מנקי האורוות EP
אחד הדברים שפינטזתי עליהם כשהייתי בן 14 ונאלצתי להסתגר בחדרי ולהאזין לרוק כבד עם דלת סגורה וווליום נמוך מדיי הוא שהוריי יום אחד יבינו לאיזו מוזיקה נהדרת אני מאזין. דמיינתי שאני עם הוריי בסלון דירת עמידר הקטנטנה, עם ממליגה וצויקה, מקשיבים ל-IRON MAIDEN בצוותא. בפנטזיות הפרועות שלי אבי לבש חולצה שחורה עם הדפס של SLAYER והטיל את ראשו קדימה ואחורה יחד אתי בהופעה של SEPULTURA.
אבל איפה הפנטזיות שלי והיכן המציאות?! במציאות הוריי הקשיבו לג'יקה פטרסקו (חפשו תחת ערך מוסיקה רומנית עממית משעממת למוות דוט קום), התענגו על פסקול צלילי המוסיקה והשתוללו עם ולס הדנובה הכחולה של יוהן שטראוס. בעולם האמיתי הם הסתכלו עליי כעל כישלון מוסיקלי שמקשיב למוזיקה של עובדי שטן שעושה חור בראש עם צעקות ורעש של מסורים חשמליים לא מובנים. או במלים פשוטות "חוליגן".
כך ניתן להבין לדעתי עד כמה אני מקנא בתומר צורף בן ה-19 שמנגן גיטרה בפרוייקט "מנקי האורוות". תומר מנגן יחד עם אביו עוזי ששר ומנגן בגיטרה בס. אב ובן מטאליסטים ביחד, חלום. כל הפנטזיות שלי come true ואני יכל פשוט לדמיין בקנאה את האב בשנות ה-90' מאזין לתקליטים בעיניים מלאות גאווה בעולל שלו שמתחיל לשיר במלמולים בלתי מובנים לצלילי OVERKILL או LED ZEPPELIN. וכמה שנים מאוחר יותר את הילד לוקח בלי רשות מהמדפים של אבא דיסקים עם עטיפות של גולגלות ומאזין בחדר, כשאבא עושה עצמו לא יודע, אבל מחייך לעצמו בסיפוק "עשיתי זאת נכון"…
עוזי צורף, שמעיד על עצמו שהוא בן 50 (RESPECT!!!), מספר שבתחילת שנות השמונים היה לו הרכב Heavy Metal בשם "הליום", שניגן חומר מקורי בעברית. ההרכב הופיע בין-היתר במרתון להקות רוק כבד שארגן בשנת 1985 אפי שפריר לצד להקות כמו "רקוויאם" , "ליבי והפלאש" וכיו"ב להקות מטאל/פאנק ושאר מוזיקה מחתרתית דאז. אולם לפי דבריו, היות והסצנה בארץ הייתה אז בחיתוליה חברי הלהקה פרשו מהר מאוד לכיוונים שונים וההרכב חדל להתקיים.
עוזי מוסיף ומספר שהרעיון לפרויקט הנוכחי, "מנקי האורוות", הבשיל אצלו אחרי שתומר בנו החל להיכנס לעולם הרוק והמטאל והתחיל לנגן בגיטרה חשמלית (למד אצל דרור יקר מ-"METAL SCENT"). בשלב זה נולדו אצל עוזי הרעיון והרצון לסגור מעגל תוך שילוב של חזרה לשורשים יחד עם מטאל חדש ועדכני יותר שיגיע מיצירה משותפת עם נגנים צעירים יותר שמביאים עמם רעיונות וסאונד חדש. דרך תומר הצטרפו הנגנים הנוספים לפרויקט.
ועם זאת כשקיבלתי את ה-EP של "מנקי האורוות" לא ציפיתי למשהו שיגרום לי להד בנגינג. המחשבה על רוקיסט בן 50 שמנגן עם בנו בן ה-19 לא ממש הסעיר לי את הדם. מה כבר יכל להיות שם יותר מלכל היותרהאיזה חיקוי של EAGLES , או אולי משהו שנשמע כמו ג'אם במחסן שהוא ניסיון להיות "סגול כהה" או "בתולת הברזל", כפי שהיו מכנים את הלהקות הקלאסיות הללו בשנות ה-80' ברשת ג'.
ואז הכנסתי את הדיסק למערכת ובשנייה הראשונה נותרתי בפה פעור.
השיר הראשון ב-EP, "חזרזיר תורן", הכה בי בקצב רצחני וגיטרות מנסרות על השנייה הראשונה. קצב ת'ראשי שלא היה מבייש את METAL CHURCH או TESTAMENT בימיהן הטובים. גיטרות קצב מעולות וסולו כבד. הקצב מהיר ומאפשר נענועי ראש באופן בלתי מבוקר, הרבה בזכות שקד פורמן שדופק על התופים כמו מטורף. מטאל מצויין שמתחבר גם במסר המילולי שלו לימינו מקוטבי הפערים ומחפשי הצדק החברתי. "בשמורת הטבע שלנו מככב החזרזיר התורן, הוא חזק הוא שולט הוא קובע, אין לו דין ודיין. בבועת סבון מבושמת מעשן לו בנחת סיגר. הוא שכח מהיכן הוא הגיע ובזכות מי הוא קיים…" ואני חושב שכולנו יודעים מיהו החזרזיר השרירי מרוח הג'ל שעליו מדובר.
"האותיות הקטנות" מתחיל גם הוא כמו קטע שהושמט בשל חוסר מקום מ- Master of Puppets. קצב מהיר וגיטרות מנסרות ותופים מלווים בבס בקצב שמשתנה בין איטי למהיר. יש פה אפילו ליין שנשמע קצת אוריינטלי לכמה שניות, כפי שדי מצופה מלהקה ישראלית. השירה של עוזי צורף טובה, הקול שלו יציב ומתאים לאווירה הכללית, אבל משהו בהפקה הקולית ובהקלטה נשמע קצת ארכאי ומיושן. הטרק של הווקאלז נשמע כהכלאה בין דני בסן ושרון מולדאבי של שנות ה-90' המוקדמות. משהו בסאונד שכאילו והוקלט באמצעות קו טלפון מרוחק בתוך חדר אטום פחות עובד היום לעומת לפני שני עשורים. הניסיון להישמע מרוחק ומסתורי ומעושן כמו שבשנות ה-90' חשבו ששירה מחתרתית צריכה להישמע לא מצליח להכניס לאווירה וקצת מוציא מהריכוז המטאלי. חסר לי פה קצת גראול מטאליסטי למהדרין, או לחלופין איזו צעקה בקול גבוה ורצחני פה ושם. בכל אופן השיר כבד ואפל יותר מ"חזרזיר תורן" ולרגעים הוא מזכיר קצת להקות Black Metal ותיקות כמו VENOM ו- Mercyful Fate באווירה המיתית והאיטית שזוחלת בין המלים והפראזות המוזיקאליות.
"פירמידות באוויר" נשמע כבר יותר עדכני. הקצב מזכיר קצת את MEGADETH והנמסיס METALLICA . יש משהו בפריטה שמתחילה את השיר שמזכיר לי את ההתחלה של Seasons in the Abyss של SLAYER, אבל רוב השיר במקצב גרובי של Suicidal Tendencies או Machine head. סולו הגיטרה של עוזי לקראת הסיום ממש מזכיר לי משהו מ-Ride the Lightning .
השיר המסיים את ה-EP, "שומר הצדק", כבר נשמע כמו שיר שכוונתו המקורית הנה מחאה צינית או הומוריסטית, מעין סאטירה חברתית שעטופה במוזיקה. השיר הזכיר לי במהותו מעין "כוורת" או "טיפקס" מטאליסטי. השיר באמת מזכיר באווירת מילותיו את "הרבי ג'ו כפרה" של טיפקס: "כשהמצב קצת מסתבך, שומר הצדק מתגייס. מביש גדול וגם צרה, הוא מחלץ כל מצורע". יופי של שיר מחאה על תרבות המושיעים ומחוללי הנסים, בין אם הפוליטיים ובין אם הדתיים.
ניתן לזהות אצל "מנקי האורוות" את השפעת הבגרות והבשלות של עוזי צורף מחד, בכתיבה שכולה מסרים חברתיים, בין אם תוקפניים כמו ב"החזיר התורן" או סארקסטיים כמו ב"שומר הצדק". מאידך ומהצד שקצת פחות התחברתי אליו ושאני מייחס אותו גם כן לגילו של מקים הלהקה, ניתן לטעמי לזהות את העשור הותיק שממנו יצא עוזי צורף, במיוחד באופי השירה והקלטת הווקאל שכאמור מזכיר להקות רוק ישראליות משנות ה-90' ונשמע מעט אנכרוניסטי לטעמי.
כפי שכבר כתבתי, השירים בפרויקט מגוונים וניתן לזהות את ההשפעות עליהם משלל הז'אנרים שמרכיבים את עולם ההארד רוק והמטאל לסוגיו השונים. וזהו לפי דעתי ייחודם של "מנקי האורוות": האמירה החברתית הנוקבת מחד, שמגיעה מאידך לידי ביטוי מוזיקלי במגוון סגנונות שמשקפים את ההבדלים בין הדורות השונים של חברי הפרוייקט. עוזי צורף שכאמור הנו בעשור השישי של חייו ואחראי על הווקאלז ועל הגיטרה בס, בנו בן ה-19 תומר שמנגן בגיטרה חשמלית, על התופים שקד פורמן (המתופף לשעבר של -THE FADING) ואסף רוזנברג, ושרון לוי בגיטרה חשמלית (שני האחרונים מלהקת –MESSANGERS ).
לסיכום, יש לי המון כבוד והערכה לפרויקט המיוחד הזה שנקרא "מנקי האורוות". הוא גם פרויקט מעין משפחתי שאינו נפוץ בעולם המוזיקה (אמנם יש אחים שמקימים להקה, אבל באב ובן לא שזפתי עדיין אזניי), גם בעל מסרים חברתיים עדכניים וראויים בעיניי, וגם מנגן מוזיקת מטאל fuckin' מצויינת לדעתי. מאד נהניתי מההאזנה והדיסק כבר שבוע או יותר במערכת ברכב ואני לא מפסיק להאזין ולזמזם. אם זה ה-EP אני כבר מחכה לאלבום השלם.
דבר נוסף ואחרון שמבורך בעיניי מאד הוא העובדה שניתן לשמוע וכן להוריד חינם את האלבום דרך ה Bandcamp של הלהקה. לדעתי זו תוספת נהדרת שמאששת באופן מעשי את המסר המילולי שעובר בהאזנה למילות השירים – המסר החברתי שמתאים כל כך לעידן השאיפה ל"צדק החברתי" שבו אנו חיים.