Aborted – Goremageddon

הו, אבורטד, אבורטד. כל מי שהיה בהופעה המדהימה של אותם הבלגים במחוזותינו בחג האורים האחרון ידע להגיד לכם שמדובר באחת מלהקות הברוטאל דת' מטאל הטובות בעולם. באלבומם החדש הם אפילו מצליחים להתעלות איכשהו על האגרסיביות הפסיכית של אלבומם הקודם, והתוצאה כה מדהימה שלמען האמת אני מתקשה קצת לכתוב עליה. כיצד ממחישים גאוניות כזו? כיצד מביעים בכתב רמה טכנית גבוהה כל כך, כתיבה מדהימה כל כך? בואו ננסה:

כבר משיר הפתיחה, Meticulous Invagination ניתן להבין שמדובר כאן באיכות חדשה של דת' מטאל. שיר זה מדגים בצורה המושלמת כיצד בנויה המוזיקה באלבום זה. מעין שילוב בין קטעים ברוטלים לחלוטין, ריפים דת'יים טיפוסיים, ריפים בעלי יותר גרוב, קטעי סולו מעט יותר מלודיים, ולא מעט גריינד. אבורטד אומנם משדרים בעיקר סגנון מקורי (במשמעות שאין עוד להקה שנשמעת כמוהם), אבל כן ניתן לשמוע השפעות חזקות בעיקר מ-Napalm Death ומ-Carcass, וחוץ מזה דמיון רב ל-Vomitory השוודיים, בריפים בעלי הגרוב, ול-Iniquity הדנים, בקטעים הברוטליים (שהרי להקות אלה לא קיימות מספיק זמן על מנת להוות השפעה).

אבל אנא, אל תקבלו את ההרגשה שאבורטד הם סתם עוד להקת דת' מטאל שמתחקה אחר להקות אחרות בתחום, חס וחלילה. אבורטד הם מבין להקות הדת' המקוריות והמעניינות שצצו בעשור האחרון. בעוד שנראה שהטרנד העיקרי בדת' מטאל בימינו נוטה לקראת דת' טכני וברוטלי עד חלחלה דוגמת Nile, Dying Fetus, או בדוגמה קצת פחות נפוצה, Krisiun, אבורטד הולכים קצת הצידה ויוצרים שילוב מדהים בין גריינד, דת' שוודי מודרני, דת' אמריקאי אולד-סקול, וגריינד בעל קטעי סולו יחסית מלודיים, שבאלבום זה ניתן לשמוע שהם מושפעים ישירות מקארקאס. למה אני מתכוון כאשר אני אומר דת' שוודי מודרני, או קטעים בעלי גרוב? אני מתכוון לשילוב בין ריפים מהירים אך עצורים (בניגוד לריפים גריינדיים) המלווים בתופים במקצבי מטאל מהירים קלאסיים, בניגוד לתופים הטוחנים המצויים בקטעי גריינד או ברוטאל, או גם בעולם הבלאק מטאל הרבה.

עתה, משסיימתי לקשקש בדבר ההשפעות השונות והסגנונות השונים, אנסה להסביר קצת מה באמת שומעים באלבום: Goremageddon בנוי מעשרה שירים שמשתרעים על פני 34דקות, כך שאורך השיר הממוצע הוא כשלוש וחצי עד ארבע דקות (הכישורים המתמטיים שלי זה משהו משהו, אני יודע). כן, אבורטד עושים שירים קצרים ולעניין, ללא שטויות מיותרות. מרבית השירים מורכבים ברובם מסאונד ברוטלי ביותר אך עם אתנחתות מסוימות. התופים, למרות שאינם מצטיינים במקוריות יתר (תפקידי הדאבל בס, הסנר והמצילות הטיפוסיים, ללא מקצבים מקוריים או וירטואוזיות כלשהי), עוצמתיים ביותר ומהווים תמיכה מוצלחת לברוטליות שבריפים.

על הריפים אני קצת מתקשה לכתוב שכן כשמקשיבים לאלבום זה בתור המכלול הברוטלי והמדהים שהוא קשה קצת לבודד בשמיעה כיצד בדיוק בנויים הריפים. לגבי הריפים בקטעים הברוטליים אומר רק שהם שווים ביותר. תחשבו על שילוב בין הכתיבה בריפים בעלי ה-Mid-Tempo של מורביד איינג'ל, בשילוב עם המהירות של אינטומבד המוקדמים, והברוטליות של Iniquity. מטורף, אני יודע, אבל ככה זה נשמע – דת' ברוטלי, אבל עם ריפים שופעי Old School. למעשה ניתן לשמוע כאן את האיזון המושלם בין דת' ישן וחדש, בתוספת צד גריינד עצבני.

בקטעים הלא ברוטליים ושאינם מכילים סולואים ההשפעה הבולטת היא Napalm Death בריפים הכבדים שלהם כאשר הם חורגים מגבולות הגריינד, זאת לצד יצירה מקורית לחלוטין המשקפת את רוח הדת' מטאל הלא כל כך ברוטלי המודרני, דוגמת החומר החדש של Grave, או Vomitory (כפי שבא לידי ביטוי בצורה חזקה ביותר בשיר הפתיחה) וקצת Iniquity (דוגמא מושלמת בקטעי הגשר – למי שלא יודע, מעבר בין בית לפזמון – בשיר The Saw and The Carnage Done). את ההשפעות החזקות מקארקאס ניתן לשמוע בסולואי הגיטרה ובעיקר בליווי להם, לאורך כל האלבום, זאת למעט שיר אחד, Charted Carnal Effigy שבו חורגות ההשפעות הקארקאסיות מגבולות קטעי הסולו ולמעשה כל השיר (למעט השירה) נשמע כאילו היה ראוי בהחלט להכלל איפשהו באמצע בין האלבומים של קארקאס Necroticism ו- Heartwork.

אבל, רושם שבפירוש לא הייתי רוצה שתקבלו מכמות הפעמים המדהימה שבה הזכרתי את קארקאס בסקירה זו היא שמדובר באיזהו סוג של העתקה בוטה (או מה שנקרא בלעז rip-off). חס וחלילה וחלילה וחס וכנראה שוב חלילה. הכתיבה של אבורטד היא מקורית במאת אחוזיה. השפעות ניתן למצוא כמעט בכל אלבום של כל להקה בתולדות המוזיקה המוקלטת, פי כמה וכמה בעולם המטאל. אבל אם קארקאס היו קיימים היום וממשיכים בכתיבה מקורית את הקו של שני אלבומיהם שהוזכרו לעיל, ככה כנראה הם היו נשמעים, למעט השירה.

בהמשך לאותו קו, הייתי רוצה קצת להבהיר במה מתבטאת מקוריות הלהקה: נכון, הסאונד שלה מושפע בשמונים אחוז בערך מדברים שעשו כבר לפניהם, אבל המקוריות של אבורטד מתבטאת בצורה בה היא משלבת בין האלמנטים, וכמו כן גם בריפים "בעלי הגרוב". אז נכון שקארקאס שילבו את הגריינד עם קטעי הסולואים המלודיים יחסית, אבל אצל אבורטד הצד הדת'י שונה למדי ממה שהיה אצל קארקאס. בעוד קארקאס שילבו בין קטעים אלו לגריינד "קל" יחסית, אבורטד משלבים בין קטעים אלו לגור דת' מטאל ברוטאלי בצורה שכנראה היתה גורמת לקארקאס להשתין במכנסיים. ונכון שאינטומבד ו-Vomitory עסקו בקטעי גרוב הרבה לפני אבורטד, אבל מה שצריך להבין הוא שהעיקרון של מבנה קטעי הגרוב הוא היחיד המשותף בין אבורטד לאותן להקות, מכיוון שהריפים עצמם הם מאד מקוריים ומאד יחודיים.

אבורטד לוקחים עקרונות מוכרים של דת' מטאל ומפיחים בהם סאונד חדש וזה מה שיפה בהם. הם לא עוד להקת חיקוי לאינטומבד או למורביד איינג'ל, אלא הם מצליחים איכשהו לקחת את האולד-סקול ואת כל מה שהם מושפעים ממנו צעד אחד קדימה. לגבי מבנה השירים: כמעט כל השירים, למעט אולי שיר אחד, מכילים קטעים בעלי גרוב מסויים המאזן את הברוטליות העצומה שמאפיינת אותם, כך שלמאזין מחכה חוויה שבעוד שהיא ברוטלית למכביר, היא מספקת גם לא מעט קטעי שבירה שמאפשרים Headbanging עצבני, ולא רק תזוזות קטנות ומהירות של שרירי הצוואר (שהרי זה כל מה ש Headbanging לצלילי קטעים טוחנים מאפשר, אם אתם שואפים להתאים את עצמכם לקצב).

השירה היא האלמנט העיקרי בו עוד לא נגעתי בפירוט אלבום זה, ואני בהחלט מרגיש שמגיעה לה פסקה משלה. יכולותיו הקוליות של Sven, הסולן של חבורת הבלגים חולי הזוועה האלו
(שדרך אגב גם מעצב את חוברות אלבומי הלהקה, ונדמה לי שגם את האתר שלהם) הן מרשימות ביותר. קולו הוא מעין שילוב נפלא (או מעורר חלחלה, למאזין הלא מנוסה) בין קולו העמוק של דייויד וינסנט (מורביד איינג'ל לשעבר) ורגעי השירה הגבוהה יחסית של גלן בנטון (דייסייד), זאת לצד שירה גבוהה לעיתים הייחודית לאדון סוון לבדו. השירה שלו היא בעיקר ייחודית לו ומוקרית ביותר, וזהו הישג לא קל בעולם שירת הדת' מטאל. בהפקת השירה והקלטתה משתמשת הלהקה לא מעט במה שאני אוהב לקרוא "שיטת דייסייד", שהיא הקלטת השירה בשני קולות ושילובם אחד על גבי השני כאשר אחד מורכב מגראולים בטונים נמוכים, והשני מצרחות בטונים יותר גבוהים. מה שמתקבל בסופו של דבר הוא חתיכת שירת דת' מדהימה.

ולכבוד חג הפסח הממשמש עלינו ועל מטבחינו המסכנים בימי אביב אלו נשאלת הקושיה: מה נשתנה כאן? כלומר, במה שונה אלבום זה מאלבומה הקודם של הלהקה, Engineering The Dead? ובכן השינויים הם עצבניים ביותר. נתחיל בכך שאמנם לא ברור כיצד זה אפשרי, אבל הצליל באלבום זה הוא כבד פי כמה וכמה, וברוטלי הרבה יותר מאשר באלבום הקודם. באלבום הנוכחי אבורטד לוקחים את הקיצוניות של המוזיקה שלהם כמעט עד למקסימום. ואמנם התוצאה טובה ומבורכת, אך מה שקצת חבל בה הוא שהצליל מעט פחות מקורי באלבום זה. אם באלבום הקודם באמת ניתן לומר שאבורטד יוצרים דת' מטאל ייחודי שלא נשמע כמו שום דבר אחר, אז הרי שהפעם הכתיבה אמנם מקורית לחלוטין, והסאונד עדיין ייחודי לאבורטד, כפי שהרחבתי ארוכות קודם, אך בכל זאת ניתן לשמוע הרבה יותר השפעות מלהקות אחרות. כמו כן באלבום זה ניתן לשמוע הרבה פחות סימפולים מקטעי דיבור מאשר באלבום הקודם, שהעומס בסימפולים בו גבל בהפיכתו ל-concept album. האם זה חיובי או לא? אני לא יודע אם זה באמת משנה למישהו… לסיכום הנושא, שני האלבומים שונים למדי, ולא הייתי אומר שאחד יותר טוב מהשני. שניהם יחודיים במקצועיותם ובאיכותם.

תופעה ששווה מאד לציין בנושא הסאונד של הלהקה, היא שהוא מאד מאד ברור, וכך היה כבר מאז אלבומם הראשון. במוזיקה של אבורטד ניתן לשמוע ולהבין כל תו ותו ולקלוט בדיוק מה אתה שומע (מה שמאד נדיר, לדעתי, בתחום הדת' הברוטלי), וכך היה אפילו גם בהופעה שלהם כאן, ולא רק באלבום. אבורטד הם אחת הלהקות בעלות הסאונד הנקי והמדהים ביותר בתחום הדת' מטאל, לדעתי (למרות שיש לציין שלדייסייד יש את הדיסטורשן שהוא באמת מבין הטובים בעולם, עובדה שאני לא מוכן אפילו לשמוע עירעורים לגביה, אבל זה כבר לא שייך לסקירה זו).

לסיכום, Goremageddon הוא באמת אחת מיצירות המופת של הדת' מטאל בשנים האחרונות, אלבום שנוצר לכל מי שאוהב כל גוון שהוא בתחום הדת', הגריינד או הגור. האלבום מצטיין בכתיבה מדהימה, סאונד מדהים, טכניקה מדהימה, ומה לא, בעצם? לפי דעתי, לו היו אבורטד קצת יותר מפורסמים בתודעה של סצינת הדת' מטאל היה אלבום זה, ביחד עם אלבומם הקודם, נזכר לימים כאחד מאלבומי הדת' החשובים והטובים של השנים האחרונות. אני לא נוהג לתת ציונים לאלבומים בדרך כלל, אבל הפעם אחרוג ממנהגי פשוט על מנת להדגיש עוד פעם אחת את השלמות של האלבום הזה. הוא זוכה לציון 100 עגול.