11/05/2007
תפילת האשכבה של Paradise Lost
מאת: אלון מיאסניקוב
מרואין: Greg Mackintosh, גיטריסט להקת Paradise Lost

Paradise Lost הבריטית היא הלהקה שהמציאה את הגות' מטאל. מתחרים על התואר הזה יש לא מעט, אבל הלהקה הבריטית הזאת התחילה דרכה ב-1988, ולמרות שאלבום הבכורה שלה, Lost Paradise, היה דת' מטאל עם נטיות לדום, היה זה אלבומה השני, Gothic, שפחות או יותר יצר ז'אנר משל עצמו. לאחר שורה של אלבומים מצליחים מאד הלהקה שינתה צורות מהר יותר מזיקית, היא הוחתמה בחברת התקליטים הענקית EMI והגיטרות הדומיות הנמוכות הוחלפו בהדרגה בקלידים, הגראול של הסולן המיתלוגי ניק הולמס הוחלף בשירה נקייה, והמעריצים הוותיקים של הלהקה וויתרו עליה לחלוטין.

שנת 2007 מגיעה והלהקה, בצעד מפתיע לכל הדעות, מוציאה את מה שהוא האלבום הכבד ביותר שהוציאה מאז Draconian Times ב-1995 - In Requiem, הראשון שלה בחברת התקליטים Century Media. לאחר שכבר הופיעה בישראל לפני יותר מ-10 שנים, הלהקה החליטה לחזור לכאן ואף לבחור בישראל כמקום המתאים לעשות את ההוצאה העולמית הרשמית של האלבום החדש - לפני כל שאר העולם - מה שנתן לנו סיבה מספקת לשבת לשיחה גם גיטריסט הלהקה והכותב העיקרי שלה, גרג מקינטוש.


הי גרג, אני מבין שהאלבום כמעט בחוץ.

כן, הוא יוצא ממש בימים האלו, קוראים לו In Requiem, ואני מניח שאתה כבר יודע שזה האלבום הכבד והאפל ביותר שהוצאנו מזה הרבה הרבה זמן.


רציתי לשאול לגבי העטיפה שלו, מה הרעיון שמאחוריה, ומאחורי שם האלבום?

זה די קשור אחד בשני, בתקופה שלפני עשיית האלבום חיפשנו ועבדנו הרבה על מוטיבים מימי הבינים, הרבה ציורים קדומים, שירים, מוזיקה, ובסוף הלכנו על כל המוטיב של "שירי המתים", מה שמתבטא ב-Requiem, זה בעצם עוסק בכל מוטיב המוות, כמו שהוא נתפס בימי הביניים.


מה בעצם הוביל אתכם לכל הכיוון הכבד הזה שוב? זה משהו שכבר למעלה מ-10 שנים לא עשיתם.

נכון וזו בדיוק הסיבה למה זה היה הזמן הנכון לעשות את זה. היינו יכולים להמשיך בדרך הזו כבר מזמן, אבל לא, כל הרעיון שלנו כלהקה הוא לחפש דברים חדשים, לדחוק את הגבולות של עצמנו. אנשים חושבים שכשהלכנו לכיוון היותר אלקטרוני באלבום Host, זה היה מבחינתנו הצעד הכי נועז שעשינו, היה ברור לנו שאנחנו עלולים לאבד את קהל המעריצים שלנו ולסיים את דרכנו כלהקה, אבל בסופו של דבר מה שמשנה לנו הוא מה שאנחנו רוצים לעשות, והצעד הזה, לעשות עכשיו אלבום כבד כל כך, זה בהחלט משהו שלא ציפו שנעשה.


היו מי שהאשימו אתכם אז שאתם Sold Out, שעם המעבר לחברת תקליטים ענקית אתם מנסים להיות ה-Depeche Mode הבאים.

*צוחק* אני יודע, עולם המטאל הוא עולם מאד לא סלחני ובטח לא סובלני עם כיוונים כאלו של להקות, מבחינת רוב המטאליסטים הוותיקים שהיו איתנו מהתחלת הדרך זה היה צעד בלתי נסלח והם הבינו אותו בצורה מאד לא נכונה. אני מקווה שמאז ההיגיון של הצעד הזה הגיע לאנשים האלו, בסופו של דבר אני נתקל כיום בלא מעט אנשים שאומרים שהם אהבו מאד את האלבום ההוא, וגם את One Second, שהיה בעצם הראשון שהכניס בגדול את כל המוטיבים היותר אלקטרונים והתרכז פחות בגיטרות. שוב, מה ששינה לנו הוא לא לעמוד במקום, לא לשעמם את עצמנו, אין דבר קל יותר מללכת על בטוח ולעשות את אותו דבר אלבום אחר אלבום, אבל בסופו של דבר זה לא מה שאנחנו רוצים לעשות כלהקה.


בוא נחזור קצת להתחלה של הכול, האלבום Gothic היה אלבום שהדהים את סצנת המטאל כשיצא, הוא הכיל דברים חדשים לגמרי, כמו שירה נשית ואווירה קודרת ואפלה שלא ידעו שניתן ליצור כמוה לפני כן.

יש בזה משהו, אנחנו לא ממש חשבנו על לעשות משהו חדש, פשוט עשינו מה שהיה טבעי לנו והתוצאה הייתה האלבום המאד הרפתקני הזה שבסופו של דבר התגלה כצעד הכי חכם שהיינו יכולים לעשות. כל העניין הזה של יצירת המושג Gothic Metal, גות' מטאל, זה התחיל די בטעות. אנחנו והמי, מי שהיה הבעלים של חברת התקליטים שלנו דאז- Peaceville, לא ידענו אך לקרוא לז'אנר הזה שעשינו, כי זה לא היה ממש דת', וגם לא ממש דום, ובסוף חשבנו על המושג גות' מטאל, כי זה היה הדבר היחידי שעלה לנו בראש שיכול איכשהו לתאר את מה שהאלבום הזה עשה.


לא הייתם הראשונים שעשו שימוש בשירה נשית ומוטיבים דומים, לפניכם היו Celtic Frost.

נכון, הם בגדול היו אחת ההשפעות הגדולות עלינו, הם היו להקה נועזת מאד שעשתה דברים שהיו לפני כן בלתי נתפסים בתוך המוסכמות הצרה יחסית של ז'אנר המטאל כמו שהכרנו אותו עד אז. אבל אנחנו בהחלט הכנסנו הרבה מאד רעיונות שלנו ועשינו משהו שהוא חדש, אי אפשר להתעלם מההשפעה שלהם, אבל אני לא חושב שיש יותר מידי דמיון בין הלהקות. אנחנו שאבנו הרבה גם מלהקות גות'-רוק מהתקופה ההיא, כמו Sisters Of Mercy, לצד להקות קלאסיות כמו Black Sabbath ולהקות דום מהתקופה כמו Candlemass, זה כל המיקס הזה שעזר לנו ליצור את מה שעשינו בסופו של דבר.


נושא שחוזר אצלכם הרבה, הוא חוסר החיבה הברור לדת, שהתחיל מהאלבום הראשון והמשיך בעצם כמוטיב לאורך כל הקריירה, איפה זה עומד היום?

אנחנו מחזיקים פחות או יותר באותן דעות, אנחנו עדיין לא אנשים מאמינים ונוטים לחשוב שהדת יצרה יותר בעיות ומלחמות ממה שהיא פתרה. אבל ההבדל במה שאנחנו עושים כיום הוא שיש לנו כן רצון להאמין במשהו, לא רק להלחם בזה. אנחנו אנשים צינים ומחושבים מטבענו, והיינו רוצים מאד שיהיה לנו איזה שהוא מקור לאמונה, משהו שיחזיק אותנו בשעות קשות, אבל אנחנו פשוט לא מצליחים לקבל את הדת כמשהו כזה, משהו שיספק אותנו ונוכל להאמין בו בלב שקט. האלבום החדש עוסק בזה הרבה וזה חלק ממה שעושה אותו כל כך קודר ואפל, הוא בא ממקום שיש בו הרבה אופל.


אתם בעצם הייתם רוצים "לחזור בתשובה"? אתה חושב שזה היה עונה על הצרכים הנפשיים שלכם?

לא בדיוק, לא כמו בדרך שבה אתה רואה את כל החוזרים בתשובה האלו שבדרך כלל אנחנו מכירים. אני מצטער לומר את זה, אבל לי כל החזרה בתשובה הזאת של חברים חילוניים שלי, ואצלנו זה מה שנקרא "נוצרי נולד מחדש", נראה יותר כמו התמוטטות עצבים מאיזה גילוי עצמי פותח אופקים. זה נראה כמו אנשים שסבלו מבעיות נפשיות והקיצוניות הזאת של לחזור לדת היא עבורם הדרך היחידה להרגיש שהם שפויים, כשבעצם הם שוקעים הרבה יותר עמוק בתוך כל החוסר שפיות וחוסר יציבות שלהם. אני כן הייתי רוצה למצוא אמונה כלשהי שתרגיש לי נכונה, אבל חזרה בתשובה או גילוי מחדש של הדת נראה לי משהו מלאכותי ובהחלט לא בריא עבורי.

אתה מרגיש שהמוזיקה עוזרת לך באיזשהו מקום?

אני מניח שיש בה תראפיה כל שהיא, אבל בגדול התרופה היחידה לכל הבעיות הנפשיות האלו הם החיים עצמם, בגדול אתה צריך להגיע להכרה שלבסוף אתה תמות, ואין לזה איזה המשך מהסוג שהדת או המיסטיקה מספקות לך, ואז אתה צריך להשלים עם זה. אני רואה את החיים כעקומת למידה אחת גדולה שבה אתה מת לפני שאתה מצליח להגיע לתשובה האמיתית, או שאולי המוות הוא התשובה האמיתית, אבל אז אתה כבר לא ממש יכול לספר לאף אחד מה למדת...


בוא נחזור להווה, איך בדיוק נולד כל נושא ההופעה הקרובה בתל אביב?

זה התחיל האמת עם הקשר שלנו עם להקה ישראלית בשם Orphaned Land, אנחנו בקשר איתם כבר כמה שנים טובות ועשינו איתם סיבוב הופעות באירופה שהיה הצלחה גדולה מאד מבחינתנו, ומאד נהנינו איתם.


אתה זוכר דברים ספציפיים לגבי הלהקה מכל הסיבוב הזה?

אני זוכר לא מעט רגעים, אבל בסוף הסיבוב, אחרי ההופעה שלנו בקרואטיה, אז היה הבלגן הגדול! כולנו השתכרנו לחלוטין, והלכו שם דברים הזויים לגמרי. קובי, הסולן שלהם, פשוט נשפך שם על הרצפה כמו גופה, אין ספק שזה היה אחד הרגעים היותר מופרעים שהיו לנו בשנים האחרונות... אני גם זוכר את המתופף שלהם, אבי, אחד האנשים היותר מצחיקים שאני מכיר, הוא בהחלט עשה כמה קטעים לא שפויים במהלך הסיבוב.


הבנתי שהלהקה הנוספת בסיבוב ההופעות, Society One, לא ממש התקבלה יפה על ידי הקהל.

נכון, הם היו יותר בכיוון "תעשייתי" ושונים מאד ממה שאנחנו עושים, או Orphaned Land, אבל בגדול הם יופי של להקה ואחלה אנשים, ואני אישית שמחתי שיש קצת גיוון בסיבוב ההופעות ויש היצע לכל מיני סגנונות, בעיני זה רק מבורך.


איך בכלל התחיל כל הקשר הזה עם Orphaned Land?

זה התחיל מדיסק קאברים לשירים שלנו שהוציאה חברה בשם Holy Records, אני כתבתי עליו בזמנו ל-Metal Hammer האנגלי, וציינתי את הקאבר שהם עשו לשיר שלנו "Mercy" בתור הקטע האהוב עלי באלבום, הם שמעו על זה, והקשר התחיל.


אז אני חייב לומר שיש לי קשר לעניין... אני קראתי בזמנו את הביקורות הזאת ב-Metal Hammer והבאתי אותה לקובי מ-Orphaned Land, כדי שייראה מה שאמרת על השיר שלהם - הוא השאיר את המגזין אצלו ומיסגר את זה...

*צוחק* ... בן אדם, אתה צריך אחוזים על התוצאה של המעשה הזה! יכול להיות שבלי זה לא היינו מכירים!


האמת היא שהופעתם כבר בארץ לפני זה, בשנות ה-90', מה אתה זוכר מההופעות ההן?

אני זוכר שהן היו מעולות, ממש נהנתי מהזמן שלנו בישראל. ביקרנו גם בתל אביב, הלכנו לחוף, וגם היינו בירושלים ושם גם היה ממש מעניין. אבל הזיכרון הכי חזק שלי משם הוא דווקא בגלל שיש לי קעקוע שעשיתי בתל אביב, שאני אפילו לא זוכר שעשיתי אותו! באחד הלילות השתכרתי עם מקעקע בריטי שגר בתל אביב בשם Johnny Two Thumbs, כנראה שהחלטתי מתוך שכרות שאני רוצה שיקעקע אותי וקמתי בבוקר עם קעקוע חדש! מאז יש לי קעקוע של הקרסול שבכל פעם ששואלים אותי מאיפה הוא, אני עונה שהוא מתל אביב, אבל אני לא זוכר יותר מזה!


תגיד, איך אתה מתמודד עם כל נושא ההופעות כיום, כשיש לך משפחה וילדים?

היום זה דווקא פחות קשה, כי הילדים שלי הם כבר לא ממש ילדים, יש לי ילדה בת 17 והיא יודעת כבר מה סדר החיים שלי. אני רואה את זה בתור משהו יותר טוב מכל אלו שהולכים כל יום למשרד ומבלים שם את כל היום ואז רואים את הילדים שלהם רק בלילה, כשהם ישנים. במקרה שלי אני אמנם נעדר לאיזה חודש או משהו בסגנון, אבל אז אני חוזר ונמצא רק איתם לאורך פרק זמן דומה, וזה מאפשר לי זמן הרבה יותר איכותי איתם, לדעתי זה יותר טוב.


כלהקה בריטית, אתם חשופים הרבה לעיתונות המטאל המקומית, שאם נודה בזה - הפכה להיות פשוט חיקוי של האמריקאית. אתה חושב שבאופן כללי המטאל הבריטי טוב כמו שהיה בתחילת שנות ה-90'?

לא, העיתונות והמדיה בטוח שלא - הם פשוט העתק של מה שעושים בארה"ב, כמו שאמרת. וגם המוזיקה, להקות חושבות יותר על איך לחקות את הטרנד החדש שמגיע מארה"ב במקום לעשות משהו חדש ומעניין. כשאנחנו התחלנו היה גל של להקות בריטיות מעניניות שממש חידש בתוך תחום המטאל ולצערי זה כמעט ולא קיים. אני בהחלט חושב שלעיתונות יש חלק בזה, הם מעודדים בינוניות וטורחים לגדל דור של ילדים שלא יודע דבר על מוזיקה אמיתית. אני מקווה שדווקא הטכנולוגיה תעזור עם זה, דברים כמו MySpace עוזרים ללהקות להפיץ את המוזיקה שלהם כלפי חוץ גם בלי יותר מידי כסף ואני חייב להודות שאני שומע הרבה דברים טובים בזכות זה, רק חבל שהסביבה הכללית באנגליה היא לא כזאת שעוזרת למוזיקה טובה לצמוח.


עד כמה אתה קשור בכלל למטאל כיום? אתה עדיין שומע את המוזיקה?

בהחלט, לא רק, אבל אני בהחלט מנסה לשמוע ולהתעדכן ואני בהחלט נהנה מחלק מהדברים שאני שומע. אני בעיקר מקשיב לדברים הישנים והטובים, כמו Bathory וכל הלהקות הקלאסיות, אבל יש מקום גם לדברים חדשים יותר, רק חבל שלא עושים מספיק דברים מקוריים בסגנון, המוזיקה הזאת צריכה להתקדם הלאה, לחדש, זה תמיד היה האופי שלה וחבל שחלק ממנה עומד במקום ופונה לקהל נרחב כמה שיותר, במקום לסלול דרך חדשה.


מסר אחרון לקהל לפני ההופעה?

לא הרבה, אני מקווה לראות אתכם שם, ומקווה מאד שתיהנו מהאלבום החדש!