Abigail Williams – Becoming

הטרנד, אותו חוף מבטחים בו בוחרים כל כך הרבה יוצרים לשהות כתקווה להצלחת האמנות שלהם, הפך בשנים האחרונות לקללה נפוצה בין מאזיני המטאל כלפי להקות שונות. נדמה שרוב אנשי התעשייה קצו בנוסח הרומנטי ש"עדיף להיכשל בתור עצמך, מאשר להצליח בתור מישהו אחר", ולצערי הגישה הזו בהחלט משיגה לכל מיני להקות לא מעניינות במיוחד חוזים בחברות התקליטים. Abigail Williams, להקת מטאלקור המשולב בבלאק מטאל, שהתחילה כחיקוי חיוור של Emperor האגדיים, כעת פנתה, ככל הנראה, לחקות את להקת Wolves in the Throne Room, שבעצמם היו ממפתחי הז'אנר אותו ייסדו הנורווגים האדירים הללו. על כן, באלבומם החדש – Becoming, מציגים Abigail Williams אלבום המכיל שירים ארוכים מאד יחסית לרפרטואר העבר שלהם ומגיעים גם ל-17 וחצי דקות.

הסגנון קורץ מאד לטרנד שבמסגרתו משלבים בין פוסט רוק ובלאק מטאל, הנקרא בעגה היפסטרית Blackgaze. השירים מונוטוניים ואיטיים מאד, עם אלמנטים סימפוניים רבים ומלודיות גיטרה הנמשכות עוד ועוד. למרות ש-Abigail Williams בהחלט עלו על הנוסחא שתגרום להם להישמע כמו להקות שבאמת ניסו ליצור משהו חדש, והסאונד דווקא מאד מתאים להם, הבעיה היא שהתכלית של המוזיקה שהם יוצרים, היא בעצם לעיסה ממושכת של רעיונות בינוניים. Ken Sorceron, סולן וגיטריסט בהרכב, מציג מגוון צווחות ונהמות אותן הוא מבצע היטב, אך המגוון הזה, דווקא נהיה לו לרועץ, והוא לא מתאים למוזיקה לטעמי.

הניסיונות להישמע "אפיים" ומהורהרים, נראים לי מעט מאולצים, ואין רבדים עמוקים שהופכים את המוזיקה למעניינת באמת. החלקים האיטיים של השירים מתאפיינים במיקס גרוע במיוחד וכלים שמעלימים האחד את השני, אולי כדי לחקות את הסאונד המקובל בבלאק מטאל, אך כשאתה מייצג זיוף באופן כל כך בולט, אתה לא יכול לצפות שהמאזינים באמת יאמינו לך, ועל כן הסאונד הגרוע מעצבן אפילו יותר. המלודיות שמובילות את המוזיקה מאד זכירות, ואלה שיאהבו את השיר כנראה יזמזמו יחד עם המוזיקה את הצלילים, אך הן חוזרות על עצמן ביותר מדי ווריאציות לאורך יותר מדי זמן מכדי לגרום למוזיקה להתעלות מסוגת מוזיקת הרקע. מצאתי את עצמי פעמים רבות מנקר מתוך שעמום, משום שהיו חלקים נרחבים שנדמו לשיר ערש חביב ולא ליצירה מטאלית טובה. כמעט כל השירים כאילו מסתיימים באמצע. מעין פייד אאוט פתאומי ששובר את השיר, כאילו שאמרו "נמאס לנו, אז פשוט נפסיק עכשיו".

נראה שהלהקה החליטה להוציא את האלבום הזה, שסגנונו איננו מגובש מספיק משום אילוץ של חברת התקליטים שלהם, וכל העבודה עליו מראה שהם ניסו יותר להתאים את עצמם לסגנון אהוב, במקום להתפתח באופן טבעי לסגנון משלהם. תלאי רעיונות חוברו לשירים באופן מרושל ולא מדיוק, כך שנוצר מגוון של ריפים שחוברו להם יחדיו ללא שנכתבו יחדיו. דווקא בשיר האחרון, Beyond the Veil, ישנם רגעים שהצליחו ליצור אצלי הנאה, ולולא כל הבררה המוזיקלית שמסביבם, אולי היה זה שיר מעולה, אך בתצורתו הזו, הוא לא ממש יותר משיר סביר.

קשה שלא לתהות על המעבר של Abigail Williams מסגנון אחד לאחר( במסגרת הבלאק מטאל, כן?), ואדם כמוני עלול לחשוב שזה משום השאיפה לקבל הכרה בסצינה, ולהיחשב כגדולים לפחות כמו הלהקות אותם הם מנסים לחקות. כשאוספים נתונים שכאלה יחדיו, הרושם שמתקבל הוא של מוצר, המנסה להסתוות כיצירה אמיתית וכנה. אחרי שהלהקה ניסתה להיות גרסת המטאלקור של Dimmu Borgir, הם מנסים להיות הגרסה הסימפונית ותזזיתית של Wolves in the Throne Room, וכתוצאה מכך, הם מאבדים את הכלה סיכויי להתפתח באמת בדרך.