יצאתי צולע כבסקוויט – על המחווה ללימפ ביזקיט
דיסקליימר: הסקירה הבאה בסימן בומרי להחריד.
ונתחיל מהסוף: כמה אני זקן? ובכן, בדרך חזרה הביתה אחרי המחווה כל מה שעבר לי בראש באוטו זה "מתן, אל תשכח לקחת את הכדורים שלך כשאתה מגיע הביתה". זה כמה אני זקן. וידעתי כמה אני זקן עוד קודם, כן? שנאמר אצלנו: "מודעות עצמית זה חשוב. וגם מקלחת". ובכל זאת, בעודי מתקלח (כי יש גבול לכמה פריק אחד יכול להיות מסריח, בעיקר אחרי הופעה) כל כך כאב לי בצוואר, בגב ובברכיים שהבנתי 2 דברים: הראשון, שמזמן לא נהנתי ככה בהופעה, והשני – שאפשר כבר עכשיו לפרק אותי ולמכור אותי לחלקי חילוף ומזל שאני חתום על כרטיס אדי וגם אתם צריכים להיות.
נחזור לעוד פסקה קצרה אחורה בזמן לפני שנדבר על המחווה עצמה כי משחק מקדים זה חשוב.
נחזור לשנות השמונים העליזות ולשני הדברים הכי חשובים שקרו בעשור הזה, שבו נולדו רוב מעריצי לימפ ביזקיט. ב-12 בינואר 1987 נולד עבדכם הנאמן, על אפם וחמתם של שונאיי ועוזריהם. פחות מחודשיים לאחר מכן יצא לקולנוע הסרט "נשק קטלני", בו אחד השחקנים הכי אנדרייטד, דני גלובר (בתפקיד השוטר רוג'ר מרטו שנמצא כפסע מלצאת לפנסיה) תבע בסה"כ בגיל 41 את המשפט: "I'm too old for this shit" ובכך הפך לספיריט אנימל של כל כך הרבה גברים מזדקנים.
ולעניינינו. בקצרה, איך היה? וואלה, היה אש. היה חשמל. היה מפרק צווארים. באריכות? ובכן, אני לא חובב של ערבי מחווה יותר מדי, אבל בשביל מכונת הזמן הזאת שתחזיר אותי ישר לגיל 14 אני מוכן לעשות מה שבנאדם זקן שכמוני צריך לעשות בגילי המופלג כדי לשרוד מחווה כזאת. לקום מאוחר ביום שבת (6 וחצי בבוקר), לישון צהריים (שעתיים, עוד לפני ארוחת צהריים) ולצאת להליכה (כן, הליכה. אמרתי את זה). אחרי נסיעה לתל אביב וכניסה למועדון, בעודי יושב ומחכה שתתחיל ההופעה שמתי לב לדבר מקסים:
הרבה בני הדור שלי הגיעו עם הילדים התיכוניסטים שלהם. הרבה תיכוניסטים גם באו בלי ההורים המזדקנים שלהם. וואלה, לא היה לי מושג שכל כך הרבה תיכוניסטים שומעים לימפ ביזקיט. הייתי בטוח שרק ילידי שנות ה-80 מסוגלים להיות מספיק מביכים בשביל זה. שמחתי לגלות אחרת, אפילו זיהית כמה דתיים בקהל!
ההופעה מתחילה, כיף בסה"כ ומשום מה אחרי 3 שירים עוצרים הכל בשביל הגרלה של ווילד גיטרס ו-ואנס. אני ממש שמח שחנויות וגופים מסחריים משתפים פעולה עם הסצנה וכו', אבל לעצור ערב כזה אחרי 3 שירים קצת הרג לי את הווייב. היה רצוי לעשות את ההגרלה באמצע כזה, כדי לתת לנו הזקנים כמה דקות מנוחה כשאנחנו ממש צריכים אותה.
אבל בסדר, כי אחרי ההגרלה הגיע אחד השירים שהכי ציפינו לו, Take a look around, שיר שאם הייתם פריקים בתחילת שנות ה-2000 ולא הכרתם את לימפ ביזקיט, אז כשהוא יצא הוא גרם לכם להכיר. טום אדמס, איש Insaint על הווקאלס עשה עבודה מעולה ובשלב הזה מי שבקהל עוד לא הספיק להתחמם כבר היה בוער.
אחרי ארבעה שירים מלאים אנרגיה גברית עלתה לבמה שותפה יקרה, שי הוכברג לבצע את Rearranged בגרסה מאוד מלודית וכיפית. אחריה, קראה לנומיק ספושניק, אשת Ghostkill שהרימה את הקהל בפשטות עם It'll be OK ו-9 Teen 90 Nine.
אחריה עלה אביטל תמיר, אם אתם צריכים שאסביר לכם מי הוא צאו החוצה ותחשבו על מה שעשיתם עם החיים שלכם ב-25 שנה האחרונות, אוקיי? אז אביטל מבצע את The one, שיר שלדעתי מאוד לא ממצה את היכולות שלו בפרט ובכללי פחות נותן בראש בהופעה בכלל, אבל מילא, כי אחריו הוא מבצע את Faith, הקאבר האלמותי של לימפ ביזקיט לג'ורג' מייקל ושם אביטל זורח ולוקח את השיר לגבהים שהשיר ראוי לו. ביצוע מעולה.
אביטל קורא לבמה לשי קרקוף לבצע איתו את Boiler, עוד שיר שאין ספק שרובנו חיכינו לו, שיר כבד ומלא רגש והשניים מבצעים אותו מעולה וזה המקום שמבלי להתחיל לציין את כל השמות של הנגנים, החבר'ה ברקע, אחד-אחד עושים עבודת נגינה מעולה.
אחר כך עוברים ל-Nookie חביב הקהל והקהל לא מסתיר את חיבתו ואהבתו באנרגיות שיא. ואז זכינו למנוחה. רגע של נפוטיזם כשמארגן הערב, אורן בלבוס (שלא צריך להציג אותו) קורא לאחיו חן (מאורפנד לנד, למקרה שחסרה לכם נציגות מהלהקה הישראלית הכי מוצלחת שיש לנו) לעלות לבמה עם גיטרה אקוסטית ולצידו אינפי סנואו שמזכה אותנו בזיו פניה ומבצעת את Behind blue eyes וזה נחמד.
לקחת בלדה ולבצע אותה במקום באנרגיה הגברית החזקה של פרד דרסט, בקול ובהגשה ה"קטנים", עדינים ומלאי רגש של אינפי. ביצוע לא צפוי שלוקח את כל הערב למקום עדין וסנטימנטלי.
חיכיתם ל-My generation? קיבלתם. קיבלתם בראש למעשה, ברמות הכי גבוהות. אחריו שי הוכברג חוזרת לבצע את I'm broke ונותנת לו הגשה של אישה שמתלוננת לבעלה, ולא בקטע רע אלא בקטע מצחיק וחינני שמותח את גבולות השירה שלה ומאפשר לה לטרוף לגמרי את הבמה איתו.
חוזרים לכוכב הים משוקולד עם Rollin' שגם מרים את הקהל בטירוף ואז עולה לבמה וידי דולב מסאבמאסק, חיית במה רצינית, ומבצע את My way בכמות אנרגיות שהיו גורמות לפרד דרסט להצטרך משאף. ממשיכים גם עם Livin' it up, עוד שיר מצופה ובעודנו מתחילים כבר להתפרק מגיע השיר שכולנו חיכינו לו – Break stuff. הו, כמה להקות בהיסטוריה הבטיחו שהן באות לשבור את המועדון ולא שברו יותר מדי אבל השיר הזה? שבר את הקהל. ואז מספרים לנו שיש עוד שיר? מה? איזה שיר עוד נשאר ששווה שיבוא אחרי סיום של Break stuff?
ובכן, בלבוס עולה לבמה לבצע משהו ששייך למיטיבי לכת ממש – שכן בשנת 2003 כשמטאליקה זכו לערב הוקרה בהשתתפות כמה להקות, לימפ ביזקיט ביצעו שם את השיר Sanitarium ועם זה נסגרה ההופעה. בשלב הזה, כשהתחיל השיר כבר נכנסתי למוד מגה גרופי, באתי לשורה הראשונה באמצע לצרוח את השיר עם העיניים לא יורדות מאורן בלבוס האח על מלא, ובמהלך השיר הרב הצדיק אפילו זיכה אותי בלצרוח חלק מהשיר למיקרופון.
אני לא חושב שהיה מישהו במועדון שלא נהנה מהערב הזה. באמת, כל זמר, כל נגן וכל אחד ואחד בקהל נראו כאילו הם באו למסיבת המטאל הכי כיפית שיש, כולם נכנסו למכונת זמן שלקחה אותם יותר מ-20 שנה אחורה לימים תמימים יותר.
מעל הכל חשוב לי לציין את שני ה-MVP, מיקי פיינגולד על הבס ותכלת בן יהודה על התופים שניגנו את רוב השירים ועשו עבודה פנומנלית. בסופו של דבר בניו מטאל ידוע שעבודת הבס-תופים היא הכל, גם אם הגיטריסט ברח באמצע. סאם ריברס וג'ון אוטו יכולים להיות גאים.
מעבר לתחושה הקטנה שקיבלתי מהנגנים בהופעה, שיש מצב שאולי היו צריכים לעשות קצת יותר חזרות לקראת המחווה הזאת (בעיקר התיאום עם סולנים אולי), הדבר היחידי שהפריע לי, בעוד הנגנים עושים את המקסימום לתת כבוד לתפקידים שהם מנגנים בלהקה, היה שבהרבה שירים הסולנים המבצעים לא היו קרובים בשום צורה לשיר את התוים של פרד דרסט אלא זייפו הרבה ופשוט שרו מה שיצא להם מהפה, את המילים, אבל בלי סולם What so ever ואני לא מדבר על החלקים שפרד שר בדיסטורשן אלא על כל כך הרבה חלקים של שירה נקייה שפשוט בוצעו בלי לתת לדעתי מספיק כבוד למקור, וזה בעיקר בלט לעומת העבודה של הנגנים.
בסופו של דבר? נהנתי בטירוף. לא זוכר מתי בפעם האחרונה בנאדם שכמוני, שבשעות כאלה רגיל לישון (ואם אני ער זה כי אני מופיע וגם כשאני מופיע אני חצי ישן) היה כל כך עירני, קופצני ותזזיתי, כאילו אני לא בן 200. כאילו לערב אחד, מילותיו של דני גלובר עצרו מלהדהד באוזניי למשך כמעט שעתיים, עד האוטו והתזכורת לקחת את הכדורים.
