1. Genesis
  2. To All the Wilds
  3. Omens: The Trial of Doom
  4. Rain into the Hollow
  5. Skeleton of a Tree
  6. Twilight State (The Vespertine)
  7. Passing Tales
  8. Journeys Upon Great Gaia

בעיני, תמיד היה ויהיה מחסור בלהקות סימפוניק טובות בארץ, בתור הסגנון האהוב עלי, אין שום סיכוי שיהיו מספיק. בתקופה האחרונה נראה שהז'אנר מרים את ראשו מעט, ועדיין, מרגיש שאלבום כזה כמו של Vespertine הוא ממש מה שחיכינו לו כבר הרבה זמן. מוזיקה סימפונית, פולקית, אבל גם כבדה למדי, שירה נקייה מהפנטת ויפיפייה לצד גראולים עמוקים. מילים שנלקחו ממעמקי היער ומקהלות בדיוק מספיק ברקע כדי לשוות למוזיקה של Vespertine את הניחוח הכל כך מיוחד שלה.

מי שעומד מאחורי ההרכב הזה שפרץ לחיינו בסערה הם זוג מיוחד במינו, את רן המאירי זכיתי להכיר לפני שנים, בטיסה משותפת להופעה של להקת Nightwish. זכיתי להכיר אותו לעומק אפילו יותר במסגרת המחווה שארגן ללהקה האהובה על שנינו שהשפעותיה ניכרות גם באלבום הזה. זכיתי להכיר גיטריסט על, שמנגן בחסד. אבל לא הוא לבדו עומד מאחורי ההרכב הזה, לנשמה של Vespertine יש עוד חלק קסום במיוחד, ושמה דון. מתוך ההיכרות צמחה מוזיקה ומתוך המוזיקה צמחה אהבה, והאלבום הזה הוא הפרי שלה.

כתיבת האלבום התחילה עוד בתקופת הקורונה, בין שני מכרים ששלחו אחד לשני לחנים, אחד מפה ואחד משם. חילופי מוזיקות שכאלו הובילו את השניים לקשר עמוק יותר, קרוב יותר, שהוביל ליצירה של ממש. בתחילת הדרך, האלבום הזה היה אמור להיות אינסטרומנטלי. רק אחרי התלבטויות רבות החליטו השניים להשקיע עבודה, מעל ומעבר, ולהביא את הקול שלהם לא רק דרך כלי הנגינה אלא במלוא מובן המילה. ומתוך העבודה הקשה, ההשקעה והקשר הקרוב, גילו השניים גם זה את זו וכך נוצרה גם אהבה וזוגיות מיוחדת במינה – בזכות המוזיקה.

אחרי אינטרו קצר, מגיעה המוזיקה שנשמעת כמו משהו שהיה נכנס בקלות לאלבום של אחת מלהקות הפאוור-פולק-סימפוני כמו נייטוויש עצמה. תזמורת כלים אוריינטליים שמתאימים בדיוק לז'אנר מובילה את השיר ואליה מצטרפות גיטרות חזקות בהרמוניה נהדרת. השיר הפותח To All The Wilds מרגיש אינסטרומנטלי ברובו, אבל השירה לא תאחר לבוא ולקראת סוף השיר דון מפציעה בקולה המרגש ובהרמוניות שמרגישות כמו הזמנה לטיול ביער. כראוי לז'אנר, לקראת סופו של השיר הראשון המוזיקה העצמתית מתגברת וגם רן מצטרף לסימפוניה בגראולים סוחפים ועצמתיים.

זוהי פתיחה מבטיחה במיוחד לאלבום שילך ויתגבר. הסיפור עצמו סוחף מיד וכך כבר בשיר השלישי, Omens: The Trial of Doom ישנה תחושה מבשרת רעות, מלווה בכינורות ובסימפונייה עוצמתית לצד גיטרות וגראולים מעוררי אימה. Rain into the Hollow מתאפיין בפתיחה של סולו גיטרה מרגש וסוחף. לעומתו, השיר הבא Skeleton of a Tree הוא הבלדה של האלבום. דווקא בו, המוזיקה הסוחפת מקבלת גוון מרגש, עצוב ומלטף במיוחד. הקול המהפנט של דון נחשף במלוא הדרו, בצניעות ובשקט, וגם קולו של רן נשמע לראשונה בשירה נקייה מהפנטת. זה שיר שלא היה מפריע לי בכלל בפס קול של סרט פנטזיה אוהב טבע כמו אוואטר (הכחול) או פוקהונטס.

השיר הבא, Twilight State, הוא השיר הראשון שיצא כסינגל מהאלבום המלא והוא זכה לתשבוחות מוצדקות מאוד. הוא כבד ואפל במיוחד, מתאפיין לפרקים בתופים וגיטרות מהירים במיוחד ולעיתים בקולות תזמורת אפלה ומסתורית במיוחד. גם השירה, של רן ושל דון, מתאימות בדיוק למוזיקה המופלאה שכתבו ולאופל המיוחד שנוצר בה. האווירה עולה חזרה כשהאלבום מתקרב לסיומו בשיר Passing Tales, מקפיץ ומהנה וכאילו נכתב לקהל שישיר וירקוד לצליליו.

האלבום נסגר באפוס Journeys Upon Great Gaia, שבו באמת יש תחושה של סיכום וסגירה. זהו השיר הארוך ביותר באלבום ומתחילתו יש תחושה של מסע. האלבום כולו מרגיש כמו צעדה בהרים וביער, שיש בה מכשולים וקשיים, אבל כעת מגיעה נקודת הסיכום. הגיבורים מגיעים אל היעד, הפסגה נכבשה, אבל זוהי רק ההתחלה עבורם. הם השיגו את מטרתם ומכאן יוכלו להמשיך ולטפס, לכבוש יעדים חדשים ולהצליח. בשיר הזה ובעוד שניים נוספים, ישנו גם אורח מיוחד וראוי לציון – אורן בלבוס, המוכר לנו כיום מלהקת DPS שבה זכינו לגלות גם את רן, איש יקר ורב פעלים בעצמו שתורם גם לאלבום הזה את קולו האפל, הפעם בקריינות מצמררת.

הסיפור של Vespertine הוא סיפור אהבה, והמוזיקה שלהם מזמינה את כל מי שיעז לשמוע לצלול לתוכו. אם הייתי צריכה להגדיר את הלהקה הזאת, זהו הרגע שבו Nightwish פגשו את Amorphis. יש בה משהו מיוחד ואווירה שקשה למצוא, ובטח קשה להתעלם. איכות ההפקה והביצוע לא יורדות מהכתיבה המצוינת, ובעיקר מהסיפור המיוחד של הצמד הזה שיצרו יחד את אחד האלבומים המיוחדים שיצאו בארץ השנה, ואנחנו רק בפברואר. כל מה שנשאר הוא טעם של עוד, ציפייה לעוד מוזיקה מעולה שכזאת ואולי אפילו ביום מן הימים לראות את הצמד הופך להרכב ועולה על במות. לחובבי הז'אנר אסור לפספס את האלבום המצוין הזה, ולמי שאינם חובבי הז'אנר – שווה לנסות, אולי תתאהבו.