Non Est Deus – Blessings and Curses

אחד הדברים המעולים שהגרמנים הצליחו להביא למין האנושי (מעבר לדורסנות המפחידה של באיירן מינכן) זה את האיש המכנה עצמו Noise. מדובר במעצמה של איש אחד, בחור שמעבר ללהיות האיש שמאחורי הלהקה הנ"ל, הוא מחזיק עם אותם חברי להקה בדיוק עוד להקה מעולה בשם Kanonenfieber שעוסקת במלחמת העולם הראשונה ויש לה אחלה שואו, עוד פרויקט רק שלו בשם Leiþa ואת הלייבל שדרכו הוא משחרר את החומרים של כל השלוש. איש רב פעלים ללא ספק.

בהנחה וטרם נחשפתם ללהקה הנ"ל, מדובר למעשה בלהקת בלאק מטאל שקיימת משנת 2017 וזהו כבר אלבומם החמישי. הספק יפה לכל הדעות. הנושא העיקרי הוא כמה לא מפתיע, אנטי דת, התלבושות בהופעה הן של מעין נזירים קריפיים כאלה והבלאק עצמו הוא מלודי ועוצמתי עם סאונד טוב, כי אין הרבה מערות בגרמניה כנראה. בכללי, הלהקה היא חלק מתנועה הולכת וגוברת בעולם המטאל ובעיקר בבלאק מטאל, של להקות עם שואו מושקע, תפאורה, תלבושות, מסכות ומיסתורין, הכל משרת את הליריקה ולהיפך, מה שיוצר אצל הצופה חוויה מאוד תיאטרלית שלתחושתי מספקת גם תחושת Value for money.

לצד זאת, אני מודה שאני מוצא שהמוזיקה אצל חלק מהלהקות האלה מתקשה מעט לעמוד בזכות עצמה. מי שעוקב לאורך השנים אחרי Behemoth אהובי ליבי שם לב שככל שעוברות השנים הקליפים שלהם יותר מושקעים ולצד זאת המוזיקה שלהם מרגישה הרבה פחות דווקא. אולי זה רק אני אבל מרגיש לי שכל החלק הויזואלי בא על חשבון המוזיקה, והיא עוברת היטב רק בליווי החלק הויזואלי שהלהקה מספקת.

האלבום נפתח באינטרו, מהסוג שכן לשם שינוי מצליח לשרת את האוירה של האלבום ולא הייתי זורק אותו לפח. תקלום תפילתי יושב על קלידים, ביף קלאסי שיש ל-Noise עם אלוהים כי מה הוא בלאק מטאל במהותו אם לא ריב אחד ארוך עם הדת? אחריו נכנס השיר הפותח את האלבום, Show Mercy, במקצב קיק-סנייר ואקורדים, לא שיא האנרגיה לפתיחה של אלבום בלאק, לפחות עד שמגיעים הבלאסט ביטס המיוחלים. המלודיות נחמדות, השיר כולו לא רע בשום צורה אבל כשהוא נגמר האם אני זוכר אותו כמשהו שהעיף לי את הפוני שאין לי וגרם לי להשתוקק לשמוע את שאר האלבום? לא באמת, לצערי.

Forgive me הוא כבר יותר אגרסיבי, עבודת הגיטרות בולטת לטובה בסה"כ אבל בסך הכל הכללי אין פה משהו שלא שמענו כלום. קצת תחושה של שיר מתוך פס ייצור. אחריו My lord חוזר לוויב של השיר הראשון באלבום וגם כשהוא נגמר, להגיד לכם שהוא היה רע? בכלל לא. להגיד לכם שאני אזכור אותו ספציפית? בכלל לא.

גם The forsaken לא מצליח להביא איזשהי בשורה חדשה, וצר לי להגיד שבשלב הזה כל שיר באלבום נשמע כמו העתק-הדבק של מה שבא קודם, וצר לי לעצור כאן ולא להלאות אתכם בשאר השירים ולהגיד את מה שנכון לגבי רוב הלהקות: מעטות הלהקות שבאלבום החמישי מצליחות לחדש משהו ולהביא משהו שהן לא הביאו קודם.

אז האם האלבום הזה רע? בכלל לא. הייתי מגדיר אותו כאלבום בלאק סולידי. האם לשמוע אותו כפעם ראשונה שאני שומע את הלהקה היה גורם לי לרוץ לשמוע את שאר השירים? אולי הייתי אומר שזה נחמד מספיק כדי להוסיף אותם בספוטיפיי שיתנגנו לי ברקע כשאני נוהג. ובעיקר בולט לי הפער בין כמה אני נהנה לראות את הלהקה הזאת בהופעות לעומת לשמוע אותה כשאין מולי את הפן הויזואלי שיש לה להציע ואין לי למעשה את החוויה השלמה שהלהקה יכולה להביא.

לסיכום, אם אתם אוהבי בלאק מטאל ובא לכם עוד אלבום לא רע שיתנגן לכם ברקע, האלבום הזה בסה"כ עושה את העבודה. אם חיפשתם משהו שיעיף לכם את המוח ויחדש לכם, לא תמצאו את מה שחיפשתם כאן. אם חיפשתם עוד להקת בלאק עם שואו מגניב שהוא חוויה טובה לצפייה, אז כלהקה, הלהקה הזאת היא בשבילכם.