלה בחזרה למציאות ורחוק מהמיינסטרים.

אז בסופו של דבר - האם הגראנג' מת ? ניתן להסתכל על הלהקות שציינתי בהתחלה, Melvins ממשיכים להופיע ולהוציא אלבומים ואפילו כיבדו אותנו לא מזמן בנוכחותם, כנ"ל לגבי Mudhoney שממשיכה לעשות את מה שתמיד תמיד עשתה, עוד לפני כל הרעש שהז'אנר יצר. Alice in chains התאחדה בקיץ עם סולן חדש (ויליאם דובל) והפתיעה בהופעות אורח של ג'יימס הטפילד, סולן Metallica ופיל אנסלמו, לשעבר הסולן שלPantera . במקביל אליהן מתקיימות כיום גם להקות שמוגדרות כ Neo-Grunge, כגון ה Deftones, ואפילו Clutch האמריקאים, שממשיכים את המסורת בדרך קצת שונה.

אז הוא מת? הגראנג' לא מת, הוא פשוט חזר לגודל המקורי שלו וממשיך להתקיים מחוץ למיינסטרים, במקום שלו נועד. ואני אסיים במשהו שדייב גרוהל, לשעבר מתופף Nirvana וכיום סולן ה Foo Fighters אמר, ואני מסכים איתו : "אנשים נוטים לשכוח שהגראנג' לא בא אל המיינסטרים, המיינסטרים בא אליו " ...