Cult of the Moon – Lunar Eclipse

אם כשקמתם הבוקר, או בבקרים אחרים לצורך העניין, וחשקה נפשכם בקצת בלאק מטאל מקומי חדש טרי מהקופסא, אני שמח לבשר לכם ששני יוצאי "קטסטרוף" (עליה השלום) הקימו לפני כמה שנים את Cult of the Moon (שלא פועלת כלהקה מופיעה אבל מקליטה ומשחררת חומרים) ואחרי מספר שנים של עבודה שחררה לאחרונה את אלבום הבכורה שלה. האלבום במהותו הוא בלאק מלודי עם כל המשתמע והצפוי, בשילוב נגיעות של קלידים שונים פה ושם בשביל התבלין (כי הגיע הזמן שמישהו ילמד את האירופאים איך משתמשים בתבלינים) ובעיקר הרבה נשמה (שמוצאת עצמה מידרדרת לגהינום).

האלבום מתחיל עם שיר הנושא, באינטרו של גיטרה נקייה, עדינה וסבלנית, יותר וייב של דום מאשר בלאק אבל אני האחרון שיכעס על כך. הדיסטורשן מצטרף עם התופים, סולו נחמד מגיח (סולו בבלאק מטאל בימינו? אשרינו שזכינו!) לביקור קצר, ברייק ויאללה, עכשיו מתחיל הבלאק מטאל. טרמולו, מקצב תופים מהיר ואשכרה מההתחלה שומעים את הבס במיקס! בבלאק מטאל! אותי קניתם. בשילוב עם הווקאלס הקלאסיים מלאי הריוורב בשביל האווירה, רצף הריפים המלודיים שלא עוצר, בקיצור, שיר נושא מעולה, שיר פתיחה מעולה, ככה מתחילים אלבום בלאק מטאל כהלכתו.

השיר השני, Sun Offering, נפתח עם הרבה פחות סבלנות מקודמו ונשאר ברובו על אותו קצב עד איזשהו ברייק שבו לכמה שניות הבס לבד. השיר מאט, הגיטרות הרמוניות ומלודיות מאוד עד שהשיר חוזר לעצמו ובסיום מגיח לו פסנתר בליווי סטרינגס ומזכיר לנו שמטאל הוא לא רק תופה-תופה בלגאן.

פעמון לצד רעש של מדורה מכין אותנו לצלילה ל-Sheol, בנייה מרושעת של תופים וגיטרה מזכירה לי קצת את בהמות' ואז נכנס הריף הראשי של השיר, שנטחן לאורך רוב השיר וזה הזמן לציין את עבודת הבלאסט ביטס חסרת הרחמים שמשרתת היטב את השיר ספציפית ואת עבודת התופים הנהדרת שמשרתת את האלבום בכללי. כיאה לבלאק כמו שאמורים לעשות אותו, השיר עובר למקצב טריולות וחזרה לריף הראשי, פזמון מהגהינום, שיר שעומד בקנה אחד עם הסגנון של להקות כמו Mgla ו-The Spirit. תענוג! משם למקצב שש עשריות לשם הגיוון, lead גיטרה (שיכל לקבל עוד טיפה ריוורב במיקס לטעמי) וחזרה לריף הראשי. פשוט משחק מעולה סביב ריף מעולה ושיר תענוג.

לעומת קודמו, שהיה בעיניי ההתגלמות של בלאק מטאל, השיר Curse דווקא מתחיל כמו שיר מטאל גנרי כללי מאוד ולאו דווקא בלאק, בקצב איטי יותר, אבל כשמגיע לפזמון חוזר למחוזות הבלאק והפעם מזכיר לי קצת יותר את הוייב של Dissection מה שמאוד מרענן לי את הוייב שהאלבום נתן עד כה. בשלב שבו מרגיש שהפזמון של השיר נטחן יותר מדי הלהקה עוברת לקטע אטמוספרי של בס-תופים-קלידים, הגיטרות מביאות את השיר לריף חדש וקצבי יותר, בחזרה למחוזות הבלאק המלודי הקלאסי עם תחושה קרירה של בלאק נורווגי.

ולעומת כל מה שקרה עד כה, Under the Wings of Divine Presence נפתח בפתיחה נקייה, רוויית אפקטים, נשמעת כמו פס קול לאיזה סרט אפי וניכר שהרבה מחשבה הושקעה בפתיח הנ"ל. מיד אחרי הפתיח כל הכלים נכנסים, מיטב הדיסטורשן, מקצב טריולות קלאסי, איטי וכבר וכאן הלהקה מרשה לעצמה לזוז למשהו שיותר נשמע כמו Blackened death, שזה הז'אנר האהוב עליי אז כמובן שלא כעסתי. משם בחזרה לריף בלאק קלאסי, אחר כך האטה עם פירוק אקורדים מדוסטרש, משם לסולו גיטרה נוסף, מעולה ומלא מחשבה, משם חזרה לריף רבעים-טרמולו ואפשר להכתיר את השיר הזה בתור השיר הכי מתפתח באלבום.

אחרי Beneath My Leaves שלא רע בפני עצמו אך לא מביא משהו חדש מאוד בקונטקסט של האלבום המלא מגיע Flames of Retribution, שיר שמחזיר את הלהקה לוויב של Mgla – שיר מהיר, מלודי ומלא רגש שבזכות שינויי התופים בו מקבל דינמיקה מעולה, ובמידה מסוימת חבל שדווקא השיר העוצמתי הזה הוא הקצר באלבום.

The Dawn That Never Comes מביא יותר עבודת קלידים בפתיחה וזורק אותנו קצת יותר לכיוון של להקות כמו Dimmu Borgir בוייב האפל והכועס שלו, עם המון תבלינים משל היה איזה קארי הודי (כמו הבסיסט, אם חיפשתם fun fact על האלבום הזה). גם בשיר הזה, בין ערימת התבלינים שבו מכניסה הלהקה את התבלין הכי טוב שלה בדמות סולו גיטרה (אפשר שיותר להקות בלאק בכלל ולהקות מטאל בימינו יחזרו לעשות סולואים בבקשה?) מעולה ומתקבל אחד השירים הכי מעניינים באלבום.

ולסיום, Lonely God נפתח באינטרו קלידים עם וייב של טיול קצר לפלנטריום (10 נקודות אם ראיתם את הפרק בסאות'פארק) ומיד נכנסים כל הכלים לריף בלאק טרמולו איטי, עוד סולו ועוד ועוד ריפים קלאסיים שהתופים בכוחות עצמם מכתיבים את הוייב האמיתי שלהם.

אז מה היה לנו כאן? Cult of the Moon מראים שגם בשנת 2026 אפשר לקחת את הבלאק המלודי שכולנו מכירים ממיטב הלהקות בז'אנר, לתת לו סאונד טוב, לנגן עליו סולואים, לתבלן אותו בקלידים, ולהביא משהו שלא נגיד שלא שמענו מעולם, אבל יש פה יד של טבח שידע לקחת קלאסיקה ולצקת את עצמו לתוכה, לתבלן בסגנון שלו מבלי לחפש בכוח את הייחודיות, אלא לתת מנה ששווה לפחות חצי גמר. אם חיפשתם משהו חדש לפתוח איתו את השנה, מומלץ בחום!