Aborted – The Necrotic Manifesto

יחסי הגומלין בין ישראל ו-Aborted תמיד היו הדדיים. עוד כשהייתה להקה בלגית למהדרין, הספיקה לבקר אצלנו ב-2001 כשבאמתחתה שש שנים של פעילות ושני אלבומים בלבד. היום אנחנו מדברים על 19 שנה של פעילות, חמש הופעות לאורך השנים, אלבום חדש ושמיני במספר בשם The Necrotic Manifesto ו-Sven de Caluwé אחד, המתגורר בישראל. לאורך השנים גדלה הלהקה לנגד עיניה הבוחנות של הסצנה בעולם ובישראל בפרט, יצרה יחסים קרובים עם חברות לברוטאל דת'/גריינד כ-Benighted ו-Misery Index וכבשה כל במה אפשרית על פני הגלובוס. פרט למעידה חד פעמית ב-2008, שמרה הלהקה על רמה עקבית של איכות בלתי מתפשרת ובמיוחד בסיבוב הקודם, עם האלבום Global Flatline ב-2012. מהאלבום החדש הציפייה הייתה דומה: Aborted לא אמורים להמציא את הגלגל, אלא לדאוג שהוא יהיה ממש עגול – וזה סבבה לגמרי.

ומה הוא האלבום החדש The Necrotic Manifesto אם לא חגיגה אחת גדולה של צחנה ומוות? בחלוף דקה של חיתוכי מסור וצרחות אימים, נשמעת יריית הפתיחה של “The Extirpation Agenda”, או שמא עליי לומר "פיצוץ לפנים"… האלבום מתחיל לו במפגן טכני מטורף, במהירות תיפוף שלא תאומן ובשבירה האופיינית עם הכניסה של Sven על השירה תוך רגע. הוא צווח, נוהם ומה לא ויוצר תחושות של בעתה והערכה עמוקה בו בזמן, כיאה לאחד מסמלי הז'אנר. לעתים התופים של Ken Bedene עושים את הצעד הראשון ולעתים הגיטרות, כמו בשיר הנושא “Necrotic Manifesto”, שם עם מעט מעוד ריפים ובלי מלודיה בכלל נותנים הגיטריסטים Danny Tunker ו-Mendel big de Leij בראש: סלאמים, נפילות, דרופים, איך שלא תקראו לזה – רק Aborted מסוגלים לגרום למשהו כל כך כבד להישמע כל כך נגיש. בגבולות האלו הלהקה מצליחה לדחוף אפילו סולו גיטרה ועדיין לא מתייפייפת בכלל, כשמעטפת הסאונד גועלית ומושקעת גם יחד, למרבה ההנאה.

ב-42 הדקות של האלבום תזכו לשמוע כמעט את כל הארסנל שיש ללהקה להציע, מ-“Die Werzweiflung” האיטי שלוקח את הזמן שלו ועד “Purity of Perversion” הקרוי על שם האלבום הראשון: ככזה, הוענקו לו סאונד מיושן, חריקות והלמות חלולות בתופים, כאילו אנחנו שוב ב-1999. הבעיה שלי עם האלבום הוא שהאינטנסיביות הזו לא נשמרת לאורך זמן. השבירות די מגושמות בחלק מהמקרים וכמה מהשירים חסרי מעוף למדי (“An Enumeration of Cadavers” ו-“Chronicles of Detruncation”), כך שהפוטנציאל פשוט לא ממוצה. גם “Coffin Upon Coffin” צועד לו קדימה במהירות שאפילו בשביל Aborted היא תזזיתית מדי. ב-“Excremental Veracity”, הסולן של Wormed מגרגר לו ואפילו עבור מי שהפכו לסמלי הדת' הברוטלי פערי הקולות לא משתלבים יפה בבליל הצלילים. צעדים קיצוניים כאלו נראים תמוהים לעתים – בסיבוב הקודם סולנים מוכרים מלהקות מתאימות כמו The Black Dahlia Murder התחברו בטבעיות ותרמו לגיוון באופן משמעותי.

אולי זו ההתמקדות המוגזמת במרצ'נדייז ואולי זו הדלת המסתובבת שדרכה נכנסים חברי להקה חדשים כל הזמן, אבל נראה שהחבר'ה ב-Aborted מבולבלים. מפני הז'אנר כלפי חוץ נדמה שהלהקה הפכה, לפחות חלקית, לעוד אחת מני רבות. האלבום זכה לטיפולו המסור של המפיק Jacob Hansen שתחת ידו יצא אלבום המופת Goremageddon וזה הקודם Global Flatline, אך לוקה בחסר כמה שלבים קודם לכן – מבחינת הכתיבה. בחלק ניכר מהשירים חסר הניצוץ הזה, הייחוד שהיה מנת חלקה של Aborted לאורך השנים. למרות הכל, כששמה הולך לפניה והרפרטואר הקיים מאחוריה, אני סמוך ובטוח שהלהקה תזקק בהופעות חיות את הטוב שכן יש ב-The Necrotic Manifesto. לצערי, לפחות לשנתיים-שלוש הקרובות, יש קצת פחות שירים להגביר איתם את הווליום…