Read this interview in English

אי שם בסוף שנות השמונים הגיע לידי תקליט של להקה בשם Slammer, התקליט נקרא The Work Of Idle Hands והוא השאיר עלי רושם שעד היום לא פג. הלהקה הבריטית עשתה ת'ראש שהזכיר מאד להקות כמו Metallica, כבד אך עם זאת מלודי, והם עשו את זה מצוין. בגיל ההוא גם הזדהיתי מאד עם הטקסטים של הסולן פול טנקליף ש"צלבו" את הדת ומערכת האמונות שלה. הלהקה הוציאה EP נוסף בשם Insanity Addicts, ועוד אלבום בשם Nightmare Scenario, ואז היא נעלמה במבוכי הזמן.

כמו הרבה מאד להקות מסצנת הת'ראש המצליחה של סוף שנות ה-80' ותחילת ה-90', הלהקה קרסה תחת ההצלחה של עצמה, ולא שמעתי עליה מאז. לאחר שבשנים האחרונות כמה מלהקות העבר הבריטיות, כמו Onslaught ו-Sabbat עושות קאמבקים מוצלחים, שמתי לי למטרה לאתר את אותו פול טנקליף, דבר שלקח לי לא מעט זמן. בסוף, גיליתי הוא פעיל עם הרכב רוק אקוסטי בשם Sqearedog בעיר המגורים שלו Bradford שבאנגליה. מיהרתי ליצור איתו קשר, ולאחר כמעט 20 שנה של תשובות בלתי פתורות, ישב פול וענה ברצינות לכל אותם דברים שהטרידו אותי לגבי הלהקה ומה עלה בגורלה.

אהלן פול, תודה על הראיון! הייתי רוצה להתחיל בהווה, מה אתה יכול לספר לנו על Sqearedog?

Squearedog אומר שאני סוף סוף מפסיק לשבת על התחת וחוזר לעשות את מה שאני הכי אוהב – לכתוב, להקליט בעיקר ולבצע את המוזיקה שלי. אין לי אשליות לגבי אותה תהודה שהייתה לי עם Slammer בזמנו אבל אני נהנה מאד וזה מספק להיות מסוגל לצאת ולהופיע שוב לאחר כל כך הרבה זמן.

מכיוון שאת המוזיקה שלך ניתן להגדיר בעיקר כרוק אקוסטי, את מי היית מציין כהשפעה העיקרית עליה?

כל מיני דברים, להקות כמו The Faces, Led Zeppelin, Crosby, Stills Nash And Young, Pearl Jam, Paul Weller, Elvis Costello, The Pretenders ועוד המון דברים. תמיד התרשמתי ביותר מלהקות שיכלו לעשות יותר מסוג אחד של מוזיקה. Physical Graffiti של Led Zeppelin הוא דוגמא לזה. לא שאני אהיה מספיק טיפש כדי להשוות את מה שאני עושה לזה, אבל זה היה השפעה עלי במשך זמן רב. דינאמיות שונות יכולות להיות חזקות מאד ורציתי שינוי לאחר שכל הרעש והזעם של Slammer נכחד.

מה פירוש השם? אתה כותב את כל החומר?

מלבד Next Time – שלו כתב את המוזיקה הבסיסט שלנו ראס ברטון – וחלק מהשירים שעדיין לא הוקלט, אז כן, החומר שלי מבחינת מילים ומוזיקה. השם Sqearedog הגיעה לאחר תקופה קודרת למדי, אחרי ש-Slammer התמוטטו והייתי חייב למצוא עבודה אמיתית במפעל. הייתי חייב לקום כל בוקר מוקדם כדי להגיע למשמרת שלי והייתי עובר דרך כיכר Centenary שבעיר Bradford שבה אני גר כדי לתפוס את האוטובוס לעבודה. שמתי לב לכלב חסר בית, רזה ואומלל למראה שעבר דרך הפחים וחיפש שאריות או משהו דומה. הוא היה יצור מעורר רחמים למדי.

לאחר כמה בקרים נתתי לו את אחד הסנדוויצ'ים שלי ומאז כל פעם שהוא ראה אותי בדרך לעבודה הוא היה עוקב אחרי עד לתחנה ועד שהייתי נותן לו חצי מהארוחה שלי. זה נמשך כמה שבועות עד שבוקר אחד הוא לא היה שם, וגם לא בוקר שאחרי או זה שאחרי. לא ראיתי אותו שוב ואני מניח שהפכתי להיות מודאג לגביו. מעולם לא ידעתי את שמו כי לא היה לו תג או שום דבר, אז פשוט קראתי לו Squearedog.

מה הרעיון של ערבי המוזיקה Beatitudes שאתה מארגן בעיר?

Beatitudes הגיעו בגלל שלא הייתה שום הזדמנות, או כאלו מעטות לזמרים וכותבים לנגן בעיר Bradford. הפכתי להיות ממש משועמם מהזרם של להקות קאברים ובלוז וכל מיני דינוזאורים של להקות רוק פאבים שהיו כל מה שהיה לראות בעיר בסוף שנות התשעים. זה היה ממש עצוב לראות את סצנת המוזיקה הפורחת של פעם בעיר מחוסלת ע"י חברות בארים מסחריות שקנו את המקומות הכי טובים למוזיקה בעיר והפכו אותם למקומות נקיים ומטוהרים לעומת מה שהם היו פעם. זה כמעט והרג את הסצנה כאן לגמרי. הדרך היחידה שבה נראה לי שאוכל ליהנות שוב מלילה בחוץ הייתה אם אארגן את זה בעצמי, וככה עשיתי.

השם הוצע ע"י אחותי בגלל שהיא הייתה מעריצה גדולה של משוררים כמו Bukwoski, Kerouc ו-Ken Kesey, ונראה היה לי שצריך להיות לזה תחושה של שנות השישים, של הסצנה של Greenwich Village וכו'. הליין הזה פועל כבר שבע שנים ואני עדיין נדהם מהתגובות שהוא מקבל והכמות של ההופעות המצוינות שאני רואה.

יש עדיין סצנת מוזיקה פעילה בעיר Bradford?

האמת היא שעכשיו יש ואני גאה בעיר ההולדת שלי על זה שהיא לא נכנעה ל-"צארי התרבות" של הממשל המקומי. תמיד היה הרבה כשרון מוזיקלי, אומנותי וכתיבתי בעיר, זה בריא מאד כאן כרגע והמקומות חוזרים גם.

עכשיו לעבר שלך, הבנתי ממה שקראתי, ששרת לפני Slammer בכמה להקות NWOBHM כמו Excalibur, Steel ו-Rough Justice, איך התחלת עם הלהקות האלו?

אני שמח ששאלת אותי לגבי זה, בגלל שאני חייב פה לעשות צדק למען פול מקברייד שהיה הסולן הנהדר ב-Excalibur ויש לי המון הערכה אליו. אף פעם לא הייתי באף אחת מהלהקות האלו! אני לא יודע מאיפה המידע הזה הגיע אבל נאמר לי שהוא מופיע ברשת כבר לפני שנים וזה תמיד עיצבן אותי!

אנגליה נודעה בתקופה ההיא בגלל סצנת ה-NWOBHM – הגל החדש של הרוק הכבד הבריטי. מה אתה זוכר מהסצנה בזמנו?

אני מניח שאתה מדבר על תקופה שבין 1979 ל-1982 כש-Iron Maiden ו-Saxon בדיוק פרצו. אני עכשיו ותמיד הייתי מעריץ ענק של AC/DC אבל רק של התקופה המוקדמת שלהם עם בון סקוט. היה לי המזל לראות אותם עם בון בסיבוב ההופעות של Highway To Hell ב-1979 במועדון Hammersmith Odeon.

האמת היא שהייתי חייל בצבא הבריטי במהלך רוב התקופה ההיא כך שרוב הבלגן ההוא עבר מעלי עד שחזרתי לאזרחות ב-1982. בתקופה ההיא כל הלהקות ההן היו ענקיות ואני עדיין הקשבתי לדברים כמו הנדריקס, Zepplin, Black Sabbath ו-Deep Purple ואני מניח שהייתי די רטרו לתקופה. מלבד זה, אף פעם לא הייתי מעריץ רק של מטאל. אני אוהב גל חדש כמו אלביס קוסטלו, Squeeze ,The Police וכו' גם. הקשבתי למוטאון, ומוזיקת נשמה וכל מיני אמני פולק וקאונטרי כמו John Martyn ו-Emmy Lou Harris. אף פעם לא שמעתי רק מטאל.

תהיתי מה בעצם גרם להצפה של רוק כבד בבריטניה בתקופה ההיא, מה לדעתך גרם לזה?

אני חושב שזה היה קשור באנשים שלמדו בבתי ספר לאומנות שכתבו בעיתוני המוזיקה האנגלים, במיוחד כאלו שחשבו שהם יכולים לזלזל בתת-תרבות שלמה שבעיקר קרצה למעמד הפועלים. אנשים שלא הלכו לאוניברסיטה או משהו דומה. הפאנק ניסה לגנוב ריפים אבל הוא תמיד הלך עם איזו גישה פוליטית חסרת שמחה ורטוריקה שתמיד לקחה את הכיף מזה, כך שאני תמיד אהבתי את הגודל והטיפשות המחויכת של אמנים כמו Motorhead או Slade מאשר את The Clash או XTC. אני חושב שזה עניין של אינטלקט שלא מצליח לכבוש רגש שוב, אתה לא יכול להעלים ריף מוצלח בן אדם..

מה אתה זוכר מלידתה של Slammer?

הימים המוקדמים של היווסדות הלהקה היו תערובת של רגשות עזים ותחושה של אמונה משותפת ביכולות שלנו וההחלטה לצאת ולנגן לפני קהל. הוצגתי לאנזו ומילו, הגיטריסטים, ע"י חבר לעבודה שידע שהם מחפשים זמר חדש אחרי מותה של להקת הסליז\גלאם שהם עשו איתה חזרות. שנאתי גלאם ולא התלהבתי מלהצטרף אליהם בהתחלה אבל ככל שהכרתי אותם יותר טוב הפכנו לחברים טובים והתחלנו להבין שיש לנו סוג של כימיה ככותבים ביחד, למרות זה לקח לנו זמן למצוא סאונד משלנו ולצרף מתופף נורמלי ובסיסט!

מה הוביל אתכם לעשות ת'ראש, ולא את המטאל המסורתי שהיה נהוג לנגן בזמנו?

אני, אנזו ומילו כבר היינו בכיוון הזה אבל אני הייתי קצת ספקני לגבי זה, לא האמנתי שמישהי מהלהקות האלו באמת יכלו לנגן בהופעה כמו שהם נשמעו באלבומים. כל זה השתנה כשהלכתי לראות את Metallica ו-Anthrax מופיעות ביחד באולם St. George בבראדפורד ב-1986. זה היה סיבוב ההופעות של Master Of Puppets וממש הייתי בשוק מההופעה ההיא, כולנו היינו. עזבנו את האולם עם רעיון מוגמר של מה אנחנו לעשות מהרגע הזה והלאה.

לשני הגיטריסטים שלכם לשעבר, אנזו ומילו, יש שמות לא אופייניים לבריטים. הם היו אזרחים מקומיים או יבוא אירופאי?

בראדפורד היא מקום מאד מגוון מבחינת תרבויות ומוצאים שונים, ההורים של מילו והמתופף אנדי גאג'יק הגיעו לאנגליה ממה שהיה יגוסלביה בשנות השישים אני חושב, וההורים של אנזו הגיעו מאיטליה והם מנהלים מסעדה מצליחה מאד כאן כבר הרבה שנים.

אתה זוכר כיצד הוחתמתם לחברת הענק Warner?

זה היה בעיקר בגלל דמו שהקלטנו. זה הגיע עם שידור בתוכנית הרדיו לרוק של Radio 1. קשה להבין כמה רעש עשינו עם דמו שעלה 300 פאונד אבל עשינו הרבה. חברת Polydor היתה הראשונה שהציעה לנו עסקה אבל היא לא הייתה טובה במיוחד אז התאפקנו עד שקיבלנו הצעה שחשבנו שהיא נכונה יותר מהחברה הטובה ביותר.

מה חשבת על חברת התקליטים והיחסים איתה בזמנו?

קל מאד להיות ביקורתי על העניין במבט לאחור אבל בזמנו כולם חשבו שהעסקה איתם הייתה הדבר הכי טוב שיכול לקרות ללהקה במצבנו. האמת היא שמעט להקות בכל ז'אנר הצליחו לקפוץ מדמו עצמאי ללייבל גדול בקפיצה אחת. רק אחרי שהחדשנות התחילה לפוג אחרי כמה שבועות התחלנו להבין שהאנשים שנשכרו להפיק אותנו לא ידעו כלום על הלהקה. הם ראו את ההצלחה של להקות כמו Metallica וחשבו "בואו נעשה את זה שוב", מהר מאד הבנו שלחתום עם חברת ענק אמר שאין לנו שום מילה לגבי נושאים כמו איפה נקליט ואם מי, זו הייתה מכה הרסנית ללהקה וההתחלה של הנפילה שלנו בעצם.

את האלבום הראשון שלכם, The Work Of Idle Hands, הקלטתם בארה"ב או באנגליה?

הקלטנו באולפן הישן של להקת The Who ב-Battersea שבלונדון עם המפיק מרק דודסון. שנאתי כל דקה מהזמן שלי שם. אין לי מושג למה נאלצנו לגור שלושה בחדר מוכה פרעושים במלון בלונדון במשך שלושה חודשים ולנסוע לאורך כל לונדון כל יום. באותה התקופה הייתי היחידי שהיה מבוגר מספיק כדי לנהוג במכונית שכורה וזה היה תלוי בי להסיע את כל הלהקה כל יום וזה גרם להרבה עצבים וחיכוכים.

המילים של האלבום הכילו הרבה מאד רגשות אנטי-דתיים, אתה זוכר את הדעות שלך לגבי הנושא כשכתבת אותו?

כמובן, אני יכול לומר בכנות מלאה שהתכוונתי לכל מילה ממה שאמרתי בזמנו ואני רואה מעט מאד בדתות המאורגנות שיכול היה לרכך את דעותיי. יש לי חוסר אמון עמוק בדת ואני עדיין מניד ראשי בגועל וחוסר אמונה למראה כל הזוועות שנעשות "בשם האלוהים האמיתי" ע"י בריונים פנאטים וסדיסטים ששמים את עצמם בראש כל דבר.

לא היה כלום שישנה את הדעות האלו במהלך השנים?

אנזו ואני התנגשנו על הנושא הזה הרבה והוא היה כעוס מרמת האגרסיה והשנאה שהרגשתי כלפי דת והתלונן על המילים החזקות שלי בנושא. זו הייתה אחת הנקודות שבעצם התחילו את ההתפרקות שלנו. זה מעניין כי בזמנו אנזו היה תוצר נורמאלי למדי של חינוך קתולי נוצרי ועכשיו הוא מוסלמי. זה שינוי רציני בגישה ואני מכבד את האמונות שלי, אבל קשה לי להבין למה הוא התנגד כל כך במה שקשור לאמונות שלי.

איך התמוסס החוזה עם חברת התקליטים? איך יצא שהוחתמתם ע"י חברת Heavy Metal המקומית במקום?

ככל הנראה החברה נקנתה ע"י חברת ענק בשם Time 6 חודשים לאחר שחתמנו איתם. הדבר הראשון שטוחני המספרים החדשים עשו היה להסתכל על הלהקות ולהחליט על מה מהן לא מרוויח ולהיפטר מהן מהר, וזה היה הכול. למזלנו הייתה לנו קצת תמיכה כלכלית מ-Island Music, הם דאגו שנמשיך לצלוע ולהופיע עד שקיבלנו את החוזה עם Heavy Metal בגלל המלצה של המנהל שלנו. העיתונות שחטה אותנו בשלב הזה אפילו יותר אז התעקשנו להוציא אלבום שני, Heavy Metal נראו כמו חבל ההצלה בתקופה ההיא.

אני זוכר את הוידיאו קליפ לשיר "Insanity Addicts" ששודר בזמנו, מה אתה זוכר מהעשייה שלו?

זה היה יום של כיף האמת! כמובן שהוידיאו היה זול ועליז אבל השקענו בו את הנשמה כמו שעשינו בכל הופעה שלנו, זה היה טוב עד כמה שזה יכול היה להיות עם התקציב שניתן לזה, הרבה יותר טוב מקליפים אחרים מהתקופה שעלו הרבה יותר.

למה הוצאתם את ה-EP שגם נרקא Insanity Addicts ורק לאחר מכן אלבום מלא?

זה היה שילוב של כל מיני נסיבות, היה לנו חומר חדש שרצינו שאנשים ישמעו ומצאנו אולפן מקומי בשם Slaughterhouse שכולנו הרגשנו נוח בו. אני חושב שאת האלבום עשינו ב-3 ימים פחות או יותר והוא היה דרך טובה לשמור על המומנטום עד שהיינו מוכנים להקליט אלבום מלא.

עד כמה דברים היו שונים עם האלבום השני? סצנת המטאל באנגליה כבר התחילה לגסוס בשלב ההוא?

זה היה מוזר כי עד שהגענו לאולפני Monnow Valley שבווילס כדי להקליט את האלבום Nightmare Scenario כולנו קיבלנו בחזרה את הביטחון והיינו להוטים להתחיל. איבדנו את רס ברטון במהלך הדרך וזו הייתה מכה אבל אז הצטרף אלינו סטוארט מארו שעשה שינוי גדול בסאונד של הלהקה. לא הבחנו בכך שסצנת המוזיקה באנגליה השתנתה באופן דרמטי וההגעה של להקות כמו The Stone Roses ו-The Happy Mondays וכל הסצנה ממנצ'סטר. באותו זמן הוצאנו את האלבום, הסוף היה בדרך אבל החזקנו מעמד.

עשיתם כמה הופעות עם להקות כמו Motorhead ואפילו Pantera ב-1991, מה אתה זוכר מהן?

אני זוכר שההופעה הכי טובה שעשינו בכל הקריירה שלנו הייתה כשחיממנו את Motorhead ב-Battowlands שבגלזגו לפני 2000 איש. לא היה דבר כזה טוב בחיי מאז. היה נהדר לפגוש את פיל אנסלמו והחבורה שלו אבל החימום ל-Motorhead היה חלום שהתגשם לכולנו. זה היה פיצוי על כל חוויה רעה שהייתה לי עם Slammer בפעם אחת.

למה התפרקתם?

אני לא יכול לדבר בשם שאר החברים אבל באופן אישי הייתי מרוסק רגשית ובמצב עלוב מבחינה פיזית בתחילת 1991, היו לי בעיות אישיות שהייתי צריך לטפל בהן וזה התחבר עם העובדה שהבנתי שאני לא יכול יותר לסמוך על המנהל שלנו שידאג לאינטרסים של הלהקה… כולנו היינו מרוששים לגמרי, מותשים ומלאים בפרנויה וריחוק, זה הפך להיות מקום לא בריא להיות בו ופשוט ידעתי שאני חייב להתרחק. לא הייתי מתנגד אם הלהקה הייתה רוצה להמשיך עם סולן אחר אבל אני לא חושב שזה היה משנה את התוצאה בכלל.

מה עשית כמוזיקאי מאז?

נחתי כמה חודשים ואז התחלתי לקבל הצעות מכל מיני להקות בבריטניה ואירופה להצטרף אליהן, ובסופו של דבר הפכתי להיות חסר מנוחה ורציתי להופיע שוב. ידעתי מה אני רוצה אבל לא ידעתי איך לעשות זאת, הייתי רק ב-Slammer והיינו איחוד ואף אחד מאיתנו לא היה אחראי לכל המורכבות. ניסתי כמה פרויקטים ואחד מהם היה קרוב להתממשות, אחד עם אנדי סניפ שבדיוק עזב את להקת Sabbat וחיפש להקים להקה חדשה בשם Godsend איתי. היה הרבה פוטנציאל בחומר ונפגשנו אבל אחרי שנסעתי לעיר Derby בחורף, זה גמר אותי והחלטתי לומר לו שהוא יאלץ למצוא זמר אחר. אני עדיין מרגיש רע על זה שאכזבתי אותו האמת.

המשכת להקשיב למטאל ולהתעניין בסצנה באנגליה אחרי כל זה?

לא, החלטתי להמשיך וליצור לעצמי חיים ולחזור לנורמאליות כל שהיא במהלך העשר שנים שאחרי. היה לי המון כיף עם Slammer למרות כל העצבות שהזכרתי כאן אבל הזמנים הקשים גברו על הביטחון שלי וההערכה העצמית שלי. בגדול החלטתי שאני לא רוצה לחזור לתעשיית המוזיקה יותר, במיוחד לעיתונים באנגליה, אני לא חושב שזה ישתנה לעולם.

כשאתה מסתכל אחורה על הימים ההם, יש לך יותר זכרונות טובים, או רעים?

ככל שהזמן עובר אתה רוצה יותר להיזכר בדברים הטובים מהעבר, אני חושב שזה טבעי לכל אחד. יש הרבה בחוויות שלי עם הלהקה שאני יודע שתמיד אראה בעצמי כבר מזל שעברתי. בגדול לא הייתי משנה שום דבר מזה. אני במקום טוב בחיי כרגע והזכרונות של המסע לנקודה הזאת הם מה שגורם לי להעריך את זה.

היית מודע להשפעה שהייתה לכם על ז'אנר הת'ראש? אתה חושב שיש כאלו שעדיין מקשיבים למוזיקה שלכם?

אם אנשים רואים אותנו כלהקה חשובה בסצנת הת'ראש הבריטית אז זה נהדר אבל אני לא יכול לומר שהשארנו חותם על המוזיקה. עשינו מה שעשינו הכי טוב שיכלנו והמשכנו הלאה. לא עצרתי לחשוב איך יראו אותנו בשנים שאחרי או אם אנשים יקשיבו לנו בעוד עשר שנים בעתיד. טוב לדעת שהמאמצים שלנו לא עברו ללא מודעות, זאת הייתה עבודה קשה להישמע כמו שנשמענו!

עברת לאפיקים שונים מאד מוזיקלית, איך עברת מז'אנר כל כך אגרסיבי לזה שאתה עוסק בו היום?

כמו שאמרתי, אף פעם לא הייתי ממש בתוך המטאל. תמיד הקשבתי לכותבים-זמרים, במיוחד כותבי מילים, ותמיד אהבתי כלים אקוסטים כי הם כל כך פשוטים וטהורים. אני חושב שמה שמסמן שיר טוב הוא זה שמוזיקאי יכול לנגן אותו גם ברכבת תחתית וגם באולם קונצרטים. אני יודע שזה שונה מאד מהשירים ב-Slammer אבל אני חייב לומר שזה שאני כותב את החומר של עצמי ומוציא אותנו לאור בלי להתפשר עליו כדי להתאים לסגנון או מגבלות של מוזיקאי אחר הוא דבר משביע רצון!

מכיוון שלהקות ת'ראש בריטיות מסוימות התאחדו בשנים האחרונות, כמו Sabbat, Onslaught ו-Xentrix חשבתם גם אתה וחברי הלהקה על הנושא גם כן? אולי להוציא מחדש את האלבומים שלכם?

לא ראיתי אף אחד מהלהקה כבר שנים, ולי באופן אישי אין שום רצון לחזור לסצנה. הייתי, עשיתי. אני מניח שאי אפשר לומר לעולם לא, אני מתגעגע לאגרסיה והכוח לפעמים, מי יודע? אולי מתי שהוא.

לבסוף, מסר אחרון למטאליסטים שקוראים את זה?

הייתי רוצה להגיד תודה לאלו מכן שתמכו בנו בזמנו בזה שקניתם את התקליטים או הקשבתם להם או הפצתם את שמנו, זה נוגע ללב שהייתה לנו תמיכה כל כך רחוק מאיתנו לא היינו מודעים לזה בזמנו. היינו יודע שכולנו היינו שמחים לבוא ולהופיע בישראל אבל מעולם לא ביקשנו מאיתנו. חבל, אבל זה רוק נ' רול!

זכרו את הציטוט: "הרסו את הגבולות, תשרפו את הדגלים, תשחררו את עצמכם!"